Baba Kamma 33a — le Talmud en français

ומבארת הגמרא: שלכך נקטה הגמרא שמדובר בשוליה, שכן לאדם

אחר

שנכנס ברשות,

לית ליה אימתא דרביה,

ולכן אם יתבקש על ידי בעל המקום לצאת לא ימהר לשמוע בקולו ואם יהרג יתחייב הנפח גלות שכן עליו להעלות בדעתו שעדיין לא יצא.

אבל

האי,

שולית הנפח,

אית ליה אימתא דרביה,

ואם רבו מורה לו לצאת הוא מיד יוצא, ולכן אם נהרג מבואר בברייתא שהוא פטור שכן הנפח היה סבור שכבר יצא.

עתה מביאה הגמרא ביאור נוסף לדברי רבי יוסי בר חנינא:

רב זביד משמיה דרבא מתני לה

לדברי רבי יוסי בר חנינא

אהא

: נאמר בתורה "ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים, ונשל הברזל מן העץ, ומצא את רעהו ומת, הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי".

דרשו חכמים מהאמור "

ומצא",

שרק אם הברזל מצא את הנהרג ופגע בו, חייב ההורג גלות.

פרט לממציא את עצמו

אם המציא הנרצח את עצמו למקום שנזרק אליו הברזל, הרוצח פטור.

מכאן

אמר רבי אליעזר בן יעקב, מי שיצתה אבן מתחת ידו

בשוגג,

והוציא הלה

את ראשו

מהחלון

וקיבלה

ומת

, פטור

הזורק מגלות

.

ועל כך

אמר רבי יוסי בר חנינא,

אף על פי שמהפסוק נדרש שהוא

פטור מגלות,

מכל מקום לענין נזקין הוא נקרא פושע,

ו

לכן אם זרק אבן והוציא הלה את ראשו והוזק, הזורק

חייב בארבעה דברים.

ומבארת הגמרא:

מאן דמתני לה

מי ששונה את דברי רבי יוסי

אהא,

על ממציא את עצמו, שהוא חייב בארבעה דברים,

כל שכן

שהוא שונה את דברי רבי יוסי

אקמייתא,

בנכנס לחנותו של נגר ופגע בו הנגר שהוא חייב בארבעה דברים.

ו

אילו

מאן דמתני לה

את דברי רבי יוסי

אקמייתא,

על הברייתא של נכנס לחנותו של נגר, סבר שדוקא במקרה שהיה לנגר להיזהר הוא חייב בנזקי הנכנס,

אבל אהא

בממציא את עצמו

פטור

הזורק

לגמרי,

אף מארבעה דברים

.

תנו רבנן: פועלים שבאו לתבוע שכרן מבעל הבית, ונגחן שורו של בעל הבית ונשכן כלבו של בעל הבית, ומתו,

בעל הבית

פטור.

אחרים אומרים, רשאין פועלין

להיכנס לחצר כדי

לתבוע שכרן מבעל הבית,

ועל בעל הבית לשמור את שורו שלא יזיקום, ואם הזיקום, בעל הבית חייב.

ודנה הגמרא:

היכי דמי,

אי

מדובר בבעל הבית

דשכיח במתא,

שהוא מצוי בעיר, ואפשר לתבוע ממנו גם מחוץ לביתו, אם כן אין להם רשות להיכנס לביתו שכן עליהם להמתין לו בחוץ עד שיצא, ואם כן

מאי טעמא דאחרים

שאמר רשאים פועלים להיכנס לתבוע שכרם.

ו

אי

מדובר במקרה

דשכיח

בעל הבית רק

בבית

ואינו יוצא משם, נמצא שאין להם אפשרות לקבל את שכרם אלא אם כן יבואו לביתו, והרי הם נכנסים ברשות, ואם כן

מאי טעמא דתנא קמא

שאמר אם הזיקם שורו של בעל הבית פטור הרי הם נכנסים ברשות.

ומבארת הגמרא:

לא צריכא,

הגמרא מדברת

בגברא דשכיח ולא שכיח,

שפעמים שהוא יוצא מביתו לשוק ופעמים שהוא נמצא בתוך ביתו.

ו

הנידון הוא במקרה שבאו הפועלים לביתו ו

קרי אבבא

קראו לו מפתח החצר

,

ואמר להו: אין.

מר סבר,

אחרים מפרש שכוונת בעל הבית באומרו

"אין", עול תא!

היכנס

משמע,

ונמצא שהפועל נכנס ברשות, ואם הזיקו שורו של בעל הבית חייב.

ומר סבר,

חכמים, שכוונת בעל הבית לומר "

אין", קום אדוכתך

הישאר במקומך ואני ייגש לפתח,

משמע.

ולכן אם נכנס הפועל לחצר הרי הוא שלא ברשות ואם נגחו שורו של בעל הבית, פטור.

תניא כמאן דאמר אין קום אדוכתך משמע

כחכמים.

דתניא: פועל שנכנס לתבוע שכרו מבעל הבית ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו,

בעל הבית

פטור, אף על פי שנכנס ברש ות.

ולכאורה יש לדקדק:

אמאי

בעל הבית

פטור,

הרי הוא נכנס ברשות.

אלא לאו

צריך לפרש שמדובר במקרה שהפועל עמד בפתח החצר,

דקרי אבבא,

וקרא לו מהפתח שיגש אליו,

ואמר ליה

בעל הבית

"אין", ו

מדקתני בעל הבית פטור,

שמע מינה,

שכוונתו באומרו

"אין", קום אדוכתך משמע,

ולכן אם הוזק בעל הבית פטור.

מתניתין:

מתחילת פרק המניח עסקו המשניות והגמרא באדם המזיק ובנזקי בור, מכאן ואילך יתבארו דיני שור המזיק.

א.

שני שוורין תמין

[שלא הועדו בבית דין] של שני בני אדם,

שחבלו זה את זה,

אם חבלתו של אחד גדולה מהשני, שמין את ההפרש שבין הנזק הקטן לנזק הגדול, ו

משלמין במותר

מתוך ההפרש שיעור

חצי

נזק

כדין שור תם המשלם חצי נזק. כגון: אם שור אחד נחבל במאה זוז [מנה] והשני במאתיים, השור שנחבל במאתים לא יקבל מאה זוז דמי חצי נזקו שכן גם הוא הזיק מאה זוז, אלא שמים את החלק שהוא הוזק בו יותר ממה שהוא הזיק, ונמצא שהוא כאילו הוזק במאה זוז, ומקבל את חציים, חמישים. ב. ואם

שניהן

היו

מועדין,

והזיקו זה את זה,

משלמין במותר נזק שלם,

זה שהיזקו גדול יותר מקבל את כל ההפרש כמה שהוזק יותר מחבירו, כדין שור המועד שהזיק משלם נזק שלם.

כגון ששור אחד נחבל במאה והשור השני במאתים, בעל השור שנחבל במאתים ישום כמה הזיק שורו את חבירו, במאה, ואת המותר, מה שהוא הוזק יותר מזה, מאה, יקבל.

ג. היה

אחד

השוורים

תם ו

ה

אחד מועד

והזיקו זה את זה.

אם חבלת ה

מועד בתם

גדולה יותר מחבלת התם במועד,

משלם

בעל המועד לבעל התם

במותר נזק שלם,

את כל ההפרש מה שהזיק שורו יותר ממה שהוזק. כדין שור המועד שהזיק.

ואם חבלת ה

תם במועד

גדולה יותר מחבלת המועד בתם,

משלם

בעל התם

במותר חצי נזק,

חצי מההפרש של מה ששורו הזיק יותר ממה שהוזק כדין שור תם שהזיק.

ד.

וכן שני אנשים שחבלו זה בזה,

וחבלת האחד גדולה משל השני,

משלמין במותר נזק שלם.

ה.

אדם

שחבל

ב

שור

מועד, ו

כן שור

מועד

שחבל

באדם,

אם אחד מהם הזיק את השני יותר ממה שהוא הוזק,

משלם במותר נזק שלם.

ו.

אדם

שחבל

ב

שור

תם, ו

שור

תם

שחבל

באדם.

אם ה

אדם

הזיק

בתם

יותר ממה שהוא עצמו הוזק,

משלם

לבעל התם

במותר

בהפרש שהוזק התם יותר ממה שהאדם עצמו הוזק,

נזק שלם

כדין אדם המזיק.

ואם ה

תם

חבל

באדם

יותר ממה שהאדם חבל בו, בעל התם

משלם

לאדם הניזוק,

במותר

בהפרש כמה שהוזק האדם יותר ממה שהזיק,

חצי נזק,

כדין שור תם.

רבי עקיבא אומר: אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם.

גמרא:

הגמרא מביאה ברייתא בה מבואר במה נחלקו חכמים ורבי עקיבא במשנה.

תנו רבנן

: נאמר בתורה [שמות כא כח לה] "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת, סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי. ואם שור נגח הוא השור יסקל וגם בעליו יומת. או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו". זו פרשת נזקי שור באדם.

וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת, ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון. או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום ולא ישמרנו בעליו שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו. זו פרשת נזקי שור בשור.

נחלקו רבי עקיבא וחכמים בביאור מה שנאמר בשור שנגח בן או בת,

"כמשפט הזה יעשה לו",

לאיזה משפט נתכוונה התורה.

חכמים מפרשים: שה"משפט הזה" מתיחס לפרשה שלאחר מכן העוסקת בדין שור שנגח שור, וכונת התורה להקיש שור שנגח אדם לשור שנגח שור, והכי קאמר:

כמשפט שור בשור

האמור להלן,

כך משפט שור באדם.

ומשמעות ההיקש היא:

מה שור בשור

הדין הוא שאם הנוגח הוא

תם,

בעליו

משלם חצי נזק, ו

אם הוא

מועד,

בעליו משלם

נזק שלם. אף שור באדם, תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם.

ומכאן מקורם של חכמים במשנה שתם באדם משלם חצי נזק.

רבי עקיבא אומר

: ממה שנאמר

"כמשפט הזה

יעשה לו"

,

ולא נאמר "כמשפט יעשה לו", משמע מיתור המילה "הזה" ששור המזיק אדם בין אם הוא תם ובין אם הוא מועד, דינו

כתחתון ולא כעליון

כמקרה התחתון בפסוק שלפניו העוסק בשור מועד שהמית אדם.

אשר על כן סבר רבי עקיבא ששור הנוגח אדם אין חילוק אם הוא תם או מועד, דינו כשור מועד.

וזהו מקורו של רבי עקיבא שאמר במשנה, "אף תם שחבל באדם משלם נזק שלם", כי הוא נידון כמועד.

והוסיף רבי עקיבא: מאחר ושור תם שנגח אדם דינו כמועד,

יכול

יהיה דינו לגמרי כשור המועד שבעליו

משלם

את הנזק

מן העלייה

[ולא מגוף השור],

תלמוד לומר "

כמשפט הזה,

יעשה לו",

דורשים ממשמעות המילה "לו" ש

מגופו משלם ואינו משלם מן העלייה.

ו

מקשה הגמרא: לדעת

רבנן,

כמשפט ה

זה למה לי?

הלא די לומר כמשפט יעשה לו, מאחר שאינם דורשים כרבי עקיבא את ייתור המילה "הזה"? ומתרצת הגמרא: ייתור המילה "הזה" נאמר כדי

לפוטרו מארבעה דברים,

שכך היא משמעות הפסוק משפט זה בלבד עליו לשלם כדין שור המזיק שור שאינו חייב בארבעה דברים, ואינו משלם כמשפט אדם החובל בחבירו חמישה דברים.

ושוב מקשה הגמרא:

רבי עקיבא לפוטרו מארבעה דברים מנא ליה?

ומתרצת: נפקא ליה, מ

מה שנאמר [ויקרא כד יט]

איש כי יתן מום בעמיתו

כאשר עשה כן יעשה לו. ודרשינן:

איש בעמיתו ולא שור בעמיתו,

מכאן ששור שנגח אדם פטור מארבעה דברים.

ורבנן

סברו שהמקור לפטור שור שנגח אדם מארבעה דברים נלמד מייתור "הזה", שכן

אי

נדרוש כרבי עקיבא

מההיא

מדרשת "איש בעמיתו ולא שור בעמיתו",

הוה אמינא

שהפטור של שור הוא רק מ

צער לחודיה,

שכן תשלום צער הוא לא על הפסד ממון הניזק, ויתכן שהתורה באה לומר שאדם חייב גם צער, ואילו שור אינו חייב על דבר שאינו הפסד ממון.

אבל ריפוי ושבת אימא

ששור הנוגח אדם על בעליו

ליתן ליה

לניזק

,

קא משמע לן,

לכן דרשו חכמים מהייתור כמשפט "הזה", ששור הנוגח אדם פטור מארבעה דברים.

מתניתין:

שור תם שנגח והזיק, משלם את חצי הנזק מגופו, שנאמר: [שמות כא לה] ומכרו את השור החי וחצו את כספו, וגם את המת יחצון. משנתנו באה לבאר כיצד גובה הניזק את חצי נזקו.

שור

תם

שוה מנה,

מאה זוז

, שנגח שור שוה מאתים

זוז, ומת,

ואין הנבילה

של השור הנחבל

יפה כלום

, ונמצא שחצי הנזק הוא מאה זוז כשוויו של השור המזיק, הילכך הניזק

נוטל את השור

הנוגח כתשלום דמי נזקו

.

גמרא:

נאמר במשנה "נוטל את השור", ומשמע שאין למזיק זכות לשלם במעות על נזקי שורו, אלא השור עצמו משועבד לתשלום הנזק, ולכן הניזק נוטל את השור.

ודנה הגמרא:

מתניתין מני,

כדעת מי מהתנאים המובאים להלן סברה המשנה?

על כרחך, כ

רבי עקיבא היא!

דתניא,

שור שווה מאה זוז שנגח שור שווה מאתיים, כיצד ישלם בעל השור הנוגח את חצי נזקו:

יושם השור בבית דין

בית הדין ישומו את ערך השור, ובעליו ישלם את דמיו לבעל השור הניזק, אבל אין לניזק זכות בגוף השור,

דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר

: בעל השור המזיק אינו משלם את דמי שורו, אלא

הוחלט השור

הניזק נוטל את השור המזיק עצמו. נמצא מה שנאמר במשנתנו הניזק נוטל את השור, רבי עקיבא היא דאמר הוחלט השור לניזק ואין למזיק אפשרות לתת לו מעות במקום השור. ומבארת הגמרא:

במאי קמיפלגי

במה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא?

רבי ישמעאל סבר, בעל חוב הוא

המזיק נידון כבעל חוב של הניזק, ועליו לשלם את נזקי שורו, אבל אין לניזק זכות בשור הנוגח,

ו

כל תביעת הניזק על בעל השור היא,

זוזי הוא דמסיק ליה

שישלם לו את המעות שנתחייב לו

.

ורבי עקיבא סבר,

המזיק והניזק

שותפי נינהו

בשור המזיק, ותביעת הניזק היא על גוף השור עצמו, ולפיכך המזיק אינו יכול לשלם לו את חצי דמי השור בכסף אלא נותן לו מגוף השור. וכן אם השור שווה את כל החצי נזק, נוטל הניזק את כל השור.

וקמיפלגי,

יסוד המחלוקת הוא

ב

משמעות

האי קרא: "ומכרו את השור החי וחצו את כספו",

ופסוק זה מדבר בשור שווה מאתים שנגח שור שווה מאתיים, שהניזק אינו יכול לקחת את כל השור המזיק כתשלום נזקו, מפני שדינו במאה זוז דהיינו חצי שור, ולכן אמרה התורה ומכרו את השור

.

רבי ישמעאל סבר, לבי דינא קמזהר רחמנא,

על בית הדין הוטל לשום את השור המזיק ולחצות את כספו, ואין לניזק זכויות בשור עצמו, אלא על המזיק לשלם את חצי ערכו לניזק. ולפיכך גם כשהשור כולו שווה את חצי הנזק אין גובים מגופו, אלא שמים אותו ונותן הניזק את ערכו.

ורבי עקיבא סבר, לניזק ומזיק מזהר להו רחמנא

החיוב לחצות את כספו לא נאמר לבית הדין אלא למזיק ולניזק, ומכאן שלניזק יש חלק בגוף השור המזיק ולכן עליהם למוכרו ולהתחלק בדמיו, וכמו כן בזמן שהשור יהא שווה חצי מהנזק, יקחנו הניזק כתשלום נזקו

.

ודנה הגמרא:

מאי בינייהו

איזה חילוק לדינא יש בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא: אם

הקדישו ניזק

הקדיש הניזק את השור הנוגח השייך למזיק,

איכא בינייהו,

לדעת רבי ישמעאל אין לניזק זכות בגוף השור ואינו יכול להקדישו, אבל לפי רבי עקיבא ההקדש חל, כי השור הוחלט לניזק.

בעא מיניה רבא מרב נחמן, מכרו מזיק

את שורו שנגח,

ל

דעת

רבי ישמעאל, מהו

האם חלה מכירתו או לא.

וצדדי הספק הם:

כיון דאמר רבי ישמעאל

שהמזיק

בעל חוב הוא, ו

אין לניזק זכות לתבוע את גוף השור אלא

זוזי הוא דמסיק

[נושה]

ליה,

נמצא שהשור אינו שייך לניזק ואם ימכרנו המזיק,

מכור.