Baba Kamma 34a — le Talmud en français

ואפילו

על הנאמר

"הזיק עד שלא חב"

מקשה הגמרא, הרי למעשה

בעל חוב קדים

ותפס את השור, ואם כן מה בכך ששעבודו של הניזק קדם, סוף סוף הבעל חוב תפס ואין מוציאין מידו?

ומסיימת הגמרא את הקושיה: וכי ניתן לומר שמברייתא זו

שמע מינה

ש

בעל חוב

שזמנו

מאוחר

מבעל חוב אחר

שקדם

לו,

וגבה

האחרון,

מה שגבה לא גבה?

מתרצת הגמרא:

לא, לעולם אימא לך

בעל חוב מאוחר שקדם וגבה,

מה שגבה גבה,

כי אף על פי שזמנו מאוחר, אם תפס אין מוציאין מידו.

ו

מה שנאמר בברייתא הזיק עד שלא חב אין תפיסתם מועלת,

שאני התם דאמר ליה

הניזק לכל אחד מבעלי החובות,

אילו גבך הוה לא מינך הוה גבי ליה

אילו היית גובה את השור לפני שהזיק את שורי, והיה השור מזיק אותי כשהוא בבעלותך, הייתי גובה אותו ממך. אשר על כן, גם כשהזיק השור בעודו אצל המזיק [שהוא גם בעל חוב], זכותי לגבותו קודמת לזכותך.

דהאי תורא דאזקן מיניה משתלמנא

מאותו שור שהזיק ממנו אני גובה את חובי.

ומאותו טעם גם כשקדמה ההלוואה לנזק והשתעבד השור למלוה לפני שהשתעבד לניזק, אין הניזק יכול לגבות ממנו ואם גבה לא עשה כלום.

תנו רבנן

:

א.

שור

תם

שוה מאתים

זוזים

, שנגח שור

אחר

שוה מאתים, וחבל בו בחמשים זוז,

ונעשה שוה מאה וחמישים זו,

ו

לאחר זמן

שבח

השור הנחבל,

ועמד על ארבע מאות זוז,

כפול משוויו לפני הנגיחה.

אלא

שאלמלא הזיקו, היה עומד על שמנה מאות זוז,

ונמצא שהנגיחה גרמה לו שלא ישביח בארבע מאות זוז.

בעל השור המזיק

נותן

לניזק את חצי דמי השור

כ

פי שהיה שוה ב

שעת הנזק,

דהיינו עשרים וחמישה זוזים. ואין למזיק זכות לטעון לא הזקתיך כלום שהרי שוויו יותר ממאתיים שהיו בשעת הנגיחה, כי הניזק יכול לומר, אילמלי הנגיחה היה שורי משביח יותר עד שמונה מאות זוז, ולכן עליו לשלם את נזקי הנגיחה. אבל את הארבע מאות שגרם שלא ישביח פטור. ב.

ו

אם בשעת הנגיחה ירד ערכו בחמישים זוז ונעשה שווה מאה וחמישים זוז, ולאחר זמן הוסיף ו

כחש,

בעל השור המזיק משלם חצי נזק

כ

פי שהיה הנזק ב

שעת העמדה בדין

, כגון שכחש בעוד חמישים, ישלם לו בעל השור המזיק מאה זוז מגופו של מזיק, ולא שמים את החצי נזק של שעת הנגיחה דהיינו עשרים וחמישה זוזים

.

ולהלן בגמרא מבואר שהטעם הוא משום שהמשך הכחש הוא תוצאה של הנגיחה הראשונה.

ג. אם לאחר הנגיחה

שבח

השור ה

מזיק,

כגון שנעשה שווה מאתיים ארבעים, אין לניזק זכות לטעון "יש לי חלק שמינית שבו, ואטול שלושים זוז", אלא

נותן לו כשעת הנזק,

עשרים וחמישה זוז.

ד. ואם לאחר הנגיחה

כחש

השור המזיק, כגון שנעשה שוה מאה שישים, המזיק אינו חייב לשלם עשרים וחמישה זוז, אלא נותן לניזק חלק שמינית משויו

כשעת העמדה בדין

, דהיינו עשרים זוז.

ודנה הגמרא בביאור הברייתא:

אמר מר: שבח מזיק

כגון שנעשה שווה מאתים ארבעים,

נותן כשעת הנזק,

עשרים וחמישה זוז, ואינו חייב ליתן שמינית משוויו בשעת העמדה בדין.

מני,

מיהו בעל שמועה זו?

על כרחך,

רבי ישמעאל היא, דאמר

שבעליו של השור המזיק

בעל חוב הוא, וזוזי הוא דמסיק ליה,

ואין הניזק נעשה שותף בגוף השור

.

ומקשה הגמרא:

אימא סיפא, כחש

השור המזיק ונעשה שווה מאה ושישים זוז, נותן לניזק שמינית משוויו

כשעת העמדה בדין,

דהיינו עשרים זוז.

הרי שדנים את הניזק כאילו הוא שותף בבהמה ומחלקו נתמעט? ואם כן,

אתאן לרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו.

וכי יתכן לפרש את הברייתא באופן שה

רישא

היא מדברי

רבי ישמעאל, ו

אילו ה

סיפא

היא לדעת

רבי עקיבא?

ומתרצת הגמרא:

לא!

הברייתא

כולה

כדעת

רבי עקיבא היא.

ו

מה שנאמר בבריתא: שבח מזיק כשעת הנזק, ואינו נותן לו שמינית מחלקו בשעת העמדה בדין,

הכא במאי עסקינן כשפיטמו,

המזיק השקיע בפיטום השור ולא היה משביח כך מעצמו, ולכן אין לניזק חלק בהשבחתו

.

תמהה הגמרא:

אי

כדאמרת, הברייתא מדברת

כשפיטמו

המזיק ולא השביח מאליו

, אימא רישא, שבח

הניזק

ועמד על ד' מאות זוז,

אלא שאילמלי נגחו היה שווה שמונה מאות,

נותן לו

המזיק

כשעת הנזק.

ומסתמא הרישא דומה לסיפא, וכשם שבסיפא העמידה הגמרא באופן שהפיטום נעשה

על ידי

בעל הבהמה [המזיק] כך גם הרישא מדברת באופן שהפיטום נעשה על ידי בעל הבהמה [הניזק]

.

ו

אי

מדובר

כשפיטמו

הניזק,

צריכא למימר

שהמזיק חייב ואינו יכול ליפטר בטענת מאי אפסדתיך, הלא ברור שאינו יכול לטעון כך מפני שהניזק השביח לעצמו, ואין המזיק יכול ליפטר מחמת השבחת הניזק את בהמתו, ומהו החידוש ברישא שהמזיק חייב לשלם?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב פפא: רישא משכחת לה

ניתן להעמידה שהשביח השור בשני האופנים,

בין דפטמה פטומי בין דשבחא ממילא,

ואצטריך לאשמועינן

החידוש הוא,

דהיכא דשבחא ממילא,

גם כן

נותן לו כשעת הנזק,

ואינו יכול לומר מאי הפסדתיך.

אבל את ה

סיפא לא משכחת לה

אי אפשר להעמידה

אלא כשפטמו

המזיק לבהמתו, ולפיכך אם שבח אינו חייב לתת ממה שהשביח לניזק, אפילו לרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו.

נאמר בברייתא:

כחש

השור הניזק, נותן לו המזיק חצי מכל הכחש

כשעת העמדה בדין.

ודנה הגמרא:

כחש מחמת מאי, אילימא דכחשא מחמת מלאכה,

מדוע חייב המזיק לשלם על תוספת הכחש,

לימא ליה את מכחשת ואנא יהיבנא?

ומפרשת הגמרא:

אמר רב אשי: דכחש מחמת מכה,

הנגיחה דמעיקרא,

דאמר

ליה

הניזק למזיק,

קרנא דתורך קבירא ביה.

מתניתין:

נאמר בתורה לגבי שור תם שנגח שור אחר [שמות כא לה]: "וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון".

וכבר נתבאר במשנה הקודמת שאם השור הנוגח שווה בדיוק חצי מהנזק שגרם לנחבל, נוטל הניזק את השור.

אבל פסוק זה מדבר במקרה שהשור הנוגח שווה יותר מחצי נזק ועל כן יש צורך למוכרו כדי לשלם מדמיו חצי נזק. ונחלקו רבי יהודה ורבי מאיר באיזה מקרה דיבר הכתוב, וכיצד מקיימים המזיק והניזק את הנאמר "וחצו את כספו וגם את המת יחצון ".

שור

תם

שוה מאתים

זוז,

שנגח שור

אחר

שוה מאתים

זוז,

ואין הנבילה

של השור הנחבל

יפה כלום,

אי אפשר לגבות מגופו של השור הנוגח משום שהוא שווה מאתים ודינו לשלם רק מאה שהם חצי נזק.

אלא כיצד יעשו,

אמר רבי מאיר, על זה נאמר

"

ומכרו את השור החי וחצו את כספו"

, כלומר על מקרה זה אמר הכתוב שימכרו את הנוגח, ויקבלו תמורתו מאתים, ואת המחצית ישלמו כדין שור תם חצי נזק.

אמר ליה רבי יהודה

לרבי מאיר, אמנם

כן

היא ה

הלכה,

שמשלם לו מאה זוז שהם מחצית הנזק.

אבל לא במקרה זה דיבר הכתוב, שהרי לדבריך,

קיימת

רק את חלקו הראשון של הפסוק

"ומכרו את השור החי וחצו את כספו" ולא קיימת

את חלקו השני,

"וגם המת יחצון",

שכן הנבילה אינה שווה מאומה וכיצד יוכלו לחלוק בה

.

ו

ב

איזה

אופן יתקיימו שני חלקי הפסוק לדעת רבי יהודה?

במקרה

זה, שור

תם

שוה מאתים

זוז,

שנגח שור שוה מאתים, והנבילה יפה חמשים זוז,

ונמצא הנזק מאה וחמישים זוז

.

שמים את השור החי, וחולקים הניזק והמזיק ביניהם את כספו וכל אחד נוטל מאה זוזים.

וכן חולקים ביניהם את ערך הנבילה וכל אחד נוטל ממנה עשרים וחמה זוזים.

נמצא שכל אחד מקבל מאה עשרים וחמשה זוזים, ומאידך כל אחד מפסיד שבעים וחמשה זוזים.

ש

כך מתקיים הנאמר "וחצו את כספו וגם את המת יחצון", כי

זה

הניזק

נוטל חצי החי,

מאה זוז,

ו

כן את

חצי המת

עשרים וחמשה זוז.

וזה

המזיק

נוטל חצי החי וחצי המת.

גמרא:

תנו רבנן: שור שוה מאתים, שנגח שור שוה מאתים, והנבילה יפה חמשים זוז.

כיצד יחלקו את הנזק,

זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת.

וזהו שור

תם

האמור בתורה,

במקרה זה דיבר הכתוב,

דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר: אין זהו שור האמור

בתורה,

ואף על פי שבאמת זו היא החלוקה הנכונה, לא על מקרה זה דיבר הכתוב.

אלא

במקרה זה,

שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום, על זה נאמר "ומכרו את השור החי וחצו את כספו".

ומקשה הברייתא, לרבי מאיר, את קושיית רבי יהודה במשנה:

אלא מה אני מקיים "וגם את המת יחצון"?

ומשיבה הברייתא: רבי מאיר מעמיד את הפסוק באופן שהנבילה אינה שווה כלום, ומה שנאמר "את המת יחצון", אינו מתיחס לחלוקת הנבילה, אלא הכוונה היא, לפי ה

פחת שפחתו

[שהפחיתה] ה

מיתה

את הניזק שעכשיו שורו אינו שווה כלום,

מחצין בחי

גובין חציו מהחי.

ולפי זה כך הוא ביאור הכתוב: "ומכרו את השור החי וחצו את כספו", וכיצד תהיה החלוקה, "וגם את המת יחצון", לפי ערך הנזק במת.

אבל אין כוונת הכתוב לומר שחולקים ביניהם את כל השור החי, ובוודאי שאין חולקים את המת, אלא החי שייך למזיק ומתוכו משלם את דמי הנזק, והמת שייך לניזק ואין למזיק שום זכות בו.

וממילא, גם במקרה שהנבילה שווה חמישים, אין למזיק כל חלק בה, אלא דנים אותו כאילו הפחית את הניזק במאה חמישים, ומשלם מאה עשרים וחמשה.

ותמהה הגמרא,

מכדי,

הרי בנגח שור שווה מאתים שור שוה מאתים והנבילה יפה חמישים זוז, אין ביניהם מחלוקת לדינא, שכן

בין רבי מאיר בין רבי יהודה,

סוברים ש

האי,

הניזק

, מאה ועשרים וחמשה שקיל, והאי

, המזיק

מאה ועשרים וחמשה שקיל.

שכן לרבי יהודה החלוקה היא בחי, משלם חציו דהיינו מאה, ובמת משלם חציו דהיינו עשרים וחמש. ונמצא שכל אחד מפסיד שבעים וחמשה זוזים. ולרבי מאיר שמים את שווי הנבילה ומשלם את הנזק פחות מדמי הנבילה דהיינו שבעים וחמשה זוזים.

ו

אם כן,

מאי בינייהו,

במה נחלקו?

אמר רבא: פחת נבילה איכא בינייהו,

אם פחתו דמי הנבילה משעת מיתתה עד שבאו לחלוק בדמיה

,

רבי מאיר סבר,

שה

פחת נבילה

על חשבונו

דניזק הוי,

שכן הנבילה שייכת לו והוא הפסיד מחלקו ונמצא שאם הנבילה הופסדה לגמרי ישלם לו המזיק רק מאה.

ורבי יהודה סבר,

ש

פחת

ה

נבילה

על חשבונו

דמזיק הוי פלגא,

ולכן אם הופסדה הנבילה לגמרי ישלם המזיק חצי משווי ההפסד, דהיינו חצי מהעשרים וחמשה זוזים שהיו לו בנבילה, שתים עשרה וחצי זוזים.