Version texte de ce daf : original et traduction
Baba Kamma 54a — le Talmud en français
Baba Kamma 54a du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Baba Kamma 54a
ורבנן
"
או
"
מיבעי ליה לחלק
בין שור לחמור, שלא תאמר: אינו חייב עד שיפול בבורו שור וחמור גם יחד.
ורבי יהודה
הדורש "או" לרבות את הכלים, אמר לך:
לחלק מ
"
ונפל
שמה שור או חמור"
נפקא
, כי מאחר שכתב בלשון יחיד, ולא אמר "ונפלו", משמע שחייב על שור בפני עצמו, ועל חמור בפני עצמו.
ורבנן
שהצריכו "או" כדי לחלק בין שור לחמור, אמרי לך: אי מ"ונפל" לבד, הייתי מפרש שאינו חייב אלא על שניהם כאחד, כי "
ונפל
"
טובא
נמי
משמע
, פעמים שכותבת התורה לשון יחיד ביחס לרבים, וכמו [שמות לו א]: "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב".
ומקשינן: מנין לרבות מעיקר הפסוק כל בעלי חיים, והרי
אימא
: "
ונפל
" - דמשמע כל מי שנפל - הרי "
כלל
", "
שור וחמור
" הרי "
פרט
", וקיימא לן:
"
כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט
", ואם כן נאמר: "
שור וחמור
"
אין
, אכן חייב עליהם אם נפלו בבור, אבל
מידי אחרינא
[שאר בעלי חיים],
לא
חייב עליהם.
אמרי
בני הישיבה ליישב:
כתיב עוד: "
בעל הבור ישלם
", הרי
חזר וכלל
, וקיימא לן: "
כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט
",
מה הפרט מפורש בעלי חיים, אף כל בעלי חיים
.
ואכתי מקשינן: מנין לנו ממקרא זה לחייב על כל בעלי החיים, והרי אימא:
אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא, אבל עופות
שאין נבלתן מטמאה במגע ובמשא -
לא!
ומשנינן:
אם כן
שהפרט נכתב, כדי לרבות רק דברים הדומים לפרט בשני צדדים, דהיינו שהם בעלי חיים וגם נבלתם מטמאה במגע ובמשא -
נכתוב רחמנא
חד פרטא
, [תכתוב התורה רק אחד משני הפרטים, ולא שור וחמור כפי שכתוב] -
ובהכרח שלכן כתבה התורה שני פרטים, כדי ללמוד מהפרט השני ב"אם אינו ענין" לדבר שהוא דומה לפרט משני צדדים [בעלי חיים, ונבלתן מטמאת במגע ובמשא], תנהו ענין לדבר שאינו דומה לפרט אלא מצד אחד, דהיינו עופות שהם בעלי חיים ואין נבלתם מטמאה במגע ובמשא.
ומקשינן עלה:
הי
פרט
נכתוב
[וכי איזה פרט יכולה היתה התורה לכתוב בלי הפרט השני]!?
והרי
אי כתב
רחמנא "
שור
" בלבד,
הוה אמינא
: בעל חי ה
קרב לגבי מזבח אין
, אכן חייבים עליו, אבל בעל חי
שאינו קרב לגבי מזבח, לא
חייבים עליו.
ואי כתב רחמנא
"
חמור
" בלבד, הרי
הוה אמינא
: בעל חי ה
קדוש בבכורה אין
, אכן חייבים עליו, אבל בעל חי
שאין קדוש בבכורה
כגון סוסים וגמלים,
לא
חייבים עליו.
ואם כן אי אפשר לומר, שלכן כתבה התורה את שני הפרטים כדי לרבות עופות, ואכתי תיקשי: שמא אין חייבים אלא על הדומה לפרט בשני צדדים, דהיינו, שהוא בעל חי, ואף נבלתו מטמא במגע ובמשא, אבל עופות מנין שהוא חייב עליהם!?
אלא
מכח קושיא זו מפרשת הגמרא טעם אחר, מנין שאף על העופות חייבים, ואין ממעטים אותם, משום שאינם דומים לפרט בטומאת מגע ומשא בנבלתם:
כי
אמר קרא
: "
והמת יהיה לו
", ומרבינן:
כל דבר מיתה
.
ומקשינן:
בין לרבנן דקא ממעטי להו לכלים
מדכתיב "חמור",
ובין לרבי יהודה דקא מרבי להו לכלים
מדכתיב "או", ואם לא כן היה דורש אף הוא מ"חמור" למעט את הכלים, וכי אטו
כלים בני מיתה נינהו
, ונמצא שהם ממועטים ממילא, ואין צריך "חמור" כדי למעטם.
אמרי
בני הישיבה ליישב:
שבירתן
של כלים
זו היא מיתתן
, ובכלל "והמת יהיה לו" הם, ואם לא שמיעטה התורה "חמור", היינו מחייבים בבור אף על הכלים.
ו
אכתי מקשינן
לרב דאמר: בור שחייבה עליו תורה, להבלו ולא לחבטו
, אם כן תיקשי:
בין לרבנן
שהוצרכו למקרא למעט את הכלים, ו
בין לרבי יהודה
המחייב על כלים בבור, וכי אטו
כלים בני הבלא נינהו
[וכי מזיק ההבל לכלים], ואין שייך להתחייב עליהם!?
אמרי
בני הישיבה ליישב:
כלים שמיעטה תורה לדעת חכמים, ולרבי יהודה חייב עליהם, היינו דוקא
ב
כלים
חדתי דמיפקעי מהבלא
[בכלים חדשים, הפוקעים בהבל הבור].
ואכתי מקשינן: והרי
האי
"
והמת יהיה לו
" - שלמדת ממנו לרבות כל דבר מיתה -
מיבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור, פטור
, משום
שנאמר
: "
והמת יהיה לו
",
במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו
, וכמבואר לעיל נג ב.
אלא
מכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא, ואכן אל תאמר שריבתה התורה כל דבר ואפילו עופות משום שאמרה תורה: "והמת יהיה לו", אלא משום ד
אמר קרא
: "
כסף ישיב לבעליו
", כדי
לרבות כל
דבר
דאית ליה בעלים
שחייבים עליו אם הוזק בבור.
אי הכי
שמ"כסף ישיב לבעליו" יש לנו לרבות הכל -
אפילו כלים ואדם נמי
יהיה חייב עליהם!?
ומשנינן: כי
אמר קרא
: "
שור
"
ולא אדם
, "
חמור
"
ולא כלים
.
ו
מקשינן
לרבי יהודה דקא מרבי להו לכלים, בשלמא
"
שור
"
ממעט ביה אדם
-
אלא
"
חמור
"
מאי ממעט ביה
כיון שאין הוא ממעט ממנו את הכלים!?
אלא
אמר רבא
:
"
חמור
"
דבור
כלומר: תיבת "חמור" האמורה בפרשת בור -
ל
דעת
רבי יהודה, ו
"
שה
"
דאבידה
כלומר: תיבת שה האמורה בפרשת השבת אבידה -
לדברי הכל
-
קשיא
, למה נכתבו.
שנינו במשנה:
נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן, חייב
:
ומפרשינן:
מאי שור חרש שוטה וקטן!?
אילימא: שור של חרש, שור של שוטה, שור של קטן
, כך הרי אי אפשר לומר, כי:
הא שור של פקח
וכי אטו
פטור
הוא!? וכי היכן פטרה התורה את בעל הבור כשנפל בו שור של פקח.
אלא
אמר
פירש
רבי יוחנן
את משנתנו:
שור שהוא
בעצמו
חרש, שור שהוא שוטה, שור שהוא קטן
.