Baba Kamma 12b — le Talmud en français

הא קיימא לן דלא בעינן צבורין!?

למה העבדים נקנים רק כשהם עומדים בתוך הקרקע, והרי בדין קנין "אגב" אנו נוקטים להלכה שלא צריך שהמטלטלין יעמדו על גבי הקרקע.

אלא מאי אית לך למימר,

מה יש לך לומר ליישב, כי

שאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי,

שיש לחלק בין מטלטלין ניידים, כעבדים, שלמרות שהם נחשבים כמטלטלין, הם נקנים אגב קרקע רק אם הם מונחים על הקרקע הנקנית, לבין מטלטלין שאינם ניידים, הנקנים אגב הקרקע גם כשאינם מונחים על הקרקע. ומעתה, שבהכרח הוצרכת לחילוק זה, אם כן, אף ללשון הראשון של רב איקא הסובר שלפי כולם עבדי כמקרקעי, והוקשה לך מדוע החזיק בקרקע לא קנה עבדים אף שאינן עומדים בתוכה וכדין עשר שדות בעשר מדינות,

הכי נמי,

יש לתרץ כך גם כאן:

שאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי.

יש לחלק בין קרקע ניידת לקרקע שאינה ניידת.

עבדא, מקרקעי דניידי הוא

, עבד קרקע נייד הוא [שאינו מחובר לקרקע עולם], ובזה אם החזיק בקרקע אחת לא נקנה העבד אלא אם כן עומד בתוכה.

אבל

התם,

בדינו של שמואל, הקונה עשר שדות והחזיק באחת נקנו כולם אפילו בעשר מדינות שונות, כי

סדנא דארעא חד הוא

. גוף הקרקע של כל העולם, קרקע אחת גדולה היא, והמחזיק בקרקע אחת, הרי זה כמו שהחזיק בכולן.

שנינו במשנה:

נכסים שאין בהם מעילה.

חיוב נזקין הוא רק כשהזיק נכסים שאין בהם דין מעילה.

ומדייקת הגמרא: רק

מעילה הוא דלית בהו, הא מקדש, קדשי!

מלשון המשנה "נכסים שאין בהם מעילה", משמע שלצורך חיוב בנזקין, העיקר הוא שלא יהיה בנכסים הניזקים דין מעילה, אך אם יהיו הנכסים נכסי הקדש שאין בהם מעילה, יהיה חייב על נזקם, כגון אם הזיק ממונו של אדם בהמת קרבן שהיא בגדר "קדשים קלים", שהוא קרבן הנאכל לבעליו, אך אין בו דין מעילה, יהא חייב על נזקיה.

ודנה הגמרא:

מאן תנא?

מי הוא התנא של משנתנו, המחייב על נזקי שור של הקדש, ולא ממעטם מ"שור רעהו", ולא שור של הקדש [לעיל ו ב]. ומשיבה הגמרא:

אמר רבי יוחנן

: מדובר במשנה

בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר,

קדשים קלים

ממון בעלים הוא

נחשב, ולא ממון גבוה, לפיכך המזיק קדשים קלים, חייב, כיון שהוא נחשב בכלל "שור רעהו".

דתניא

בברייתא: נאמר בפרשת "שבועת הפקדון" [ויקרא ה כא]

"ומעלה מעל בה'",

בא הכתוב הזה ללמדנו

לרבות קדשים קלים,

שגם אם מפקיד אדם בהמה שהיא קדשים קלים אצל חברו, וכפר השומר ונשבע לשקר שלא הפקידו אצלו בהמה זו, וחזר והודה שנשבע לו לשקר, הרי הוא חייב בקרבן אשם וחומש כדין "שבועת הפקדון", מפני

ש

קדשים קלים

הן ממונו

של האדם ,

דברי רבי יוסי הגלילי.

ושואלת הגמרא:

והתנן,

שנינו במשנה בקידושין:

המקדש

אשה

בחלקו

שנטל מבשר הקרבנות,

בין

אם קידש

בקדשי קדשים, בין

אם קידש

בקדשים קלים,

אינה מקודשת

, כי קדשים אינם ממונו של אדם, אלא ממון גבוה [ממון של הקב"ה, כביכול] שניתן לאדם רק רשות לאכלו. ונמצא שלא נתן לאשה ממון שתתקדש בו.

ואם קדשים קלים נחשבים לממון בעלים, מדוע המקדש בקדשים קלים אינה מקודשת,

לימא

, האם נאמר, שמשנה זו היא

דלא כ

שיטת

רבי יוסי הגלילי!?

ומשיבה הגמרא:

אפילו תימא,

אפשר לומר שמשנה זו כשיטת

רבי יוסי הגלילי

היא,

כי,

אימתי

אמר רבי יוסי הגלילי

שקדשים קלים הינם ממון בעלים? דוקא

מחיים,

בעוד בהמת הקרבן חיה.

אבל לאחר שחיטה, אפילו רבי יוסי הגלילי מודה

שאף חלקי הבשר הניתנים לאכילה לבעלים או לכהנים אינם ממון בעלים,

דכי קא זכו,

כאשר זוכים בחלקם מהקרבן,

משלחן גבוה קא זכו.

זוכים הם משלחנו של הקב"ה. כי כאשר נשחט הקרבן, נעשה כולו של גבוה, וכשהם נוטלים לאכול ממנו את חלקם, הרי הם כנוטלים מנה משולחנו של הקב"ה, כעבד הנוטל מנה מרבו, ואין זה ממון בעלים. ואם כן, אפשר שהמשנה עוסקת כשמקדש בחלקו לאחר שחיטת הקרבן, ובזה מודה רבי יוסי הגלילי שאין הבשר ממון בעלים.

אך מקשה הגמרא:

ומחיים, מי אמר!?

וכי דברי רבי יוסי הגלילי, שקדשים קלים הם ממון בעלים, נאמרו רק כשהם חיים, ולפי זה, רבנן, החולקים עליו, סוברים שאף מחיים הוי ממון גבוה?

והתנן

שנינו במשנה במסכת מעשר שני [א ב]:

בכור

בהמה טהורה

מוכרין אותו

הכהנים, כאשר הוא

תם

ללא מום, רק בעודו

חי

, וימתין הלוקח עד שיפול בו מום, ואז ישחטנו. [

ולא שחוט

]

,

שאם שחטו את הבכור התם, לא ימכרוהו, כי הוא נאסר בהנאה.

ו

אם היה הבכור

בעל מום,

מוכרין אותו הכהנים בין כשהוא

חי, ו

בין כשהוא

שחוט.

ו

כן

מקדשין בו

הכהנים

את האשה

, היות והבכור הוא ממונם של הכהנים.

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא

שנו

, לא אמרה המשנה שבכור תם אפשר למוכרו כשהוא חי משום שהוא נחשב ממון בעלים,

אלא בכור בזמן הזה

, שאין בית המקדש קיים,

דכיון דלא חזי להקרבה, אית להו לכהנים זכיה בגוויהו.

היות ובזמן הזה הוא אינו ראוי להקרב על המזבח, לכן נחשב הוא ממון כהנים מחיים.

אבל בזמן שבית המקדש קיים, דחזי

, שאז בכור תם ראוי

להקרבה, לא

אמרינן דהוי ממון הכהנים שיוכלו למוכרו ולקדש בו אשה, אלא אז הוא ממון גבוה.

והגמרא לא סיימה עדיין את הקושיא, ומביאה מה שהקשו ותירצו על רב נחמן כהמשך לקושית הגמרא:

ואיתיביה

רבא לרב נחמן

, על מה שאמר שבזמן שבית המקדש קיים אין הבכור ממון בעלים, מהברייתא ששנינו בה

"ומעלה מעל בה'

וכחש בעמיתו", בא הכתוב

לרבות קדשים שהן ממונו דברי רבי יוסי הגלילי.

וכיון שהפסוק מרבה קדשים קלים גם לענין קרבן אשם, ודאי שמדובר אף בזמן שבית המקדש קיים. הרי לנו שגם בזמן שבית המקדש קיים קדשים קלים הם ממון בעלים. והרי הבכור הוא קדשים קלים, ומדוע הוא נחשב ממון גבוה?

ומשני רבינא

[רבינא מתרץ את דברי רב נחמן], מה שאמר רבי יוסי הגלילי קדשים קלים ממון בעלים הם, מדובר אמנם גם בזמן שבית המקדש קיים, אך לא בבכור הראוי להקרבה, אלא

בבכור

הנולד

בחוצה לארץ, ואליבא

לפי שיטתו

דרבי שמעון, דאמר

במשנה בתמורה [כא א]:

אם באו תמימים, יקרבו.

אם הביאו בכור מחוץ לארץ [בזמן המקדש], והוא תמים ללא מום, יקריבוהו למזבח.

ומשמע:

אם "באו",

כלומר בדיעבד,

אין,

אז יקרבו. אבל

לכתחילה, לא

צריך להביא את הבכורות מחוץ לארץ לארץ ישראל כדי להקריבם, אלא ירעו בשדות עד שיפול בהם מום, ויאכלו במומם. ולפי זה, אין הבכור בחוץ לארץ נחשב כמי שעומד להקרבה, ולכן הוי בכור זה ממונו של כהן.

ומה שאמר רבי יוסי הגלילי שקדשים קלים הם ממון בעלים, לא אמר זאת אלא באופן כזה שאינו ראוי להקרבה. אבל בשאר קדשים קלים הראויים להקרבה, מודה שהם ממון גבוה.

ועתה מביאה הגמרא את הקושיא:

ואם איתא, דכי אמר רבי יוסי הגלילי ממונו הוא מחיים,

אם אכן רבי יוסי אומר שהן ממון בעלים רק מחיים, ולפי זה רבנן החולקים סוברים שאף מחיים הם ממון גבוה, אם כן, למה צריך רבינא לדחוק ולומר שרבי יוסי הגלילי מדבר רק בבכור בחוץ לארץ כדי שלא יקשה על רב נחמן,

לישני

, שרבינא יתרץ בפשיטות: