Version texte de ce daf : original et traduction
Baba Kamma 37b (לז:) — le Talmud en français
Baba Kamma 37b (בבא קמא לז:): A. Si a frappé un bœuf, un bœuf et un bœuf [שלשה שוורים בזה אחר זה], ושוב נגח un âne et un chameau, quel est le דין ? ? : האם ce dernier bœuf, nous le rattachons aux…
Texte original — Baba Kamma 37b (לז:)
א. אם
נגח
שור, שור ושור
[שלשה שוורים בזה אחר זה], ושוב נגח
חמור וגמל, מהו?
האם נעשה מועד לשוורים בלבד, כדין הנוגח שלשה שוורים שהוא מועד לשוורים בלבד, או שמא דינו כמי שנגח שלשה מינים בזה אחר זה, שהוא מועד לכל?
וצדדי הספק הם:
האם
האי שור בתרא, בתר שוורים שדינן ליה
, האם דין הוא שנצרף את השור השלישי לשני השוורים שלפניו כיון שהם מינו, ונמצאו החמור והגמל שאחריו עומדים לבדם, ואם כן
אכתי לשוורים הוא דאייעד
למידי אחרינא לא אייעד
[לא נעשה מועד אלא לשוורים ולא למינים אחרים], שהרי לא הועד אלא שתי פעמים לשאר מינים.
או דילמא האי שור בתרא, בתר חמור וגמל שדינן ליה
[שמא מצרפים את השור השלישי לחמור ולגמל שלאחריו],
ו
אם כן
אייעד ליה לכולהו מיני
[נעשה מועד לכל המינים], כדין הנוגח שלשה מינים, שהוא נעשה מועד לכל. עוד הסתפקו בני הישיבה בספק זה, באופן שהיו שלשת השוורים בסוף:
ב. אם נגח
חמור וגמל, שור ושור, ושור, מהו?
וצדדי הספק הם:
האי שור קמא
[האם השור הראשון משלשת השוורים]
בתר חמור וגמל שדינן ליה
[מצטרף הוא לחמור ולגמל שלפניו],
ואייעד ליה לכולהו מיני
[ונעשה מועד לכל המינים].
או דילמא
, דין הוא דאת השור הראשון
בתר שוורים
שלאחריו
שדינן ליה
[לצרפו לשוורים שלאחריו] כיון שהם מינו,
ואכתי
לשוורים הוא דאייעד
,
למינא אחרינא לא אייעד
[נעשה הוא מועד לשוורים בלבד, ולא לשאר מינים].
ועוד נסתפקו בני הישיבה בשני ספיקות אלו, לענין העדאה לשבתות:
ג. אם נגח ב
שבת
, וב
שבת
שלאחריה,
ו
ב
שבת
לאחריה, ולאחריהם נגח ב
אחד בשבת ו
ב
שני בשבת, מהו?
האם נעשה הוא מועד לשבתות בלבד, כדין מי שנגח בשלש שבתות זו אחר זו, או שמא נעשה הוא מועד לכל הימים, כדין שור שנגח בשבת, וביום ראשון וביום שני? וצדדי הספק הם:
הא שבת בתרייתא
, האם
בתר שבת הוא דשדינן ליה
, האם את השבת האחרונה אנו מצרפים לשתי השבתות שלפניה, כיון ששתי השבתות אותו יום הוא,
ואכתי
רק
לשבת הוא דאייעד
, אבל
לימות החול לא אייעד
[ונמצא שלא נעשה מועד אלא לשבתות].
או דילמא, בתר אחד בשבת ושני בשבת
שלאחריה
שדינן ליה
[מצרפים את השבת לימי אחד ושני בשבת שלאחריהם],
ואייעד ליה לכולהו יומי
[ונמצא זה מועד לכל יום].
ועוד הסתפקו:
ד. אם נגח
חמישי בשבת, וערב שבת, ושבת שבת ושבת, מהו?
