Baba Kamma 14a — le Talmud en français

ולא קיבל עליו שמירת נזקיו

, לא התחייב לשמור על השור שלא יזיק לאחרים. ולכן, אם שורו של המשאיל הזיק, חיוב התשלום הוא על המשאיל, אף אם הזיק לשורו של השואל.

אך מקשה הגמרא על התירוץ:

אי הכי,

אם כך הוא, שהברייתא מדברת כשלא קיבל עליו השומר שמירת נזקיו, אם כן,

אימא

סיפא,

אמור [פרש] את סוף הברייתא: רפת אשר

נפרצה בלילה, או שפרצוה ליסטים, ויצתה

הבהמה

והזיקה פטור

.

ומשמע, דוקא כיון שנפרצה בלילה, פטור, כי אנוס הוא.

הא

אם נפרצה

ביום,

יהיה השומר

חייב

.

ומדוע?

הא

, הרי העמדנו ש

לא קיבל עליו

השומר

שמירת נזקיו

של השור?

מיישבת הגמרא את הקושיא: אכן ברישא מדובר כשלא קיבל עליו השואל את שמירת נזקיו. אלא שבהמשך הברייתא,

הכי קאמר

התנא: אבל,

אם קיבל עליו

השואל

שמירת נזקיו

של השור, והזיק שור זה שור של אחד מהעולם

חייב

השואל. ואם נעל השואל כראוי, ו

נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצתה והזיקה פטור

השואל.

ועתה הגמרא חוזרת לדין שן ורגל בחצר השותפין, ומקשה לשיטת רבי אלעזר, הפוטר:

איני!?

האמנם כך הוא הדין שחצר השותפין פטור בה מנזקי שן ורגל? והרי אין זה כך!

והא תני רב יוסף

[רב יוסף שנה ברייתא, האומרת]:

חצר השותפין ו

כן

הפונדק

[בית הארחה שרגילין אורחים ואכסנאין לשכור בו מקום לשהיה ולינה, והשוכרים הריהם כשותפים], אם הזיקה בהמת אחד השותפים או בהמת אחד מהדרים בפונדק,

חייב בהן על השן ועל הרגל

. כי היות ואין לבני רשות הרבים רשות בה אלא רק לדרים בה, נחשב מקום זה ל"שדה אחר". הרי מפורש בברייתא שלא כדעת רבי אלעזר. ואם כן,

תיובתא דרבי אלעזר!

דבריו נדחו והופרכו מהברייתא.

משיבה הגמרא:

אמר לך,

יכול לומר לך

רבי אלעזר: ותסברא, מתניתא מי לא פליגי!?

וכי סבור אתה שאין ברייתא החולקת וסבורה כמוני!?

והתניא

בברייתא:

ארבעה כללות

[כללים]

היה רבי שמעון בן אלעזר אומר ב

חיובי

נזקין,

לגבי המקום בו התבצע הנזק:

א.

כל

נזק שנעשה במקום

שהוא רשות

השייכת

לניזק ולא למזיק חייב

המזיק

ב

תשלום

כל

הנזק.

ב. אם נעשה הנזק במקום שהוא רשות

דמזיק

לחוד,

ולא

שייך

לניזק פטור

המזיק

מכל

תשלום. ג. אם נעשה הנזק במקום שיש רשות גם

לזה

[לניזק]

ו

גם

לזה

[למזיק],

כגון חצר השותפים והבקעה

[שיש רשות לשניהם להשתמש בה]

פטור בה על השן ועל הרגל.

שהיות ואין שדה זו מיוחדת רק לניזק, אין היא נחשבת ל"ביער בשדה אחר" שאמרה התורה.

אבל

על הנגיחה, ועל הנגיפה

[שדחפה בגופה]

ועל הרביצה, ועל הבעיטה

אם הזיקה באחד האופנים האלו, כיון שהן תולדות ה"קרן", הרי

תם משלם חצי נזק,

ו

מועד משלם נזק שלם

.

ד. מקום שאין שם רשות

לא לזה ולא לזה

[לא למזיק ולא לניזק],

כגון חצר שאינו של שניהם

חייב בו על השן ועל הרגל

נזק שלם. וכן

על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הרביצה ועל הבעיטה

, שהן תולדות של קרן

תם משלם חצי נזק

, ו

מועד משלם נזק שלם

.

הרי מתבאר שברייתא זו סוברת שחצר השותפין פטור בה על השן והרגל, וחולקת על הברייתא של רב יוסף, ואם כן, רבי אלעזר סובר כדעת ברייתא זו.

ועתה הגמרא דנה האם יש צורך לומר גם לשיטת רב חסדא שהברייתות חלוקות:

קתני מיהת,

שנינו בכל אופן בברייתא זו:

חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל.

ואם כן,

קשיא אהדדי

הברייתות סותרות זו את זו! והאם נאמר אף לרב חסדא שהברייתות חלוקות?

ומתרצת הגמרא:

כי תניא ההיא,

מה ששנינו בברייתא של "ארבעה כללות" שחצר השותפין פטור בה על השן ועל הרגל, מדובר

בחצר

ה

מיוחדת לזה ולזה בין לפירות

ו

בין לשוורים.

בחצר ששניהם רשאים גם להניח בה את פירותיהם וכן רשאים הם להכניס בה את שווריהם. וכיון שלשוורים יש רשות להיכנס שם, אין זה נחשב ל"בער בשדה אחר", כי יש רשות גם למזיק להכנס שם, והרי זה כרשות הרבים, שפטור בה על השן והרגל.

ואולם

ההיא

הברייתא

דרב יוסף,

המחייבת בחצר השותפין, מדברת

בחצר

ה

מיוחדת

אמנם לזה ולזה, אך הם רשאים

ל

הניח שם רק

פירות, ואינה מיוחדת

להם

ל

הכניס שם

שוורים

.

ד

כיון שלניזק יש רשות להכניס את הפירות, ולמזיק אין רשות להכניס שם שוורים הרי

לגבי שן, הויא לה חצר הניזק,

כחצרו של הניזק לגבי אכילת הפירות, כי נחשב שהשור "בער בשדה אחר". והגמרא מחזקת את התירוץ:

דיקא נמי,

ניתן לדייק את החילוק הזה מלשון הברייתות עצמן:

דקתני הכא,

הברייתא דרב יוסף מזכירה יחדיו "חצר השותפין והפונדק", הרי שהיא מדברת בחצר שותפין שהיא

דומיא דפונדק,

הדומה לפונדק, ופונדק אינו מיועד להילוך שוורים כיון שיש שם סחורות ורכוש, והשוורים יכולים להזיק ולטנף, ובכזה אופן אף בחצר השותפין חייב.

ו

אילו בברייתא ד"ארבעה כללות"

קתני התם דומיא דבקעה.

שהברייתא אומרת "חצר השותפין והבקעה", הרי שהיא מדברת בחצר שותפין הדומה לבקעה, ובבקעה יש רשות בה גם לשוורים, ובאופן כזה בחצר השותפין פטור.

ומסיקה הגמרא:

שמע מינה,

אכן ניתן להוכיח מדקדוק לשון הברייתות כפי תירוץ הגמרא.

מתקיף לה רבי זירא

: מדוע חילק התרצן ואמר שחצר המיוחדת רק לפירות ולא לשוורים חייב בה על השן והרגל? הרי

כיון דמיוחדת

היא לשניהם

לפירות

, למזיק כמו לניזק, לא ניתן להחשיבה כחצר הניזק יותר מאשר חצר המזיק, ולמה יתחייב בשן ורגל?

הא בעינן "ובער בשדה אחר", וליכא!

בשן ורגל חייבים רק כשהנזק נעשה בחצר הניזק, הנקראת "שדה אחר", וזה אינו שדה אחר.

אמר ליה אביי

לרבי זירא: אמנם מיוחדת היא לשניהם לפירות, אך

כיון דאינה מיוחדת

להם

לשוורים

, ושורו של המזיק נכנס שלא ברשות,

"שדה אחר" קרינא ביה.

נחשב שהשור נכנס והזיק ב"שדה אחר".

ובעקבות ישוב הברייתות, שמדברות באופנים שונים, מעלה הגמרא אפשרות שאף רב חסדא ורבי אלעזר לא חולקים אלא דיברו באופנים שונים:

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: לימא, מדמתניתא לא פליגי, אמוראי נמי לא פליגי!?

כשם שיישבנו שאין הברייתות חלוקות, נאמר שגם האמוראים רב חסדא ורבי אלעזר לא חולקים, אלא שרב חסדא המחייב בחצר השותפים מדבר בחצר המיוחדת רק לפירות ולא לשוורים, לכן חייב דהוי כחצר הניזק. ורבי אלעזר הפוטר בחצר השותפים מדבר בחצר המיוחדת גם לפירות וגם לשוורים, ולכן פטור שאין זה "שדה אחר".

אמר ליה

רבינא לרב אחא מדיפתי:

אין,

אכן אפשר לומר שלא נחלקו.

ואם תמצא לומר פליגי,

ואם תכריע לומר שנחלקו, אין לפרש את מחלוקתם בחצר המיוחדת גם לפירות וגם לשוורים, כי בה לפי כולם פטור, שאין זה "שדה אחר", ולא נחלקו אלא בחצר המיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים, ו

בקושיא דרבי זירא, ובפירוקא דאביי פליגי.

נחלקו בקושיית רבי זירא ובתירוצו של אביי.

רבי אלעזר סבר, חצר המיוחדת לפירות, כיון שמיוחדת גם למזיק לפירות, אינה נחשבת כ"שדה אחר", וכפי שהקשה רבי זירא. ואילו רב חסדא, המחייב, סובר כפי שתירץ אביי, שכיון שאין לשור המזיק רשות להיכנס לחצר, נחשב שנכנס והזיק "בשדה אחר".

ועתה הגמרא חוזרת לבאר את הברייתא של "ארבעה כללות":

גופא

, גוף הברייתא:

ארבעה כללות היה רבי שמעון בן אלעזר אומר בנזקין: כל

נזק שנעשה במקום

שהוא רשות

השייכת

לניזק ולא למזיק חייב בכל

.

ומדייקת הגמרא: חייב

"על" הכל, לא קתני

הברייתא לא אמרה חייב "על" הכל, שמשמעו כי הוא מתחייב בכל צורות הנזק שנעשו ברשות זו, כולל השן והרגל והקרן.

אלא

אמרה הברייתא

"חייב בכל",

שמשמעו

בכולי נזק,

שכל נזק שנעשה ברשות זו [כולל קרן], מתחייב לשלם את כל הנזק [נזק שלם].

ודנה הגמרא:

מני?

הברייתא הסוברת שברשות הניזק משלם קרן נזק שלם, בשיטת מי היא אמורה? - בשיטת

רבי טרפון היא, דאמר: משונה קרן

, נזקי קרן ותולדותיה, משונים הם, שאין דרכה של בהמה בכך, ואם הזיקו

בחצר הניזק נזק שלם משלם

.

אך שואלת הגמרא: אם הברייתא בשיטת רבי טרפון,

אימא סיפא,

אמור את סוף הברייתא: רשות שאינה מיוחדת

לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינו של שניהם, חייב בה על השן ועל הרגל

.

והרי יש לדון:

מאי,

מה הכוונה שהרשות היא

לא לזה ולא לזה?

אילימא

, אם נאמר,

לא לזה ולא לזה כלל, אלא דאחר,

שהרשות אינה לא של הניזק ולא של המזיק אלא של אדם אחר, אם כן, יקשה:

והא בעינא "ובער בשדה אחר", וליכא!

שהרי על נזקי שן ורגל חייבים רק כשהנזק נעשה בשדה של הניזק, ולא בשדה של אדם אחר.

אלא פשיטא,

פשוט הוא שיש לפרש כך את דברי הברייתא:

לא לזה ולא לזה

. כלומר, חצר שאינה שייכת לשניהם,

אלא דחד,

שייכת רק לאחד מהם, דהיינו לניזק. וכוונת הברייתא היא לחצר הניזק.

וקתני סיפא,

ושנינו בסיפא של הברייתא,

תם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם

.

וכיון שנתפרש שמדובר בחצר הניזק, ובה אמרה הברייתא שהתם משלם רק חצי נזק,

אתאן לרבנן,

הרי זה כשיטת רבנן,

דאמרי, משונה קרן

, אף

בחצר הניזק חצי נזק הוא דמשלם

.

ואם כן קשה, הרי הברייתא סותרת את עצמה, כי ב

רישא

אמרה כשיטת

רבי טרפון

, ואילו ב

סיפא כרבנן

.

מתרצת הגמרא:

אין

. אכן אפשר לומר שהברייתא ברישא אמרה כשיטת רבי טרפון, ובהמשך אמרה כשיטת רבנן.

ומוכיחה הגמרא שניתן לומר כן:

דהא

לקמן [טו ב] שאלה הגמרא על המשנה שם, שברישא היא נקטה כשיטת רבי טרפון ובסיפא כרבנן, ו

אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא

[שנון, חריף],

שבוק מתניתין,

עזוב את המשנה, כלומר, אל תטרח ליישבה לשיטת תנא אחד,

ותא אבתראי

, בוא אחרי ואמור כמותי, שהעמדתי שהמשנה אכן היא ב

רישא

כ

רבי טרפון, וסיפא

כ

רבנן

.

וכך גם בברייתא זו, מה שאמרה ברישא שבחצר הניזק משלם נזק שלם, הרי זה לשיטת רבי טרפון. ובסיפא שאמרה שבחצר הניזק תם משלם חצי נזק, הרי זה לשיטת רבנן.

והגמרא מביאה תירוץ נוסף:

רבינא משמיה דרבא אמר

: הברייתא

כולה

, בשיטת

רבי טרפון היא. ומאי "לא לזה ולא לזה

" שאמרה הברייתא בכלל הרביע, והכרחנו שהפירוש הוא שאינו של שניהם אלא של הניזק לחוד, כוונת הברייתא היא:

לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד

. לענין להכניס פירות לחצר אין רשות לשניהם, אלא לניזק לחוד. אבל

לזה ולזה,

למזיק ולניזק, יש רשות

ל

הכניס

שוורים

.

ד

לכן,

לגבי

היזק

שן הויא לה חצר הניזק

, כיון שלעניין הכנסת פירות אין רשות להכניס בה אלא לניזק.

אבל

לגבי

היזק ד

קרן, הויא לה רשות הרבים

, כיון שלשניהם יש רשות להכניס שם שוורים. ולכן אין התם משלם אלא חצי נזק אף לרבי טרפון.

אך שואלת הגמרא:

אי הכי,

אם זו היא כוונת הברייתא בכלל הרביעי, למה אמרה הברייתא שיש

ארבעה

כללים? והרי רק

שלשה

כללים

הוו

. כי הכלל הרביעי נתבאר כבר בכללים הקודמים, שדין זה, שאם יש רשות רק לניזק להכניס שם פירות הוי חצר הניזק וחייב בשן ורגל, הרי כבר שמענו אותו בכלל הראשון "כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק". ומה שחייב בקרן במקום שיש לשניהם רשות להכניס שם שוורים, גם זה נתבאר כבר בכלל השלישי, שאם יש רשות לזה ולזה, תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם.

משיבה הגמרא:

אמר רב נחמן בר יצחק

: