Baba Kamma 21a — le Talmud en français

הקדש שלא מדעת

כהדיוט מדעת דמי

, כלומר: אין שייך לומר בהקדש "שלא מדעת", שהרי יש את דעת השכינה, והרי זה כאילו דר בחצר חבירו מדעתו של ההדיוט, שהוא צריך להעלות לו שכר.

שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר, בעי מיניה מרב הונא

[לך ושאל מרב הונא]:

הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר, או לא

.

אדהכי

, עד שהספיק מרי בר מר לבוא אל רב הונא כדי לשואלו,

נח נפשיה דרב הונא

[נפטר רב הונא], והוא הציע את השאלה לפני רבה בנו.

אמר ליה רבה בר רב הונא

למרי בר מר:

הכי אמר אבא מרי

[רב הונא]

משמיה דרב

: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו,

אינו צריך להעלות לו שכר

-

והוסיף עוד רבה לאמר משמו של אביו:

והשוכר בית מראובן, מעלה שכר לשמעון

.

תמהה הגמרא:

שמעון מאי עבידתיה

[מה מעשיו של שמעון כאן], כלומר: וכי למה יעלה שכר לשמעון, על אשר שכר בית מראובן!?

ומשנינן:

הכי קאמר

: אם

נמצא הבית

שהשכיר לו ראובן - שהוא

של שמעון, מעלה לו

השוכר לשמעון -

שכר

.

ותמהינן:

תרתי!?

והלוא שני הדינים שאמר רבה משמו של אביו סותרים הם, שהיות והדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, וביחס לשמעון הלוא אין זו אלא שכירות שלא מדעת, ואם כן למה צריך הוא לשלם לשמעון!?

ומשנינן:

הא

דמעלה שכר לשמעון - בבית

דקיימא לאגרא

[העומד להשכרה] ונמצא שמעון חסר.

הא

דאינו צריך להעלות לו שכר - בבית

דלא קיימא לאגרא

[בית שאינו עומד להשכרה], והיות ובעל הבית אינו חסר, אין צריך הדר בבית להעלות לו שכר, ש"זה נהנה וזה לא חסר, פטור".

איתמר נמי

:

אמר רבי חייא בר אבין אמר רב, ואמרי לה

, יש האומרים שלא בשם רב אמרה, אלא:

אמר רבי חייא בר אבין אמר רב הונא

:

הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אינו צריך להעלות לו שכר; והשוכר בית מבני העיר, מעלה שכר לבעלים

.

תמהה הגמרא:

בעלים מאי עבידתייהו

, כלומר: לאיזה בעלים ישלם, ולמה ישלם להם!?

ומשנינן:

הכי קאמר: נמצאו לו בעלים

, כלומר: אם נמצא שהמשכיר אינו בעליו של הבית, אלא נמצאו לו בעלים אחרים,

מעלין

[מעלה השוכר]

להן שכר

.

תמהה הגמרא: והרי

תרתי

[שני דינים אלו סותרים]!?

ומשנינן:

הא

דמעלה שכר לבעלים - בבית

דקיימא לאגרא, הא

דאין מעלה שכר לבעל החצר - בחצר

דלא קיימא לאגרא

.

אמר רב סחורה אמר רב הונא אמר רב: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אין צריך להעלות לו שכר, משום שנאמר

: "

ושאיה

יוכת שער

" היינו: שד ששמו "שאיה" מכתת את השער של בית שאין בני אדם דרים בו, ולכן אינו משלם לו שכר, כי נמצא שההנהו במה שישב בביתו.

אמר בר רב אשי

:

לדידי חזי לי, ומנגח כי תורא

[אני ראתיו לאותו שד ששמו "שאיה", והרי הוא נוגח כמו שור], כלומר: הורס ומקלקל.

רב יוסף אמר

טעם אחר לפטור את הדר בחצר חבירו:

לכך אין משלם שכר מי שדר בחצר חבירו שלא מדעתו, כי מהנה הוא אותו בכך, שהרי:

ביתא מיתבא יתיב

[הבית מתישב מיושביו], כלומר: בית שהוא מיושב בדירת בני אדם, ישובו קיים, לפי שהדרים בתוכו, רואים למה הבית צריך, והם מתקנים אותו.

ומפרשינן:

מאי בינייהו

בין רב שאמר "ושאיה יוכת שער", ובין רב יוסף שאמר "ביתא מיתבא יתיב":

איכא בינייהו

, כגון:

דקא משתמש ביה

בעל החצר -

בציבי ותיבנא

[בעצים ותבן], וזה בא ונכנס לדור בתוכו, שהרי משום "שאיה יוכת שער" אין כאן, שהרי גם בעל החצר משתמש בו, ואולם מכל מקום טוב הוא לבית שישבו בו כדי שיתקנוהו.

מעשה ב

ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי

[מעשה באדם שבנה בית על מגרש אשפה של יתומים].

אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה

[גבה רב נחמן בשכר הדירה את הבית].

שואלת הגמרא:

לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר

, ומטעם זה חייבו לשלם, אף שהחצר לא היתה מיועדת להשכרה? ומפרשינן: לעולם קסבר רב נחמן, שהדר בחצר חבירו אינו מעלה לו שכר, ומיהו

ההוא

[אותו מגרש]

מעיקרא קרמנאי

[שם אומה]

הוו דיירי ביה, ויהבו ליה ליתמי דבר מועט

[עד שלא בא זה, היו גרים באותו מגרש בני אותה אומה, והיו מעלים שכר ליתומים] וזה שבנה שם את האפדנא חיסרו את אותו השכר -

ולכן

אמר ליה

רב נחמן לאותו אדם:

זיל פייסינהו

ליתמי

[לך ושלם ליתומים],

ולא אשגח

[לא ציית אותו אדם], ולפיכך:

אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה

.

ועתה חוזרת הגמרא לבאר את מה ששנינו במשנה:

כיצד משלמת מה שנהנית, אכלה מתוך הרחבה

[רשות הרבים]

משלמת מה שנהנית,

אכלה

מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה.

אמר רב

: דין זה, שאכלה מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה, אינו אלא כשהבהמה מהלכת ברחבה

ובמחזרת

את ראשה לצידי הרחבה ואכלה שם פירות, שאין דרכה בכך וחייבת משום קרן אף ברשות הרבים.

ושמואל אמר: אפילו מחזרת נמי פטור

משום שדרכה של בהמה להחזיר ראשה ולאכול, והרי זה שן שפטור ברשות הרבים.

ומקשינן:

ולשמואל

שפוטר אפילו במחזרת

היכי משכחת לה דמחייב

באיזה אופן נאמר במשנה שחייב אם אכלה מצידי הרחבה.

ומתרצינן:

כגון דשבקתה לרחבה,

שהבהמה עזבה את הרחבה,

ואזלא וקמה,

והרי היא עכשיו מהלכת

בצידי

ה

רחבה,

שאין זה מקום הילוכם של שוורים, והרי הוא כחצר הניזק, ולכך משלמת מה שהזיקה.

ואיכא דמתני לה להא שמעתא באפי נפשה.

יש שאינם שונים שמועה זו כפירוש המשנה, אלא כפלוגתא בפני עצמה:

בהמה שמהלכת ברחבה והיא

מחזרת

את ראשה לצידי הרחבה ואכלה משם פירות,

רב אמר חייבת, ושמואל אמר פטור.

ותמהינן:

ולשמואל

שפוטר, אם כן, זה ששנינו אם אכלה מצידי הרחבה

משלמת מה שהזיקה, היכי משכחת לה דמחייבא?

באיזה אופן מצינו לחייבה, אם מחזרת פטורה.

ומתרצינן:

כגון דשבקתה לרחבה. ואזלה

וקמה בצידי רחבה.

ובזה גם שמואל מודה שחייבת.

מתיב

[הקשה]

רב נחמן בר יצחק

מהמשנה על רב.

הרי שנינו: בהמה המהלכת ברחבה ואכלה

מפתח החנות, משלמת

רק

מה שנהנית

ולא מה שהזיקה.

והרי פתח החנות נמצא בצידי הרחבה, ואם כן

היכי משכחת לה

שתאכל מפתח החנות?

פשיטא

שאין זה אלא

במחזרת

ראשה לפתח החנות.

וקאמר

התנא שמשלמת

מה שנהנית,

ויש לדייק מכך:

מה שנהנית, אין,

רק מה שנהנית היא חייבת, אבל

מה שהזיקה, לא,

ועל כרחך משום שמחזרת פטורה, כשמואל, וקשה לרב שמחייב.

הוא מותיב לה

רב נחמן בר יצחק הקשה

והוא

בעצמו

מפרק לה

[תירצה].

מה שהתנא פוטר הוא באופן

דקיימא בקרן זוית,

שפתח החנות נמצא בקרן זוית ובולט לרחבה, כך שהבהמה יכולה להגיע לפירות בלא להחזיר ראשה, והוי שן ברשות הרבים, ופטורה. ולכן משלמת רק מה שנהנית.

איכא דאמרי, מחזרת כולי עלמא לא פליגי,

אין בזה מחלוקת, וכולם סוברים

דחייבת.

כי פליגי

אלא המחלוקת היא

במקצה מקום מרשותו

הפרטית

ל

שמושם של בני

רשות הרבים,

על ידי שבנה את הגדר המפרידה בין חצירו לרשות הרבים בתוך רשותו, ונותר המקום שמחצה לו פנוי למעבר הרבים.

והכי איתמר,

ובכך נחלקו:

אמר רב, לא שנו

שבאכלה מצידי הרחבה חייבת

אלא

כשהבהמה

מחזרת

ראשה לצידי הרחבה,

אבל מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים,

והבהמה אכלה משם,

פטורה.

ושמואל אמר, אפילו מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים חייבת.

ומבארינן:

לימא בבור ברשותו קמיפלגי.

לכאורה יש לומר, שמחלוקת זו תלויה במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא לקמן (מט ב) במי שחפר בור ברשותו ואחר כך הפקיר את רשותו ולא הפקיר את בורו, שרבי עקיבא מחייב משום שהוא בעל התקלה, ורבי יוסי פוטר משום שהבור ברשותו.

ובנידון שלנו, הרי המקום שהקצה לרשות הרבים עדיין שלו הוא, אלא שיש רשות לרבים להשתמש בו, וכשמניח שם פירותיו, אם יוזקו בהן אחרים הוי כבור ברשות הרבים, שלרבי עקיבא חייב, ולרבי יוסי פטור,

וכיון שקיימא לן בפרק המניח [ל א] שכל המקלקלין ברשות הרבים, כל המחזיק בהן זכה בהן, הרי אם יש לפירות דין של בור, בהמה שתאכלם פטורה. ואם אין חייבים עליהם כשהזיקו, חייבת הבהמה על אכילתן.

ולכן.

רב דאמר

במקצה מקום, בהמה שתאכל משם פירות, בעליה

פטור,

הוא משום שרב

קסבר בור ברשותו חייב,

ולכן אע"פ שהפירות הן ברשותו, בכל זאת יש להן דין בור, ולכן הבהמה פטורה על אכילתן.

ושמואל דאמר

בהמה שאכלה ממקום שהקצה לרשות הרבים, בעליה

חייב, קסבר בור ברשותו פטור,

והפירות שהם ברשותו אין להם דין בור, והמזיקן חייב עליהן.

ודחינן לה:

אמר לך רב, לעולם אימא לך

שאין דין זה תלוי במחלוקת של בור ברשותו,