Version texte de ce daf : original et traduction
Baba Kamma 36a — le Talmud en français
Baba Kamma 36a du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Baba Kamma 36a
ואף כאן מתרצת הגמרא:
ראוי ליטול ואין לו.
תמהה הגמרא מברייתא מפורשת:
והתניא,
אם לא הביא הניזק ראיה,
הרי זה משתלם לקטן מן המועד, ולגדול מן התם,
הרי שללא ראיה יש לו זכות לקבל לכל הפחות כפי שהודה המזיק, ואין אומרים ראוי ליטול ואין לו.
ואם כן חוזרת קושיית הגמרא על רבה בר נתן דאמר תבעו חיטים והודה בשעורים פטור אף מדמי שעורים, ואילו בבריתא מבואר שעליו לשלם לכל הפחות את דמי השעורים?
ומתרצת הגמרא: לעולם, אם הניזק לא הביא ראיה אינו נוטל כלום, כי תבעו חיטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים, והכא נמי הניזק הודה שהתם לא נגח את הגדול, ומאידך לא הביא ראיה שהמועד נגח את הגדול ולפיכך אינו מקבל כלום.
והברייתא מדברת ב
דתפס.
שנינו במשנה:
היו שניהם של איש אחד שניהם חייבים.
אמר ליה רבא מפרזיקא לרב אשי: שמע מינה,
מבואר ממשנתנו, כי אדם שיש לו שני
שוורים תמים, שהזיקו
אחד מהם הזיק שורו של אחר ואין ידוע מיהו המזיק, ודינו של שור תם המזיק, לגבות מגופו
.
הרי כשבא הניזק ליפרע,
רצה מזה גובה, רצה מזה גובה,
שכך משמע מהלשון "שניהם חייבים", ששניהם משועבדים לו.
ונפקא מינה שאם יאבד האחד, יוכל לגבות מגופו של השני.
ודחה רב אשי: אין ראיה מהמשנה, כי
הכא במאי עסקינן ב
שני שוורים
מועדים
, ודינו של מועד לשלם מן העליה, ולפיכך שניהם משועבדים לגביית הנזק כשם ששאר הנכסים משועבדים לתשלום הנזק, אבל בשוורים תמים אינו גובה אלא מגופו של המזיק, ואינו יכול לגבות מאיזה שירצה.
ותמה רבא מפרזיקא:
אי במועדין, אימא סיפא,
שני שוורים שרדפו אחר שור אחד,
והיה אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר,
שורך ה
גדול הזיק
את שורי,
והמזיק אומר, לא כי, אלא
שורי ה
קטן הזיק
את שורך.
המוציא מחבירו עליו הראיה,
ואם לא יביא ראיה, יטול הניזק מגוף השור הקטן את חצי נזקו.
ו
אי
נאמר שהמשנה מדברת
במועדין, מאי נפקא ליה מיניה
לניזק אם הגדול הזיקו או הקטן, הרי אינו גובה כלל מגופו של השור המזיק, ואפילו אם הזיקו הקטן
סוף סוף
המזיק
דמי תורא מעליא בעי לשלומי,
כדין בעל שור מועד שהזיק?
ומכאן, שהמשנה מדברת בשוורים תמין, וחוזרת ראית הגמרא מהלשון שניהם חייבים ששני תמין המזיקין רצה מזה גובה רצה מזה גובה.
אמר ליה
רב אשי, אמנם הסיפא מדברת בתמין, אבל עדיין אין ראיה מהרישא לדבריך, שכן יתכן לומר שה
סיפא
מדברת
בתמין, ורישא במועדין.
אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי: אי
נפרש את הרישא
במועדין,
כיצד יתפרש הלשון "שניהם
חייבים"?
הלא החיוב אינו מוטל על השוורים, ואם כן,
"חייב גברא" מיבעי ליה
למימר?
ותו,
ועוד קשה,
מאי "שניהם",
הלא די לומר "חייבים"? ומפרשת הגמרא את המשנה באופן אחר,
אלא, לעולם,
המשנה כולה מדברת
בתמין.
ו
מה שנאמר שניהם חייבים, היינו משום שמשנתנו
רבי עקיבא היא, דאמר
המזיק והניזק
שותפין נינהו
בשור המזיק, ויש לניזק חלק בגופו של השור, ולא רק שעבוד בעלמא.
משום כך נקטה המשנה "שניהם חייבים", כדי לומר, שהמזיק חייב לשלם רק בזמן ששני השוורים שלו קיימים.
וטעמא דאיתנהו לתרוייהו, דלא מצי
המזיק
מדחי ליה,
המזיק אינו יכול לומר השור שהזיקך אינו קיים, שממה נפשך, אחד משני אלו בוודאי הזיקו, ועליו לשלם מאחד מהם.
אבל
אם
ליתנהו לתרוייהו,
כגון שאחד מהם מת,
מצי אמר ליה
המזיק לניזק,
זיל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך, ואשלם לך,
וכל זמן שאין לניזק ראיה המזיק אינו חייב לשלם לו, שיתכן שהשור המת הוא זה שנשתעבד לניזק
.
ולפיכך נאמר במשנה "שניהם חייבים", ללמד שאם שניהם קיימים, גובה מאחד מהם, אבל אם אחד מת, על הניזק להוכיח שהשור החי הוא הנוגח ואם לא יביא ראיה, המזיק פטור.
הדרן עלך פרק המניח
--- title: "חברותא - בבא קמא — פרק רביעי - שור שנגח ד' וה'" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02357.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק רביעי - שור שנגח ד' וה'
Оригинал главы פרק רביעי - שור שנגח ד' וה'
מתניתין:
שור
תם, המשלם חצי נזק, ואינו משלם אותו אלא מגופו -
שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה
, כיצד יגבו הניזקין מן השור?
ישלם
תחילה
לאחרון שבהם
את חצי נזקו מגופו של השור המזיק, ואפילו אם ערך חצי נזקו שוה את כל השור, ולא נותר לניזקים שלפניו לגבות מאומה -
ואם יש בו
בשור המזיק -
מותר
, שהיה ערך השור המזיק יותר מערך חצי הנזק האחרון,
יחזיר
, ישלם מאותו מותר
ל
ניזק
שלפניו
[הניזק שלפני אחרון הניזקים] את חצי נזקו.
ואם
אחר תשלום שני זה, עדיין
יש בו
בשור המזיק
מותר, יחזיר
[ישלם]
ל
ניזק
שלפני פניו
את חצי נזקו, ואם יש בו עוד מותר ישלם לניזק הקודם -
והאחרון אחרון
לנזק
נשכר
. שהוא גובה תחילה את חצי נזקו מבלי להתחשב בנזקיהם של הקודמים לו, והם גובים רק מן המותר, וכן זה שלפני האחרון גובה תחילה, וכן הלאה.
דברי רבי מאיר
, ובגמרא יתבאר טעמו.
רבי שמעון אומר: שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים, ואין הנבלה יפה כלום
, שערך הנזק הוא מאתים:
זה
הניזק,
נוטל
מיד בשעת הנזק - כדעת רבי עקיבא ש"יוחלט השור" -
מנה
מן השור המזיק שהוא כערך חצי נזקו.
וזה
המזיק -
נוטל מנה
. כלומר, מעתה שותפים הם בשור, לזה יש בו ערך מנה, ולזה יש בו ערך מנה.
ואם
חזר
שור זה, שהוא של שניהם בשותפות בערך שוה,
ונגח שור אחר שוה מאתים
, ושיעור התשלום הוא מאה זוז:
הניזק
האחרון נוטל מנה
שהוא חצי נזקו; והפסד זה מוטל על בעלי השור כפי הערך שיש לכל אחד מהם בשור, ולפיכך:
ושלפניו
, כלומר, הניזק הקודם, יחד עם הבעלים הראשון,
זה נוטל חמשים זוז, וזה נוטל חמשים זוז
. כי הפסד הנזק מוטל על שניהם בשוה, כי שניהם בעליו של השור הנזיק, בשוה.
ואם
חזר ונגח
שור זה, שמחציתו של הניזק השני, ובמחציתו שותפים הניזק הראשון והבעלים,
שור אחר
, ה
שוה מאתים
, ואין הנבילה יפה כלום, ונמצא שיעור התשלום מאה זוז:
הניזק
האחרון נוטל מנה
מן השור, שהוא חצי נזקו. ובהפסד זה נושא הניזק הקודם, שהוא שותף בחצי השור, בחצי מתשלום הנזק. ואילו הניזק הקודם לו והבעלים, שכל אחד מהם יש לו חלק יחסי של רבע השור, נושאים כל אחד מהם ברבע מהתשלום. ולפיכך:
ו
הניזק
שלפניו
נוטל
חמשים זוז
, ונמצא שהפסיד חצי מן התשלום שקיבל.
ושנים הראשונים
[הניזק הראשון והבעלים], נוטלים כל אחד
דינר זהב
, שהוא שוה עשרים וחמשה זוז, ונמצא שהפסידו עתה כל אחד מהם רבע מן התשלום.
גמרא:
שנינו במשנה: שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה, ישלם לאחרון שבהם, ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו. והאחרון אחרון נשכר, דברי רבי מאיר:
ומקשינן עלה:
מתניתין מני?
כדעת מי סובר רבי מאיר?
שהרי דבריו הם
דלא כרבי ישמעאל
הסובר "יושם השור", והניזק הוא רק בגדר בעל חוב, ויש לו שעבוד בלבד על השור עד שיגבוהו בית הדין.
ו
אף
דלא כרבי עקיבא
הסובר "יוחלט השור", ונעשה הוא מיד בשעת הנזק בעלים על השור כפי ערך חצי נזקו!?
שהרי,
אי כרבי ישמעאל, דאמר
כל הניזקין על ידי השור רק בגדר "
בעלי חובות
"
נינהו
לגבות מן השור, אך לא זכו בשור מידית מאומה, הרי הם אינם צריכים לשאת בתשלום הנזק שלאחריהם, כי הרי השור אינו שלהם. ואם כן, כיצד אמרת כי
האי "אחרון אחרון נשכר
"!? וכי הדין הוא שאחרון אחרון נשכר? והרי "
ראשון ראשון נשכר
",
מיבעי ליה
לתנא למימר! והיינו שהיה לנו לומר, גובה הראשון, ואם יש בו מותר גובה השני, וכן הלאה!?
שהרי יש לנו לדון דין זה כשאר בעלי חובות הבאים לגבות את חובם, שהראשון לחוב קודם לגביה, נמצא הראשון ראשון נשכר. ו
אי כרבי עקיבא, דאמר תורא דשותפי הוא
, וחייב כל אחד לשאת בתשלום הנזק כפי חלקו היחסי בשור, שהרי גם שלו הוא, וחייב בנזקו, אם כן: