Baba Kamma 16b — le Talmud en français

דברי הברייתא מתייחסים לנאמר במשנה "הזאב והארי והדוב" וכו', שהם מועדים מתחילתן. ואם מדברי רבי אלעזר, שאמר "אף הנחש", משמע שבא להוסיף שלא רק המוזכרים במשנה הינם מועדים מתחילתן אלא אף הנחש, קשה:

והא אנן תנן,

שנינו במשנתנו:

רבי אלעזר אומר

אף הזאב והארי והדוב וכו'

בזמן שהן בני תרבות

[שגידלום בבית]

אינן מועדים

.

ו

רק

הנחש מועד לעולם

. הרי שלדעת רבי אלעזר רק הנחש הוא מועד, אבל שאר החיות, לא.

מתרצת הגמרא:

תני,

תשנה בברייתא "רבי אלעזר אומר

נחש

", [ללא המילה "אף"] והיינו שרק הנחש מועד תמיד, אף כשהוא בן תרבות, ולא שאר החיות שהוזכרו במשנה.

הגמרא מביאה דברי שמואל בדיני ארי שהזיק:

אמר שמואל: ארי

ש

ברשות הרבים דרס

בהמה

ואכל

, כלומר, שלא הרגה תחילה, אלא אכלה חיים,

פטור

. אבל אם

טרף ואכל

, כלומר, שקדם והרגה ואחר כך אכלה,

חייב

.

והגמרא מבארת את דברי שמואל:

מה שאמר שמואל שארי ש

דרס ואכל פטור

, אם זה היה ברשות הרבים, הרי

כיון דאורחיה למידרס,

רגילות הארי היא לדרוס ולאכול

הוה ליה כמו שאכלה פירות וירקות,

הרי זה כמו בהמה האוכלת פירות וירקות,

דהוה ליה "שן"

ברשות הרבים, ופטור.

אבל אם הארי

טרף

את הבהמה לפני אכילתו,

לאו אורחיה הוא,

אין דרכו לעשות כן, וכיון שהוא משונה, הוה ליה תולדה דקרן, ולכן יהיה חייב גם ברשות הרבים כמו קרן, אלא שאינו חייב אלא חצי נזק כקרן.

שואלת הגמרא:

למימרא, דטריפה לאו

אורחיה הוא,

האם כוונתך לומר שאין דרך הארי לטרוף לפני אכילתו?

והכתיב

[נחום ב]

"אריה טורף בדי גורותיו"

[אריה טורף כדי שיהיה די מאכל לגורותיו ]. הרי שארי דרכו לטרוף.

משיבה הגמרא: אכן

בשביל

להביא ל

גורותיו

דרכו לטרוף, אבל לצורך אכילת עצמו אין דרכו אלא לדרוס ולאכול.

שואלת הגמרא: והרי הפסוק ממשיך "

ומחנק ללבאותיו",

הרי שדרכו של ארי לחנוק ולהרוג.

משיבה הגמרא: אכן

בשביל לבאותיו

[נקבת הארי], דרכו לחנוק ולהרוג.

שואלת הגמרא: והרי הפסוק ממשיך

"וימלא טרף חוריו",

הרי שדרכו של ארי לטרוף.

משיבה הגמרא: אכן

בשביל

להביא ולהצניע ב

חוריו

דרכו לטרוף. אבל בשביל לאכול מיד אין דרכו לטרוף.

שואלת הגמרא: והרי הפסוק ממשיך

"ומעונתיו טריפה"

, הרי שדרכו לטרוף.

משיבה הגמרא: אכן

בשביל

להביא ל

מעונתיו

[מלשון מעון ומדור] דרכו לטרוף. אבל אין דרכו לטרוף ולאכול מיד.

הגמרא מקשה על שמואל מברייתא:

והתניא

בברייתא:

וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק

, ו

טרפה

והרגה את ה

בהמה

של בעל החצר

ואכלה

את

בשר

ה

משלם

בעל החיה המזיקה לבעל הבהמה

נזק שלם

.

