Baba Kamma 25b — le Talmud en français

זובו של זב, ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו

של הזב,

ודם הנדה

, שהם

מטמאין בין במגע בין במשא

, הרי בהדיא שיש תנא הסובר שקריו של זב מטמא במשא.

ומקשינן:

ודילמא הכא

במשנה זו

נמי

, אין קריו של זב עצמו מטמא במשא, אלא לכך הוא מטמא במשא,

משום שאי אפשר

לו

בלא צחצוחי זיבה

, ואכתי לא מצינו תנא שיאמר: קריו של זב עצמו מטמא במשא!?

ומשנינן:

אם כן

כדבריך - ששכבת זרעו של זב המטמאת במשא לדעת משנה זו, משום צחצוחי זיבה הוא -

לתנייה

ל"שכבת זרעו"

גבי זובו

, והכי ליתני: "למעלה מהן זובו של זב ושכבת זרעו ורוקו", שהרי אף שכבת זרעו משום זובו הוא מטמא במשא -

ו

מאי שנא דקתני לה

ל"שכבת זרעו"

גבי

"

רוקו

" [בסמוך לרוקו]!?

אלא

ודאי לכן שנה התנא את "שכבת זרעו" של הזב בסמוך ל"רוקו",

משום דאתיא

שכבת זרעו לטמא במשא מקל וחומר

מרוקו

, ולא משום צחצוחי זיבה הוא.

אמר

הקשה

ליה רב אחא מדיפתי לרבינא

:

והא האי תנא

בברייתא המובאת בסמוך -

לא דריש

"

דיו

"

ואף על גב דלא מיפריך קל וחומר

על ידי ה"דיו", ואם כן אף אנו נאמר שרבי טרפון סובר כן!?

דתניא

:

כתיב [במדבר לא יט]: "ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים, כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו [תיטהרו במי פרה] ביום השלישי וביום השביעי, אתם ושביכם [השבי ששביתם במלחמת מדין]. וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ [שנטמאו במת] תתחטאו.

ועד כאן לא למדנו שיהא מיטמא במת אלא אלו, אבל

מפץ

[מחצלת המיועדת לשכיבה] - שאינו בכלל אלו - שהוא מיטמא

ב

אוהל ה

מת

,

מנין?

ודין הוא: ומה פכין קטנים

[שפיהם צר] של חרס

שטהורים בזב

, אין הזב מטמא אותו בשום טומאה שהוא מטמא כלים אחרים, כי מתוך שפיהם צר אינו יכול להכניס את ידו לתוכו, אלא מגבו הוא נוגע בו, ואין כלי חרס נטמא אלא מאוירו; ואף בטומאת "מדרס הזב [ישיבה או שכיבה של הזב עליו] " אין הזב מטמא אותם, שהרי אינם עשויים לישיבה; ואף בהיסט אינו מטמא אותם, שכל הראוי לטומאת מגע מטמא אותו הזב בהיסט, וכל שאינו ראוי לטומאת מגע אין הזב מטמא אותו בהיסט -

מכל מקום הרי הם

מיטמא

[מיטמאים]

במת

, שכן אם היו פכים קטנים באהל המת הרי הם טמאים.

מפץ ש

הוא

מיטמא בזב

טומאת מדרס שהרי ראוי הוא למשכב הזב ועשוי לכך,

אינו דין שייטמא ב

אוהל ה

מת

.

ו

הרי תנא זה

קא מייתי לה

לטומאת מפץ במת

בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה

, כלומר: לא לטומאת ערב בלבד [טומאה ליום אחד, והוא טובל ביום טומאתו ונטהר בהערב שמש], אלא לטומאת שבעה [טמא שבעה ימים, ומזה ממי פרה בשלישי ושביעי, וטובל בשביעי ונטהר בהערב שמש] הוא דמייתי לה, וכמו פכין קטנים שהם מיטמאים באהל המת טומאת שבעה.

ו

אם תאמר שסובר תנא זה, דאמרינן "דיו", אם כן

אמאי

מיטמא המפץ טומאת שבעה, והרי

אימא

[יש לנו לומר]:

אהני קל וחומר

[אחר שנאמר "דיו"]

ל

מפץ שיהא טמא

טומאת ערב, ואהני

"

דיו

"

לאפוקי

ממפץ

טומאת שבעה

כפכין קטנים, ומשום שדיו למפץ במת שיהא כמפץ בזב שאינו טמא אלא טומאת ערב.

ובהכרח שסובר תנא זה, שאם כי לא מיפריך קל וחומר אילו היינו אומרים "דיו", שהרי סוף סוף מלמד הקל וחומר על מפץ שהוא טמא טומאת ערב, מכל מקום אין אומרים "דיו".

אמר

תירץ

ליה

רבינא לרב אחא מדיפתי:

כבר רמא ניהליה

[כבר הקשה כן]

רב נחמן בר זכריה לאביי, ואמר

תירץ

ליה אביי

:

תנא

לא למד את המפץ במת שהוא מטמא טומאת שבעה מן המפץ בזב, אלא

ממפץ בשרץ

הוא ד

מייתי לה

למפץ במת - בגזירה שוה, וכדלקמן.

ו

מה שלמד התנא בקל וחומר ממפץ בזב,

הכי קאמר

:

מאחר שאמרה תורה [ויקרא יא לא]: "אלה [שנזכרו בכתוב שם] הטמאים לכם בכל השרץ, כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. וכל אשר יפול עליו מהם [מן השרצים] במותם יטמא, מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם, במים יובא וטמא עד הערב וטהר" -

מפץ בשרץ

שאינו נכלל בכל אלו - מנין שהוא מיטמא?

ועל זה הוא דקאמר התנא:

ו

הרי

דין הוא

:

ומה פכין קטנים ש

הם

טהורים בזב

מפני שאין ראויים למגע מבפנים,

טמאין

הם

בשרץ

שהרי כעדשה ממנו - שהוא שיעור טומאתו - יכול להכנס באוירן של הכלים ולטמאן.

מפץ שמטמא בזב, אינו דין שיהא מטמא בשרץ

.

ומבארת הגמרא לפי מה שתירצנו, שהתנא למד בקל וחומר על מפץ בשרץ ולא על מפץ במת, ומפץ במת ממפץ בשרץ הוא נלמד,

אלא מפץ במת מנין

, כלומר: באיזו מידה הוא נלמד ממת?

ומבארת הגמרא שהוא נלמד בגזירה שוה:

נאמר

"

בגד ועור

"

בשרץ

, ["וכל אשר ... מכל כלי עץ או בגד או עור"];

ונאמר: "בגד ועור

"

במת

, ["וכל בגד וכל כלי עור ... תתחטאו"] -

מה

"

בגד ועור

"

האמור בשרץ

, אף

מפץ טמא בו

כמו בגד ועור

; אף

"

בגד ועור

"

האמור במת

, אף

מפץ טמא בו

כמו בגד ועור.

מבארת הגמרא, שבהכרח גזירה שוה זו

מופנה

היא [התיבות השוות מיותרות הן לגזירה שוה]!

דאי לא מופנה

הוא, הרי כלל הוא, שאם יש פירכא על הגזירה שוה אין למדין הימנה, ואף כאן הרי

איכא למיפרך

על הלימוד מת משרץ:

מה לשרץ שכן

חמור הוא, שהוא

מטמא ב

שיעור קטן

כעדשה

, ולכך החמירה בו התורה לטמא את המפץ,

תאמר במת

שקל הוא,

ש

כן

אין

הוא

מטמא בכעדשה אלא בכזית

, ומנין שאף בו החמירה התורה לטמא מפץ!

לאיי

[אלא בהכרח]

אפנויי מופנה;

כי:

מכדי שרץ אתקש לשכבת זרע

[שרץ הלוא הוקש לשכבת זרע],

דכתיב

[ויקרא כב ד]: "

או איש אשר תצא

ממנו שכבת זרע",

וסמיך ליה

[פסוק ה]: "

או איש אשר יגע בכל שרץ

אשר יטמא לו" -

ו

הרי כבר

כתיב ביה בשכבת זרע

[ויקרא טו יז]: "

וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע

, וכובס במים וטמא עד הערב", ואם כן "

בגד ועור

"

דכתב רחמנא בשרץ למה לי

, והרי מן ההיקש היינו לומדים אותו!?

אלא

שמע מינה

בגד ועור שאמר רחמנא גבי שרץ -

לאפנויי

הוא בא ללמוד ממנו למת, שאף המפץ מיטמא בו.

ואכתי

מקשינן: והרי אינו אלא

מופנה מצד אחד הוא

[התיבות שבאחד מהם בלבד מיותר, דהיינו "בגד ועור" שבשרץ] -

ואם כן

הניחא למאן דאמר

: אף גזירה שוה שהיא

מופנה מצד אחד למידין

הימנה,

ואין משיבין

עליה אף כשיש מה להשיב -

שפיר

ניחא, שיש ללמוד מת משרץ, ואף שיש לו פירכא.

אלא למאן דאמר

: גזירה שוה שהיא מופנה מצד אחד בלבד,

למידין

הימנה,

ו

מיהו

משיבין

עליה אם יש להשיב,

מאי איכא למימר!?

האיך נלמד מת משרץ אף שיש להשיב על הלימוד: מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה!?

ומשנינן: "בגד ועור"

דמת, נמי אפנויי מופנה

, שהרי:

מכדי מת איתקש

נמי

לשכבת זרע, דכתיב

[ויקרא כב ד]: "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר,

והנוגע בכל טמא נפש

[היינו טומאת מת],

או איש אשר תצא ממנו

שכבת זרע"

\-

ו

כבר

כתיב ביה בשכבת זרע

: "

וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע

", ואם כן

"בגד ועור

"

דכתב רחמנא במת

נמי

למה לי!?

אלא

שמע מינה לאפנויי

הוא נכתב,

ו

אם כן הרי

הוי מופנה משני צדדין

, וכל שהוא מופנה משני צדדין לכולי עלמא אין משיבין אף כשיש מה להשיב.

ואכתי מקשינן: אף לפי התירוץ, שמפץ במת אינו נלמד בקל וחומר ממפץ בזב, ומשום שיש לומר "דיו" שיהא כמפץ בזב שאינו טמא אלא טומאת ערב, אלא ממפץ בשרץ הוא נלמד בגזירה שוה:

הניחא למאן דאמר

בכל גזירה שוה:

דון מינה ואוקי באתרא

, [למד מן המלמד והעמידהו במקומו של הלמד], וכגון מפץ במת שהוא נלמד מן השרץ, אין אומרים: כשם שמפץ בשרץ אינו מיטמא אלא טומאת ערב, אף מפץ במת לא ייטמא אלא טומאת ערב, אלא אומרים: אחר שלמדת לרבות מפץ שיהא טמא במת, העמידהו במקומו של מת, ומה שאר כלים המיטמאים במת - טומאת שבעה הם מיטמאים, אף מפץ מיטמא טומאת שבעה.

אלא למאן דאמר

בכל גזירה שוה:

דון מינה, ומינה

[למד מן המלמד, ועשה אותו כמלמד], וכגון מפץ במת שהוא נלמד ממפץ בשרץ, אנו אומרים: מה מפץ בשרץ אינו מיטמא אלא טומאת ערב, אף לכשתלמדנו למת לא יהא מיטמא אלא טומאת ערב -

אם כן

מאי איכא למימר!?

וכי מהיכן נלמד מפץ במת לטמאותו טומאת שבעה!?

אמר

תירץ

רבא

:

כי

אמר קרא

גבי מת: "

וכבסתם בגדיכם ביום השביעי

וטהרתם", ולמדנו:

כל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהו פחותין משבעה

, וגזירת הכתוב היא לומר במפץ: דון מינה ואוקי באתרה.

כאן שבה הגמרא לדיני נזיקין, ומקשה כמה קושיות:

א.

ותהא שן ורגל חייבת ברשות הרבים

על כל פנים חצי נזק,

מקל וחומר

:

ומה קרן שברשות הניזק אינו משלם

הבעלים

אלא חצי נזק, ברשות הרבים חייבת

חצי נזק,

שן ורגל שברשות הניזק משלם

הבעלים

נזק שלם, אינו דין שברשות הרבים חייבת

, ואף שנזק שלם אי אפשר לחייבו, כי: "דיו לבא מן הדין להיות כנדון", ובקרן ברשות הניזק הלוא אינו משלם אלא חצי נזק, מכל מקום חצי נזק מיהא ליחייב!?

ומשנינן: הרי אמר קרא גבי נזקי שן ורגל: "ושלח את בעירה

וביער בשדה אחר

", הרי למדנו שלא חייבה תורה על שן ורגל אלא ברשות הניזק

ולא ברשות הרבים

.