וצדדי הספק הם:
האם
הא שבת קמייתא, בתר חמישי בשבת וערב שבת שדינן ליה
[מצרפים את השבת הראשונה לימי חמישי וערב שבת שלפניו],
ו
אם כן
אייעד ליה לכולהו יומי
[נעשה מועד לכל יום].
או דילמא: הא שבת קמייתא, בתר שבתות הוא דשדינן ליה
[את השבת הראשונה מצרפים לשבתות שלאחריו], כיון שיום אחד הם,
ו
אם כן
לשבתות
בלבד
הוא דאייעד
.
ומסקינן בכל ארבע הבעיות:
תיקו!
ועתה מדמה הגמרא את קביעת המועדות של השור לקביעת מועד הוסת של אשה כמו שיבואר להלן.
א. שור הנוגח שלש פעמים בזה אחר זה ביום מסויים בחודש, אין הוא מועד אלא לאותו יום בחודש שנגח בו, בשלשת הפעמים.
ב. אשה שיוצא דם ממקור דמיה [מהרחם], נטמאת בטומאת נידה.
דרך הנשים היא לראות דם נידה במחזוריות חדשית.
לעתים המחזוריות היא קבועה ליום מסויים בחודש, או להפרש קבוע של מספר ימים בין הראיות, ולעתים המחזוריות אינה קבועה.
קביעת המחזוריות ליום מסויים בחודש, או להפרש ימים מסויים בין הראיות, נקרא "קביעת וסת". והגמרא משווה כאן את קביעות הווסת לראיית הדם לקביעות הנגיחה של שור המועד.
לקביעות הוסת אצל אשה, יש כמה משמעויות לדינא.
האחת מהן היא, האיסור לבעלה בעת הווסת, גם אם לא ראתה עדיין דם נידה.
והשנית, לענין "דיה שעתה", וכפי שיתבאר להלן:
הדם היוצא ממקור דמיה, מטמא את האשה מהרגע שיצא מהרחם אל הפרוזדור [שממנו יוצא הדם החוצה]. ולכן, נטמאת האשה בטומאת נידה עוד בטרם ראתה את הדם היוצא מגופה. כי לעתים שוהה הדם בפרוזדור זמן מה טרם צאתו החוצה, ונמצא שהאשה נטמאת עוד לפני שהיא יודעת מטומאתה.
מן התורה, אין לה לאשה טהורה לחוש שמא יצא דם נידה ממקור דמיה אל הפרוזדור, ושמא היא טמאה, כי יש לנו להעמיד אותה בחזקת טהרתה.
וגם אם ראתה דם נידה, אין לנו לחוש שמא יצא הדם אל הפרוזדור קודם לשעת הראיה, וטימאה את כל הטהרות שנגעה בהם מאותה שעה, כי כאמור, יש לנו להעמידה על חזקת טהרתה עד השעה שיצא הדם מהגוף, וראתה אותו. אך חכמים החמירו לטמאות למפרע את כל הטהרות שנגעה בהם האשה שראתה דם, משעה שבדקה עצמה בפעם האחרונה ומצאה עצמה טהורה, או עשרים וארבע שעות למפרע, מלפני שעת הראיה.
במה דברים אמורים שגזרו חכמים על טומאת "מעת לעת" למפרע בנידה, באשה שאין לה קביעות "וסת" לראיית הדם. אבל אשה שיש לה קביעות וסת, אין לה לחשוש על טהרות שנגעה בהם, למפרע, לפני שעת הראיה, אלא "דיה שעתה", שתטמא משעת הראיה בלבד, כיון שראתה את הדם בעת הקביעות של ווסתה.
כיצד האשה קובעת לה וסת לראיית הדם?
אשה הרואה דם נידה שלש פעמים רצופות, בזה אחר זה, ביום מסויים בחודש, קבעה לה "ווסת" ליום זה. ומעתה, היא אסורה בעת הזאת לבעלה, גם אם לא ראתה בה דם. וכמו כן, תולים אנו לומר, שדוקא ביום זה למודה היא לראות דם, ולא ביום אחר.
ולפיכך, אם ראתה ביום זה דם, אומרים אנו "דיה שעתה". שאין אנו חוששים שמא יצא הדם מן המקור אל הפרוזדור יום או יומיים לפני תאריך זה, והתעכב הדם בפרוזדור, וכבר טמאה היא קודם לכן, אלא תולים אנו לומר שרק בעת שהיא למודה לראות בו - ראתה.
אם
נגח שור יום ט
"
ו בחודש זה, ויום ט
"
ז בחודש זה, ויום י
"
ז בחודש זה
, דין זה תלוי ב
פלוגתא דרב ושמואל
, שנחלקו בכעין זה לגבי וסתות של נדה.
דאיתמר
: אשה ש
ראתה
דם ב
יום ט
"
ו
בחודש זה, ויום ט
"
ז בחודש זה, ויום י
"
ז בחודש זה
:
רב אמר: קבעה לה וסת
לראות בכל חודש בדילוג של יום, דהיינו, בחודש הבא אמורה היא לראות ביום י"ח, ובחודש שלאחריו ביום י"ט, וכן הלאה.
ושמואל אמר
: אין זו קביעת ווסת, היות ולא היה דילוג של יום אלא שתי פעמים. ולכן, אינה קובעת ווסת לדלג יום בכל חודש,
עד שתשלש בדילוג
. כלומר, עד שתראה אף בחודש הבא ביום י"ח, שאז נהיה קביעות ווסתה לגבי החודש הבא, ביום י"ט.
וכן יהיה הדין גם לגבי שור המועד, שלפי רב, הרי השור מועד לדלג יום בכל חודש. ואילו לשמואל, אינו מועד לדילוג יום אלא רק לאחר הפעם הרביעית שידלג בה.
אמר רבא
: אם
שמע
השור
קול שופר, ונגח
, ושוב שמע
קול שופר, ונגח
, ושוב שמע
קול שופר, ונגח
, הרי הוא
נעשה מועד לשופרות
, שבכל פעם שישמע קול שופר מועד הוא ליגח.
ומקשינן עליו: והרי דבר זה
פשיטא
הוא, שהרי מוכח בשלש פעמים שתקיעת שופר היא הגורמת לו ליגח, ולמה הוצרך רבא להשמיענו כן!?
ומשנינן: יש חידוש בדברי רבא, היות והיה מקום לחלק בין קביעות מועד רגילה לבין קביעות מועד של שמיעת שופר.
כי
מהו דתימא
, שמא הייתי אומר, שהנגיחה הראשונה עקב תקיעת
הך שופר קמא
אינה מוכיחה דבר על הרגלו של השור לנגוח עקב תקיעת שופר שהוא שומע, אלא
סיוטא בעלמא הוא דנקטיה
. והייינו, ששמיעת התקיעה הראשונה גרמה לו לסיוט, שהוא ביעות מחמת פחד באופן חד פעמי, ונגח רק מחמת הסיוט ההוא, אך אין הנגיחה הזאת מצטרפת לשתי הנגיחות האחרות כדי להוכיח שהשור הזה "רגיל" הוא לנגוח מחמת תקיעת שופר, ומועד הוא לכך. ורק אם תהיינה שלש נגיחות נוספות, מלבד הנגיחה הראשונה, יהיה השור מועד לנגיחות.
לכן
קא משמע לן
רבא שגם הנגיחה הראשונה מצטרפת לשתי הנגיחות שלאחריה, וביחד הן נחשבות לשלש נגיחות שמחמתן הוא נעשה ל"שור המועד לנגוח מחמת שמיעת קול שופר".
מתניתין:
בפרשת שור תם כתיב [שמות כא לה]: "וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת, ומכרו את השור החי וחצו את כספו, וגם את המת יחצון". וכיון שנאמר בה "שור רעהו", יש ללמוד מכך למעט שור של גוי, שאינו רעהו, בין אם שורו נוגח שור שלנו, ובין אם שורו נוגח על ידי שור שלנו. והוא הדין בשור של הקדש, שאינו נחשב שור "רעהו".
ובפרשת שור המועד כתיב [שמות כא לה]: "או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום, ולא ישמרנו בעליו, שלם ישלם שור תחת השור, והמת יהיה לו". וזו היא פרשת שור מועד, שלא נאמר בה "רעהו".
שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, ו
שור
של הקדש שנגח לשור של הדיוט
, בין שהיה השור תם, ובין שהיה השור מועד,
פטור
מלשלם -
משום
שנאמר
בפרשת נזקי קרן "
שור רעהו
", וממעט הכתוב "רעהו",
ולא שור של הקדש
.
שור של ישראל שנגח לשור של נכרי
, ין שהיה השור תם, ובין שהיה השור מועד, הרי הישראל
פטור
מלשלם לנכרי.
ו
אילו שור
של נכרי שנגח לשור של ישראל, בין
שהיה השור
תם
, ו
בין
שהיה השור
מועד
, הרי הנכרי
משלם נזק שלם
לישראל. ובגמרא לקמן לח א יתבאר טעם החילוק בין שור הקדש לשור נכרי, על אף ששניהם אינם בכלל "רעהו".
גמרא:
שנינו במשנה: שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, ושל הקדש שנגח שור של הדיוט, פטור:
ומבארת הגמרא:
מתניתין
, משנתנו, הפוטרת את ההדיוט מלשלם להקדש - היא
דלא כרבי שמעון בן מנסיא
. לפי שהוא מחייב את ההדיוט, אפילו כשהיה השור תם, לשלם נזק שלם להקדש.
דתניא: שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, ושל הקדש שנגח שור של הדיוט, פטור, שנאמר
"
שור רעהו
"
ולא שור של הקדש
, וכדעת התנא של משנתנו.
רבי שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט
, אכן
פטור
.
ו
אולם, שור
של הדיוט שנגח שור של הקדש, בין תם בין מועד, משלם נזק שלם
.
אמרי
, הקשו בני הישיבה:
מאי קסבר רבי שמעון
בן מנסיא!?
והרי ממה נפשך תיקשי:
אי
קסבר רבי שמעון ש"
רעהו
"
דוקא
, אם כן,
אפילו של הדיוט שנגח של הקדש ליפטר
[אף שור הדיוט שנגח שור של הקדש יש לו ליפטר]!?
ואי
קסבר רבי שמעון ש"
רעהו
"
לאו דוקא
, אם כן,
אפילו
שור
דהקדש נמי כי נגח
שור
דהדיוט, ליחייב
[אף שור של הקדש שנגח שור של הדיוט, יש לו להתחייב].
וכי תימא
ליישב, ש
לעולם קסבר
רבי שמעון בן מנסיא ש"
רעהו
"
דוקא
, ואין לנו מקור לרבות את ההקדש שיתחייב להדיוט, ולכן פטור ההקדש מלשלם.
ומיהו
, שור
דהדיוט כי נגח דהקדש
, אף על גב שאינו בכלל פרשת נזיקין שבתורה, שהיא אינה עוסקת אלא בשור רעהו, מכל מקום,
היינו טעמא דמיחייב, משום דקא מייתי ליה
להקדש
מקל וחומר דהדיוט
[יש לנו לחייב את המזיק הקדש, מקל וחומר ממזיק את ההדיוט]:
ומה
שור של
הדיוט שנגח
שור
של הדיוט
, הרי הוא
חייב
.
כי נגח
שור של הדיוט את השור
דהקדש לא כל שכן דמחייב!
אף כך אי אפשר לומר.
כי כלל הוא בידינו ש"
דיו לבא מן הדין, להיות כנדון
". [אי אפשר שיהיה דינו של הדבר הנלמד בקל וחומר, גדול מן המלמד, אלא דיו שיהא כמותו], ואם כן:
מה להלן
, גבי שור של הדיוט שנגח שור של הדיוט, אם היה השור
תם, חצי נזק
בלבד הוא משלם.
הכא
, גבי שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, שהוא נלמד בקל וחומר משור שנגח שור של הדיוט,
נמי
, תם
חצי נזק
בלבד הוא שישלם.
ואם כן, האיך אמר רבי שמעון שאף התם משלם נזק שלם להקדש!?
אלא, אמר ריש לקיש
בביאור טעמו של רבי שמעון בן מנסיא, המחייב שור של הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם ובין מועד נזק שלם:
הכל
, בין הנוגח שור של הדיוט ובין הנוגח שור של הקדש,
היו בכלל נזק שלם
של מועד. כלומר, היות ובפרשת מועד לא נאמר כלל "רעהו", הרי בכלל חיוב הפרשה היו הכל, בין נגיחת שור של הדיוט ובין נגיחת שור של הקדש -
ו
כשפרט לך הכתוב
"
רעהו
"
גבי תם
, יש לנו לומר, שאין כוונת הכתוב לפטור את המזיק שור של הקדש, אלא להיפך, להחמיר בא הכתוב, ללמדך שרק אצל "
רעהו
",
הוא
שאמר הכתוב
דתם משלם חצי נזק
, שרק בשור "רעהו" התמעט שור תם מלשלם נזק שלם.
ומכלל
זה אתה למד,
ד
אצל
הקדש, בין תם בין מועד, משלם נזק שלם
.
וההכרח לכך הוא:
Traduction française
A. Si
a frappé
un bœuf, un bœuf et un bœuf
un âne et un chameau, quel est le דין ?
?
:
ce dernier bœuf, nous le rattachons aux bœufs,
il est encore devenu mouad pour les bœufs
il n’est pas devenu mouad pour d’autres choses
, .
ou bien peut-être ce dernier bœuf, nous le rattachons à l’âne et au chameau
,
et
il est devenu mouad pour toutes les espèces
. :
un âne et un chameau, un bœuf et un bœuf, et un bœuf, quel est le דין ?
:
ce premier bœuf
que nous rattachons à l’âne et au chameau
,
et il est devenu mouad pour toutes les espèces
.
ou bien peut-être,
aux bœufs
nous le rattachions
,
et encore
il est devenu mouad pour les bœufs,
il n’est pas devenu mouad pour une autre espèce
.
:
dans
Chabbat,
Chabbat
et
Chabbat
le premier jour de la semaine et
le deuxième jour de la semaine, quel est le דין ?
? :
quant à ce dernier Chabbat,
nous le rattachons au Chabbat,
et encore
il est devenu mouad pour Chabbat,
il n’est pas devenu mouad pour les jours profanes
.
ou bien peut-être, nous le rattachons au premier et au deuxième jour de la semaine
nous le rattachons
,
et il est devenu mouad pour tous les jours
.
:
jeudi, la veille de Chabbat, Chabbat, Chabbat, quel est le דין ?
:
ce premier Chabbat, nous le rattachons au jeudi et à la veille de Chabbat
,
et
il est devenu mouad pour tous les jours
.
ou bien peut-être : ce premier Chabbat, nous le rattachons aux Chabbatot
,
et
pour les Chabbatot
il est devenu mouad.
:
teïkou !
.
.
.
.
.
.
.
.
:
.
.
.
.
?
.
.
un bœuf a frappé le neuvième jour"
et le neuvième jour"
du mois, et le dixième jour"
du mois,
divergence entre Rav et Chmouel,
.
d’itmar :
a vu
neuvième jour"
et
du mois, et le neuvième jour"
du mois, et le dixième jour"
du mois :
Rav a dit : elle s’est fixé une période
.
Et Chmouel a dit :
jusqu’à ce qu’elle ait effectué trois progressions.
.
.
Rava a dit :
le bœuf a entendu
le son du chofar et a frappé,
le son du chofar et a frappé,
le son du chofar et a frappé,
.
est évidente,
!?
.
on aurait pu dire
ce premier chofar
c’est seulement un cauchemar qui l’a saisi.
.
C’est pourquoi
il nous enseigne
que Rava considère même la première encornure comme s’ajoutant aux deux encornures qui la suivent, et qu’ensemble elles sont considérées comme trois encornures en raison desquelles il devient un « bœuf déclaré dangereux pour encorner du fait qu’il entend le son du shofar ».
Michna :
Dans le passage concernant le bœuf paisible, il est écrit [Exode 21, 35] : « Lorsqu’un bœuf encornera le bœuf de son prochain et qu’il mourra, ils vendront le bœuf vivant et en partageront le prix, et ils partageront également le mort. » Et puisque l’expression « le bœuf de son prochain » y est énoncée, on peut en déduire l’exclusion du bœuf d’un non-Juif, qui n’est pas son prochain, que ce soit lorsque son bœuf encorne notre bœuf, ou lorsque son bœuf encorne par l’intermédiaire de notre bœuf. Il en va de même pour le bœuf consacré, qui n’est pas considéré comme le bœuf de « son prochain ».
Et dans le passage concernant le bœuf déclaré dangereux, il est écrit [Exode 21, 36] : « Ou bien il était connu que le bœuf était un bœuf encorneur depuis hier et avant-hier, et son propriétaire ne l’a pas gardé ; il paiera intégralement bœuf pour bœuf, et le mort sera à lui. » Et c’est là le passage concernant le bœuf déclaré dangereux, dans lequel « son prochain » n’est pas énoncé.
Le bœuf d’un particulier qui a encorné le bœuf consacré, et le
bœuf
consacré qui a encorné le bœuf d’un particulier,
que le bœuf ait été paisible ou qu’il ait été déclaré dangereux,
est exempt
de paiement —
parce qu’il est
dit
dans le passage des dommages causés par la corne : «
le bœuf de son prochain », et que l’Écriture exclut par « son prochain » :
«
mais non le bœuf consacré ».
Le bœuf d’un Israélite qui a encorné le bœuf d’un non-Juif,
que le bœuf ait été paisible ou qu’il ait été déclaré dangereux, l’Israélite
est exempt
de payer le non-Juif.
Et
si le bœuf
d’un non-Juif a encorné le bœuf d’un Israélite, que
le bœuf ait été
paisible,
ou
qu’il ait été
un bœuf
déclaré dangereux,
le non-Juif
paie le dommage intégral
à l’Israélite. Et dans la Guemara, plus loin, 38a, sera exposée la raison de la différence entre le bœuf consacré et le bœuf d’un non-Juif, bien que tous deux ne soient pas inclus dans « son prochain ».
Guemara :
Nous avons appris dans la Michna : « Le bœuf d’un particulier qui a encorné le bœuf consacré, et le bœuf consacré qui a encorné le bœuf d’un particulier, est exempt » :
La Guemara l’explique :
la Michna,
notre Michna, qui exempte le particulier de payer le consacré, est
contraire à l’opinion de Rabbi Chim‘on ben Menassia.
Car lui rend le particulier redevable, même lorsque le bœuf était paisible, de payer le dommage intégral au consacré.
Car il a été enseigné dans une baraïta : le bœuf d’un particulier qui a encorné le bœuf consacré, et le bœuf consacré qui a encorné le bœuf d’un particulier, est exempt, comme il est dit : «
le bœuf de son prochain »,
mais non le bœuf consacré,
et telle est l’opinion du tanna de notre Michna.
Rabbi Chim‘on ben Menassia dit : le bœuf consacré qui a encorné le bœuf d’un particulier,
certes
est exempt.
Mais
le bœuf
d’un particulier qui a encorné le bœuf consacré, qu’il soit paisible ou déclaré dangereux, paie le dommage intégral.
Ils dirent,
les Sages de l’académie objectèrent :
que pense Rabbi Chim‘on
ben Menassia ?
Quoi qu’il en soit, on peut lui objecter :
S’il
pense, Rabbi Chim‘on, que «
son prochain » est
précis,
alors
même le bœuf d’un particulier qui a encorné celui du consacré devrait être exempt
[même le bœuf d’un particulier qui a encorné le bœuf consacré devrait être exempt] !
Et s’
il pense, Rabbi Chim‘on, que «
son prochain »
n’est pas précis,
alors
même
le bœuf
consacré, lorsqu’il encorne
le bœuf
d’un particulier, devrait être redevable
[même le bœuf consacré qui a encorné le bœuf d’un particulier devrait être redevable].
Et si tu dis,
pour résoudre la difficulté, qu’
en réalité il pense
Rabbi Chim‘on ben Menassia que «
son prochain » est
précis,
et que nous ne disposons d’aucune source pour inclure le consacré parmi ceux qui sont redevables envers le particulier, c’est pourquoi le consacré est exempt de payer.
Toutefois, le bœuf
d’un particulier, lorsqu’il a encorné celui du consacré,
bien qu’il ne soit pas inclus dans le passage des dommages de la Torah, lequel ne traite que du bœuf de son prochain, néanmoins
voici la raison pour laquelle il est redevable : c’est qu’il fait découler la règle du consacré
du
cal va’homer du particulier
[nous devons rendre responsable celui qui cause un dommage au consacré, par un cal va’homer de celui qui cause un dommage au particulier] :
Et si le bœuf d’un
particulier
a encorné
le bœuf
d’un particulier,
il
est redevable.
Lorsqu’il a encorné
le bœuf d’un particulier, le bœuf
consacré, à plus forte raison, ne serait-il pas redevable !
Il est également impossible de dire cela.
Car nous avons comme règle que : «
Il suffit à ce qui est déduit par raisonnement d’être comme ce qui sert de base au raisonnement ».
[Le statut de ce qui est déduit par un cal va’homer ne peut pas être plus sévère que celui de ce qui sert de base au raisonnement ; il suffit donc qu’il soit comme lui], et dès lors :
Dans le premier cas,
s’agissant du bœuf d’un particulier qui a encorné le bœuf d’un particulier, si le bœuf était
paisible, la moitié du dommage
seulement paie-t-il.
Ici,
s’agissant du bœuf d’un particulier qui a encorné le bœuf consacré, dont la règle est déduite par cal va’homer du bœuf qui a encorné le bœuf d’un particulier,
également,
le bœuf paisible
la moitié du dommage
seulement devra-t-il payer.
Et dès lors, comment Rabbi Chim‘on dit-il que même le bœuf paisible paie le dommage intégral au consacré ?
Mais, dit Rech Lakich,
pour expliquer la raison de Rabbi Chim‘on ben Menassia, qui rend le bœuf d’un particulier ayant encorné le bœuf consacré redevable du dommage intégral, qu’il soit paisible ou déclaré dangereux :
Tous,
aussi bien celui qui encorne le bœuf d’un particulier que celui qui encorne le bœuf consacré,
étaient inclus dans le dommage intégral
du bœuf déclaré dangereux. C’est-à-dire que, puisque dans le passage du bœuf déclaré dangereux « son prochain » n’a absolument pas été énoncé, tous étaient inclus dans l’obligation de ce passage, aussi bien l’encornure du bœuf d’un particulier que l’encornure du bœuf consacré —
et
lorsque l’Écriture t’a spécifié «
son prochain »
à propos du bœuf paisible,
nous devons dire que l’intention de l’Écriture n’est pas d’exempter celui qui cause un dommage au bœuf consacré, mais au contraire, l’Écriture est venue aggraver la règle, pour t’enseigner que c’est seulement à l’égard de
«
son prochain »
que l’Écriture a dit
que le bœuf paisible paie la moitié du dommage,
car c’est seulement pour le bœuf de « son prochain » que le bœuf paisible a été exclu du paiement du dommage intégral.
Et de là
tu apprends
qu’à l’égard
du
consacré, qu’il soit paisible ou déclaré dangereux, il paie le dommage intégral.
Et la nécessité de cette explication est la suivante :