ומכך שמשלם ברשות הניזק נזק שלם משמע שזו היא דרכו, והוי תולדה דשן, המשלם נזק שלם. ואם הברייתא נקטה בלשון כולל "חיה" הרי זה כולל גם את הארי, מבואר אם כן שאף ארי שטרף ברשות הניזק משלם נזק שלם מדין שן כי זהו דרכו, ולפי זה אם יטרוף ברשות הרבים יהיה פטור כדין שן הפטורה ברשות הרבים, וקשה לשמואל שאמר שארי הטורף ברה"ר חייב כיון שזה משונה והוי קרן.

מתרצת הגמרא:

הכא במאי עסקינן,

בברייתא מדובר

שטרפה להניח,

בחיה שטרפה על מנת להניח ולהצניע, באופן כזה אף הארי דרכו לטרוף כפי שנתבאר, ואולם שמואל מדבר באופן שטורף על מנת לאכול מיד שלזה אין דרכו של הארי.

שואלת הגמרא על התירוץ:

הא אכלה קתני,

והרי מבואר בברייתא שהחיה טרפה ואכלה, וכיצד אפשר לומר שטרפה על מנת להניח?

משיבה הגמרא:

בשנמלכה

מדובר בברייתא כפי שתירצנו שהחיה טרפה על מנת להניח, וזה אף דרכו של הארי. אלא שלאחר מכן נמלכה בדעתה

ואכלה

את טרפה מיד, ושמואל מדבר כשטרף על מנת לאוכלה מיד.

הגמרא דוחה תירוץ זה:

מנא ידעינן,

מנין אנו יודעים את מחשבתה עד שנאמר כי חשבה תחילה להניח ונמלכה ואכלה?

ועוד

אם אפשר לומר שהבהמה טרפה על מנת להניח ונמלכה בה,

דשמואל נמי,

גם מה שאמר שמואל שארי שטרף חייב ברשות הרבים כיון דאין זה דרכו, וביארנו שמדובר שטרף על מנת לאוכלה מיד, קשה, מנין לנו כן?

דלמא הכי הוא,

שמא כך היה גם שם, שהארי טרף על מנת להניח ונמלך ואכלו, ואם כן זהו דרכו והוי שן הפטור ברשות הרבים, ומנין לנו לומר שהיה בדעתו מיד לאכול ולחייבו מטעם קרן?

מתרצת הגמרא:

אמר רב נחמן בר יצחק

: "טרפה" שאמרה הברייתא מדובר שטרפה להניח, ואין לדחות ולומר שהרי כתוב בברייתא "טרפה בהמה ואכלה בשר", כי הברייתא,

לצדדין קתני,

דברי הברייתא מחולקים לצדדים, כלומר, לשני מקרים שונים. וכך כוונת הברייתא לומר: חיה שנכנסה לחצר הניזק,

שטרפה

בהמה על מנת

להניח

, ומדובר שהניחה ולא אכלה,

או דרסה ואכלה, משלמת נזק שלם

.

רבינא מפרש אחרת את דברי שמואל ובזה מתיישבת הקושיא מהברייתא:

רבינא אמר

, באמת גם דרכו של ארי הוא לטרוף ולאכול וכפי ששנינו בברייתא, ו

כי קאמר שמואל,

ומה שאמר שמואל שארי הטורף ברשות הרבים חייב כיון שאין דרכו בכך, מדובר

בארי

בן

תרבות, ואליבא דרבי אלעזר,

ולפי שיטת רבי אלעזר במשנתנו

דאמר

שאריה בזמן שהוא בן תרבות אינו מועד מתחילתו כי

לאו אורחיה

להזיק. ולכן כשאריה בן תרבות טורף הוי קרן, וחייב אז אף ברשות הרבים חצי נזק.

ומקשה הגמרא על דברי רבינא:

אי הכי,

אם כך שמדובר בארי בן תרבות שאין דרכו להזיק, אם כן

אפילו דרסה

ואכלה

נמי ליחייב

, יתחייב גם ברשות הרבים חצי נזק כדין קרן, כיון שבן תרבות אין דרכו להזיק גם בדריסה ולמה פטרו שמואל?

והגמרא מפרשת שדברי רבינא נסובים על הברייתא:

אלא,

הא

ד

אמר

רבינא

שמדובר בארי בן תרבות,

לאו אשמואל אתמר,

לא על דברי שמואל אמרם,

אלא אמתניתא,

על הברייתא ששנינו בה: וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק, טרפה בהמה ואכלה בשר, משלם נזק שלם. ועל כך אמר:

כי תני מתניתא,

מה ששנינו בברייתא שטרפה ואכלה משלמת נזק שלם, אין זה מפאת שדרכו של ארי לטרוף, והחיוב הוא מדין שן. כי באמת אין דרכו של ארי לטרוף, והחיוב הוא מדין קרן. והברייתא מדברת אפילו

בארי

בן

תרבות ואליבא דרבי אלעזר, דאמר לאו אורחיה

הוא להזיק, והחיוב הוא מדין קרן. וממילא לא קשה על שמואל מהברייתא, כי הברייתא מחייבת מדין קרן ולא מדין שן כי באמת אין דרכו לטרוף.

והגמרא מקשה גם על פירוש זה:

אי הכי,

אם כך, שהחיוב שאמרה הברייתא הוא מדין קרן, אם כן,

חצי נזק בעי לשלומי,

היה על בעל החיה לשלם חצי נזק כדין תשלומי קרן, ומדוע אמרה הברייתא שמשלם נזק שלם?

משיבה הגמרא:

דאייעד,

אמנם אין דרכו של ארי לטרוף, והברייתא מדברת שטרף שלושה פעמים ונעשה למועד, לכן אף בן תרבות משלם נזק שלם, כדין קרן מועדת.

אך הגמרא מקשה עוד על תירוץ זה:

אי הכי,

אם כך שהחיוב הוא מטעם קרן,

מאי האי דקתני לה גבי תולדה דשן,

מדוע שנוי דין זה בברייתא בין חיובי השן ותולדותיו,

גבי תולדה דקרן בעי למיתנייה,

הברייתא היתה צריכה לשנות דין זה בין תולדות הקרן, כשמפרשת חיובי הקרן ותולדותיו.

והגמרא מסיקה:

קשיא,

אכן קשה על דברי רבינא.

מתניתין:

לאחר שנתבאר במשנה הקודמת שיש תמין ומועדים, מבארת המשנה את חילוקי הדינים בינם:

מה

הבדל

בין

דין

תם

שהזיק

למועד

שהזיק?

אלא

שהתם משלם

רק

חצי נזק

, והתשלום נעשה

מגופו

של שור המזיק. שמוכרים את השור המזיק, ואם יש בדמיו כדי מחצית הנזק משלם, ואם לאו אין הבעלים מוסיפים מנכסיהם.

ומועד משלם נזק שלם,

ומשלם

מן העליה

[ובגמרא יפורש מיד] .

גמרא:

שנינו במשנה: והמועד משלם מן העליה.

מאי,

מה פירוש מן ה

עלייה?

אמר רבי אלעזר: במעולה שבנכסיו,

ש"עליה" היא מלשון מעולה. והמזיק צריך לשלם מהמעולה [מהמיטב] שבנכסיו.

הגמרא מביאה מה שפירש רבי אלעזר בדומה לזה:

וכן הוא אומר

[דה"י ב לב]:

"וישכב חזקיהו עם אבותיו ויקברוהו במעלה קברי בני דוד", ואמר רבי אלעזר: "במעלה",

מלשון מעולה, כלומר, קברוהו

אצל

ה

מעולים שבמשפחה

של דוד,

ומאן נינהו,

מי הם המעולים?

