Baba Kamma 3b — le Talmud en français

ואי דלא אפקרינו

, אם מדובר שלא הפקיר את האבן והסכין, גם אז לא מסתבר שדברי רב פפא מתייחסים אליהם, ד

אי לשמואל, דאמר כולם

[כל תקלה, כולל השייכת לו]

מבורו למדנו

לחייב עליהן, אם כן,

היינו

[הריהו תולדה של]

בור

, וכיון שהסיבות לחיוב בהם דומות לבור, אין סברא לחלק בדינם, וכפי שהגמרא תאמר בהמשך.

ואי לרב, דאמר כולם

[כל תקלה שלא הפקירה]

משורו למדנו

לחייב בה, [שכן, מה שורו שהוא ממונו, אם הזיק חייב, אף כל שהוא ממונו אם הזיק חייב], אם כן,

היינו

תולדה ד

שור

, ולא תולדה דבור, וזה כבר נתבאר שדברי רב פפא לא נאמרו על תולדת השור, כי דינה כמו השור.

והגמרא ממשיכה, שגם לדברי שמואל הסובר שזה תולדת הבור [וכן כשלא הפקירו לכולי עלמא], לא מסתבר שדברי רב פפא נאמרו על זה , שכן:

מאי שנא

, במה שונה הוא ה

בור, שכן

החומרא המיוחדת שבו היא בכך ש

תחילת עשייתו לנזק

, מתחילת עשייתו עומד ומוכן הוא להזיק ,

ו

הוא

ממונך

, כלומר, ההיזק בא על ידך.

ו

חובת

שמירתו

שלא יזיק מוטלת

עליך.

הרי

הני נמי

, תולדות הבור [אבנו סכינו ומשאו], גם הם,

תחילת עשייתן לנזק

, מתחילה שנעשו לבור [דהיינו כשהונחו שם], היו עומדים לנזק,

ו

הן

ממונך,

שהיזק בא על ידך,

ו

חובת

שמירתן

שלא יזיקו מוטלת

עליך.

וכיון שהם דומים לחלוטין לאב, אין סברא שדינם יהיה שונה מדין הבור.

מסיקה הגמרא:

אלא,

אכן

תולדה דבור

דינה

כבור!

וכי קאמר רב פפא

, ומה שאמר רב פפא שיש תולדות שאין דינם כאב,

אתולדה

[על תולדה]

דמבעה

אמר כן.

והגמרא דנה בכך:

תולדת המבעה שהנחת שאין דינה כאב,

מאי ניהו

[מהי]?

אי

[אם] נפרש

ל

פי

שמואל, דאמר

[בהמשך העמוד]

מבעה זו השן

, שהאב "מבעה" ששנינו במשנה הכוונה ל"שן", אם כן, תולדת המבעה, הכוונה לתולדת השן;

הא

כבר

אוקימנא

[העמדנו, הסקנו]

דתולדה דשן

דינה

כשן,

ודברי רב פפא לא נאמרו על תולדת השן. ואם כן, לפי שמואל, לא ניתן להעמיד את דברי רב פפא בתולדה של מבעה.

ו

אי

[ואם] נפרש

ל

פי

רב, ד

נחלק על שמואל, ו

אמר

שהאב

"מבעה"

ששנינו במשנה

זה אדם

המזיק, אם כך, לא יתכן לומר שדברי רב פפא נאמרו לגבי תולדת המבעה, כי אם פירושו של "מבעה" הוא אדם המזיק,

מאי אבות ומאי תולדות אית ביה?

וכי איזה אבות ותולדות יש באדם המזיק!? [כלומר, היות ואין תולדות, אין נחשב גם כאבות]. וממילא לא יתכן לומר שדברי רב פפא נאמרו על תולדות האדם.

וכי תימא,

שמא תאמר, שה

אב

של אדם המזיק הוא אדם המזיק כשהוא

ניעור,

וה

תולדה

היא באדם המזיק כשהוא

ישן

, ועל תולדה זו אמר רב פפא שאין דינה כאב.

הרי אי אפשר לומר כן: כי

והתנן

, שנינו במשנה [לקמן כו א]:

אדם מועד לעולם,

בין שוגג בין מזיד,

בין ער בין ישן

, ומשלם נזק שלם. הרי מבואר שדין הישן הוא כדין הער, ואף אם נאמר שישן הוי תולדה, הרי נתבאר שדינו כיוצא בו, כמו האב. והגמרא מנסה למצוא תולדה לאדם, שעליו נסובו דברי רב פפא:

אלא

, יש לומר,

אכיחו

[על רוק הפה]

וניעו

[ועל ליחת החוטם ] של אדם שהזיקו, שהן בגדר "תולדה", עליהן אמר רב פפא שאין דינם כאב.

הגמרא דוחה אפשרות לומר כן:

היכי דמי

, באיזה אופן מדובר שהם הזיקו?

אי בהדי דאזלי קמזקי

, אם בתוך כדי הילוכן הזיקו כגון, שנפלו על בגד שיראין וטנפוהו, או שנפלו לתוך המשקין ומאסום. אם כן,

כחו הוה

, הרי הם הזיקו מכוחו של האדם, ונחשבים לאב כאדם המזיק עצמו, וחייבים כמותו.

ו

אי בתר דנייח

, אם הזיקו לאחר שנחו על הקרקע, ואדם החליק עליהם וניזוק , אם כן, אין זה כלל תולדת האדם, אלא

בין לרב ובין לשמואל

, שנחלקו לגבי תקלה שלא הפקירה בעליה אם דינה כבור או כשור, אבל כשהפקירה כמו כאן, שודאי הפקירם, מודים שניהם ד

היינו בור

, הרי הם תולדה של בור. וזה כבר נתבאר שתולדת הבור כבור.

ומסיקה הגמרא:

אלא

ודאי,

תולדה דמבעה

דינו

כמבעה

, ודברי רב פפא לא נאמרו על ה"מבעה" .

וכי קאמר רב פפא

, ומה שאמר רב פפא שיש תולדות שאין דינן כאב,

אתולדה

[על תולדה]

דאש

אמר כן.

והגמרא באה לדחות הנחה זו, ושואלת:

תולדה דאש

, שהנחת שדברי רב פפא עליה נסובו,

מאי ניהו

[מהו]?

אילימא

, אם נאמר שהכוונה ל

אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו, ונפלו ברוח מצויה,

והזיקו

, והוי תולדה דאש משום שכח אחר [הרוח] מעורב בהם.

היכי דמי

, באיזה אופן מדובר שהזיקו?

אי בהדי דאזלו קא מזקי

, אם בתוך כדי הליכתם [נפילתם] הזיקו, כגון שנפלו על כלים ושברום, אם כן,

היינו

[הריהם תולדה של]

אש

. ואין זה מסתבר שאין דינם כאב, שכן:

מאי שנא

, במה שונה היא ה

אש,

שהחומרה המיוחדת שבה היא

דכח אחר מעורב בה,

ו

היא

ממונך

כלומר, ההיזק בא על ידך,

ו

חובת

שמירתה

שלא תזיק היא

עליך.

הרי

הני נמי,

תולדות האש האלו, אף הם

כח אחר מעורב בהן, ו

הן

ממונך

, שההיזק בא על ידך,

ו

חובת

שמירתן

שלא יזיקו

עליך

. וכיון שהן דומים לאב, אין סברא שדינן יהיה שונה מדין האב.

אלא

, אכן

תולדה דאש

דינה

כאש! וכי קאמר רב פפא אתולדה דרגל

, מה שאמר רב פפא, נסוב על תולדת הרגל שאין דינה כאב.

ותמהה הגמרא:

הא אוקימנא

[הרי העמדנו, הסקנו] כבר ש

תולדה דרגל

דינה

כרגל?!

מפרשת הגמרא את דבריה: אכן כל תולדות הרגל כרגל. מלבד

בחצי נזק צרורות

, בהמה שהיתה מהלכת והתיזה ברגליה צרורות, וצרורות אלו שיברו את הכלים, שאינה משלמת אלא חצי נזק,

דהלכתא גמירי לה

, שכך היא ההלכה שקיבל משה מסיני.

צרורות אלו שהזיקו הינן תולדת הרגל, ומכל מקום, אין דינן כרגל ומשלם עליהן רק חצי נזק. וזהו מה שאמר רב פפא שיש תולדה שהיא לא כיוצא בה, שאין דינה כאב.

ומקשה הגמרא:

ואמאי קרי לה תולדה דרגל

, כיון שאין משלמת נזק שלם אלא חצי נזק כקרן, למה נקראת תולדה דרגל, ולא תולדה דקרן?

משיבה הגמרא:

לשלם מן העליה

, אם הזיקה והנזק יותר משוויה של הבהמה המזיקה, משלם הבעלים את הנזק מביתו, כדין הרגל. ולכן נקראת היא תולדה דרגל ולא תולדה דקרן, כי הקרן משלם רק "מגופה", כלומר, מן גוף הבהמה המזיקה [או משלם מביתו עד שיווי הבהמה המזיקה, ונחלקו בדבר רבי עקיבא ורבי ישצעאל לקמן בפרק המניח]. ואם שוייה של הבהמה המזיקה הוא פחות מחצי הנזק, מפסיד הניזק.

אך מקשה הגמרא על התירוץ:

והא מבעי בעי רבא

, והרי רבא נסתפק בדבר זה,

דבעי רבא: חצי נזק

שמשלמים ב

צרורות

, האם רק

מגופו

של המזיק

משלם

וכמו בקרן,

או מן העלייה משלם?

וכיון שספק הוא אם משלם מן העליה ודאי שלא משום כן נקראת תולדה דרגל!? משיבה הגמרא: אמנם

לרבא מבעיא ליה

[הוא מסתפק], אבל

לרב פפא פשיטא ליה

, ברור לו שמשלם מן העלייה, ולכן נקראת תולדה דרגל.

ומקשה הגמרא: מכל מקום,

לרבא, דמבעיא ליה

[המסתפק] אם משלם מן העליה,

אמאי קרי לה תולדה דרגל

, למה נקראת היא תולדת הרגל ולא תולדת הקרן?

הגמרא מתרצת:

לפוטרה ברשות הרבים

, כשהזיקה בצרורות ברשות הרבים, הרי היא פטורה, כשם שהרגל פטורה ברשות הרבים [כנדרש מהפסוק "ושלח וכו' ובער בשדה אחר" וממעטים ולא ברשות הרבים]. אבל הקרן חייבת ברשות הרבים. וכיון שבצרורות הדין בזה הוא כרגל, לכן נקראים צרורות תולדה דרגל ולא דקרן.

ועתה הגמרא באה לבאר מהו "מבעה" ששנינו במשנה:

שנינו במשנתנו במנין ארבעת אבות הנזיקין:

המבעה וההבער.

ודנה הגמרא:

מאי מבעה?

ומביאה הגמרא שנחלקו רב ושמואל בפירוש "מבעה":

רב אמר, מבעה

ששנינו במשנה,

זה אדם

המזיק בגופו.

ושמואל אמר, מבעה

ששנינו במשנה,

זה השן

[בהמה האוכלת להנאתה בשדה אחר].

ומבארת הגמרא, ששניהם נסמכו על דברי הפסוקים, לפרש את שיטתם:

רב אמר: מבעה זה אדם,

שכן מצאנו בדברי הנביא [ישעיה כ"א]:

אמר שומר

[הקדוש ברוך הוא]:

אתא בוקר

[מגיעה שעת הגאולה לצדיקים],

וגם לילה

[וגם חושך לרשעים].

אם תבעיון, בעיו,

שובו אתיו" [אם תבקשו בקשתכם למהר הקץ, תשובו בתשובה, ותבקשו מחילה ]. הרי שלגבי אדם מוזכר לשון "בעיו", שהיא לשון מבעה.

ושמואל אמר: מבעה זה השן, דכתיב,

שכן מצאנו בדברי הנביא [עובדיה א]:

"איך נחפשו עשו, נבעו מצפוניו"

[איך יחפשו בבתי עשו, ויבקשו את מה שהצפין והטמין].

שואלת הגמרא:

מאי משמע,

כיצד משמע מפסוק זה שמבעה זה השן?

ומשיבה הגמרא שהראיה היא מתרגום הפסוק:

הראיה היא

כדמתרגם רב יוסף

[כפי שרב יוסף היה מביא בשם תרגום יונתן ]:

איכדין אתבליש עשו

[איך חיפשו בבתי עשו],

אתגלין מטמרוהי,

נתגלו אוצרותיו הטמונים. הרי ש"נבעו" בלשון תרגום הוא לשון גילוי. לפיכך מפרש ש"מבעה" זה השן, שמבעה הוא מלשון מגולה, וזהו השן, שלפעמים מגולה ולפעמים מכוסה.

ומבארת הגמרא:

ורב, מאי טעמא לא אמר כשמואל?

כיון שאפשר לפרש גם לשון "גילוי", והכוונה לשן, למה רב לא פירש כן?

אמר לך

רב:

מי קטני "נבעה"?!

האם שנינו במשנה "נבעה"?! כלומר, אם כדבריך, שמבעה הוא לשון של גילוי, היה לתנא לקרוא לשן "נבעה", שמשמעותו היא, שהוא עצמו נגלה, ולא "מבעה", שמשמעותו היא שהוא מגלה דבר אחר.

וחוזרת הגמרא ושואלת:

ושמואל, מאי טעמא לא אמר כרב?

כיון שאפשר לפרש גם שהכוונה לאדם המזיק, למה שמואל לא פירש כן? משיבה הגמרא:

אמר לך

שמואל:

מי קטני בועה?

האם שנינו במשנה "בועה"? כלומר, לדבריך, שהתנא קרא לאדם מבעה כלשון הפסוק, הרי מתאים היה לקוראו "בועה" מלשון "בעיו" .

וחוזרת הגמרא ושואלת לטעמו של רב:

מכדי, קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי,

הרי הפסוקים אינם מדוייקים ותואמים לא עם פירוש רב ולא עם פירוש שמואל, ואם כך חוזרת השאלה:

רב, מאי טעמא לא אמר כשמואל?

משיבה הגמרא:

תנא

, התנא במשנה שונה

שור, ו

זה כולל בתוכו

כל מילי דשור

, כל סוגי המזיק של השור שהם: קרן, שן, ורגל, ואם כן, השן כבר שנויה במשנתנו, לפיכך מפרש רב שמהבעה זה אדם.

ומקשה הגמרא:

ושמואל נמי, הא תנא ליה שור

, הרי המשנה שונה שור הכולל את השן, וכיצד מפרש שמבעה זה השן?!

ומשיבה הגמרא:

אמר רב יהודה

: שמואל סובר כי

תנא שור לקרנו

, השור האמור במשנה הכוונה ל"קרן" בלבד, והשן לא כלול בזה,

ו

לכן תנא

מבעה לשינו.

המשנה עושה צריכותא בין השור למבעה: לא הרי השור כהרי המבעה". וכפי שנתבאר לעיל, הכוונה היא, שהשור חמור יותר מהמבעה. לאחר שפירש רב יהודה מהו השור ומהו המבעה, מביאה הגמרא כיצד מפרש את הצריכותא לפי שמואל.

לא ראי הקרן,

לא הרי הקרן החמור,

ש

כן

אין הנאה להזיקו, כראי השן

הקלה,

שיש הנאה להזיקה

. ולכן, אילו כתבה התורה רק את חיוב התשלום על היזק הקרן, לא היינו יכולים ללמוד את חיוב התשלום עבור היזק השן ממנו.