דוד ושלמה!

אגב ביאור הפסוק בקבורת חזקיהו מביאה הגמרא מה שפירש רבי אלעזר גבי קבורתו של אסא מלך יהודה: נאמר [דה"י ט"ז]:

"ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו בעיר דוד וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים".

מאי

[מה פירוש]

"בשמים וזנים"

?

רבי אלעזר אמר: זיני זיני

בשמים למיניהם, כלומר, בשמים ממינים רבים.

רבי שמואל בר נחמני אמר

"בשמים וזנים" פירושו:

בשמים שכל המריח בהן בא לידי זימה

[ניאוף].

הגמרא מביאה מחלוקת נוספת שלהם בביאור המקראות:

נאמר בספר ירמיהו [פרק יח] שהיה ירמיהו הנביא קובל, ואמר

"כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי"

.

מהו ה"שוחה" שכרו ללוכדה בה?

רבי אלעזר אמר: שחשדוהו מזונה,

שחשדוהו שנשא אשה זונה, וירמיהו שהיה כהן, אסור בזונה.

רבי שמואל בר נחמני אמר: שחשדוהו מאשת איש!

הגמרא דנה בשני הפירושים הללו:

בשלמא למאן דאמר שחשדוהו מזונה,

לפי רבי אלעזר המפרש שכרו "שוחה" הכוונה שחשדוהו מזונה, מובן הדבר, שכן

היינו,

לפי שמצאנו כתוב לשון "שוחה" לגבי זונה,

דכתיב "כי שוחה עמוקה זונה"

[משלי כג].

אלא למאן דאמר,

לפי רבי שמואל, המפרש

שחשדוהו מאשת איש, מאי שוחה?

מנלן שאשת איש קרויה שוחה?

משיבה הגמרא:

אטו אשת איש מי נפקא מכלל זונה?

וכי "אשת איש" אינה נחשבת בכלל "זונה", וממילא אף היא בכלל "כי שוחה עמוקה זונה".

הגמרא מקשה לרבי אלעזר:

בשלמא למאן דאמר

[רבי שמואל]

שחשדוהו

לירמיה

מאשת איש, היינו דכתיב,

מובן המשך הדברים שאמר ירמיה

"ואתה ה' ידעת את כל עצתם עלי למות",

שיועצים עליו להמיתו, כי חשדוהו באיסור אשת איש שיש בה עונש מות.

אלא למאן דאמר,

אבל לפי רבי אלעזר

שחשדוהו מזונה, מאי "למות"?

מה יעצו עליו להמיתו, הרי על אף שהיה כהן, אין חיוב מיתה על שנושא זונה פנויה.

משיבה הגמרא:

שהשליכוהו לבאר טיט,

מלבד שחשדוהו מזונה, רצו להמיתו והשליכוהו לבאר טיט, ועל זה אמר "עצתם עלי למות".

הגמרא דורשת את המשך דברי ירמיהו:

דרש רבא: מאי דכתיב,

מה פירוש הדברים שאמר ירמיהו לפני ה' על אנשי ענתות: [ירמיהו שם]

"ויהיו מוכשלים לפניך, בעת אפך עשה בהם"?

כך

אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! אפילו בשעה שעושין צדקה, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים,

שיהיו המקבלים בני אדם שאינם הגונים שאינם ראויים לקבל צדקה,

כדי שלא יקבלו עליהן שכר

.

וכיוון שפירשה הגמרא את תחילת הפסוק העוסק בקבורת חזקיה, דורשת הגמרא את המשכו:

פוכבוד עשו לו במותו", מלמד

הכתוב

שהושיבו ישיבה על קברו.

הושיבו תלמידים שיעסקו בתורה סמוך לקברו. וזהו הכבוד שעשו לו.

וכמה זמן התקיימה הישיבה על קברו?

פליגי בה

[נחלקו בזאת]

רבי נתן ורבנן, חד

אמר שלשה

ימים.