Baba Kamma 117b — le Talmud en français

על

רבי יוחנן

לגבי מערתא

ששם קברו את רב כהנא.

חזא דהוה

הדרא ליה עכנא,

ראה שהיה בפתח המערה נחש גדול שעשה את עצמו כגלגל והקיף את פי המערה, ונתן את זנבו בפיו, ושום אדם אינו יכול ליכנס.

אמר ליה

רבי יוחנן לנחש:

עכנא, עכנא, פתח פומיך,

נחש נחש פתח את פיך

ויכנס

הרב אצל תלמיד, ולא פתח.

אמר רבי יוחנן לנחש:

יכנס חבר אצל חבר, ולא פתח.

אמר:

יכנס תלמיד אצל הרב, פתח ליה.

בעא רחמי ואוקמיה,

ביקש רבי יוחנן רחמים על רב כהנא והחייהו.

אמר ליה

רבי יוחנן:

אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי לא חלשא דעתי,

אם הייתי יודע שדרכו של רב כהנא בכך לא הייתי מקפיד.

השתא ליתי מר בהדן,

עכשיו יבוא הרב איתנו.

אמר ליה

רב כהנא:

אי מצית למיבעי רחמי דתו לא שכיבנא אזילנא, ואי לא

-

לא אזילנא,

אם אתה יכול להתפלל עלי ששוב לא אמות אם אקשה לך, אלך עמך ואעמוד אצלך בבית המדרש, ואם לא לא אלך עמך,

הואיל וחליף שעתא

ונעשה נס

חליף,

ולא אלך עוד עמך, שמא תכעס עלי ואמות פעם נוספת, אלא אלך לביתי חי ולא אעמוד עוד אצלך פן אמות פעם נוספת.

ויש מפרשים שרב כהנא אמר: הואיל וחליף שעתא וכבר קבלתי צער מיתה, לא אקבל שוב צער מיתה ולא אלך מכאן.

תייריה,

הקיצו רבי יוחנן משנתו,

אוקמיה,

העמידו,

שייליה כל ספיקא דהוה ליה ופשטינהו ניהליה

הקשה לו רבי יוחנן את כל הספיקות שהיו לו, ותירץ לו רב כהנא את כולם.

היינו דאמר רבי יוחנן: דילכון אמרי,

שלכם הייתי אומר תורה של בני ארץ ישראל,

דילהון

של בני בבל

היא,

ששמע כן מרב כהנא שעלה מבבל.

מעשה:

ההוא דאחוי אמטכסא

[היה אדם שהראה לאנס על תכשיט משי]

דרב אבא.

יתיב רב אבהו ורב חנינא בר פפי ורב יצחק נפחא ויתיב רב אילעא גבייהו, סבור לחיוביה

על דיבור בעלמא,

מהא דתנן

: דיין ש

דן את הדין, זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא.

הדין הוא:

מה שעשה עשוי

ואינו יכול להוציא מיד אותו שזיכהו, אלא

וישלם

הדיין

מביתו,

משמע שחייב לשלם גם על הפסד שעשה בדיבור בעלמא.

אמר להו רב אילעא, הכי אמר רב: והוא שנשא ונתן ביד,

רק אז חייב הדיין לשלם את ההפסד.

אמרי ליה

לרב אילעא:

זיל לגבי דרבי שמעון בן אליקים ורבי אלעזר בן פדת, דדייני דינא דגרמי.

אזל לגבייהו, חייביה ממתניתין,

ששנינו במשנתינו:

אם מחמת הגזלן

אנסו את השדה הגזולה -

חייב להעמיד לו

לבעל השדה

שדה אחר. ואוקימנא

והעמדנו בגמרא דין זה

דאחוי אחוויי

שלא גזלה הוא עצמו, אלא שמע מבית המלך שמבקשים לגזול שדות והראה להם טלו קרקע זו של פלוני.

משמע שחייב גם על הפסד שעשה בדיבור בלבד.

מעשה:

ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא,

שחברו הפקיד אצלו גביע מכסף,

סליקו גנבי עילויה,

עלו אליו גנבים,

שקלה יהבה להו,

לקח את גביע הכסף ונתן לגנבים.

אתא לקמיה

בא לפני

דרבה, פטריה.

אמר ליה אביי: האי מציל עצמו בממון חבירו הוא!

ובאופן זה חייב לשלם.

אלא אמר רב אשי: חזינן, אי איניש אמיד

הוא

-

אדעתא דידיה אתו,

רואים, אם איש עשיר הוא, מחמתו באו הגנבים, ונחשב מציל עצמו בממון חברו וחייב,

ואי לא

-

אדעתא דכספא אתו,

ואם לא נחשב אדם עשיר, אנו אומרים שמחמת גביע הכסף באו, ופטור מלשלם למפקיד.

מעשה:

ההוא גברא דהוה מפקיד גביה

[שהיה מופקד אצלו]

ארנקא דפדיון שבויים, סליקו גנבי עילויה, שקלה יהבה ניהלייהו,

עלו אצלו גנבים, לקח את הארנק עם הממון ונתן להם.

אתא

בא לדון

לקמיה דרבא

האם חייב לשלם על הארנק שנתן לגנבים,

פטריה

מלשלם.

אמר ליה אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא!

שהציל את עצמו בכך שמסר לגנבים את הארנק עם הממון.

אמר ליה

רבא: הכסף שהיה מופקד אצלו היה עבור פדיון שבויים, ו

אין לך פדיון

שבויים גדול מזה.

מעשה:

ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא,

שהקדים והעלה את חמורו למעבורת המעבירה אנשים את הנהר קודם שעלו האנשים על המעבורת ,

בעי לאטבועי,

עמד החמור להטביע את הספינה,

אתא ההוא גברא מלח

ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא

הגיע אדם דחפו לחמור והשליכו לנהר

וטבע.

אתא

בא לדון

לקמיה דרבה

האם חייב אותו אדם על החמור שהטביע,

פטריה.

אמר ליה אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא!

ובאופן זה חייב לשלם לחברו את ממונו.

אמר ליה

רבה:

האי מעיקרא

בעל חמור זה מתחילה

רודף הוה

להרוג נפשות, בכך שהעלה את החמור לספינה שאינה מתאימה לכך.

רבה לטעמיה, דאמר רבה

:

א.

רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ושיבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם

-

פטור, שהרי מתחייב בנפשו

הוא ברדיפה זו ואפילו אינו הורג את הנרדף, כמו ששנינו בסנהדרין, שניתן להציל את הנרדף על ידי נטילת נפשו של הרודף, ונמצא חיוב תשלומין וחיוב מיתה באין כאחד, ופטור מדין קם ליה בדרבה מיניה, שנפטר מחיוב ממון כיון שמתחייב באותה שעה חיוב מיתה.

ב.

ונרדף ששיבר את הכלים של רודף

-

פטור, שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו,

שהרי נרדף זה רשאי להרוג את רודפו, שנאמר "אם במחתרת ימצא הגנב" [שמות כב א], התורה אמרה: אם בא להרגך השכם להורגו, לפיכך אם הציל עצמו בממונו של רודף פטור.

אבל

אם הציל עצמו בממון

של כל אדם

-

חייב, דאסור להציל עצמו בממון חבירו.

ג.

ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל

את הנרדף

ושבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם

-

פטור, ולא מן הדין

פטור, שהרי המציל עצמו בממון חבירו חייב, כל שכן המציל אחרים בממון חברו צריך להיות חייב,

אלא שאם אי אתה אומר כן

לפוטרו,

אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף.

מתניתין:

שטפה נהר

את השדה הגזולה והפסידה, שהיה השדה בשפת הנהר, והנהר שחק וכרה תחת השפה והתפשט בתוך השדה,

אומר לו

לנגזל:

הרי שלך לפניך,

שהרי קרקע אינה נגזלת, וברשות הנגזל הופסד.

יש להקדים ולפרש את המדה "כלל ופרט וכלל" משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם:

יש מדה של "כלל ופרט", דהיינו - כל מקום בתורה שאתה מוצא כלל ואחריו פרט, אנו מפרשים שאין הכלל כולל אלא מה שנתפרש בפרט, ויש מדה של "פרט וכלל", דהיינו פרט ואחריו כלל, אנו מפרשים שהכלל מוסיף על הפרט, ונתרבה הכל, והועיל הפרט לחזק את הכלל, שאם יש דבר שלא היה מתרבה מן הכלל מכח מדה מן המדות, מועילה הפרט שקדמתו לעשות את הכלל מוסיף עליו ולרבות הכל, ואין לך למעט מהכלל דבר מחמת קל וחומר או גזירה שוה או מדה אחרת.

ישנה מדה נוספת של "כלל ופרט וכלל", והיא מורכבת משתי המדות הראשונות, "כלל ופרט" ו"פרט וכלל", ולכן משמע ממנו שתי המדות, ודנים בה כעין שתיהן: לרבות כל הדומה לפרט - והיינו כעין "פרט וכלל", ולמעט כל שאינו דומה לפרט - והיינו כעין "כלל ופרט".

יש שאינו דורש את התורה במשמעות של "כלל ופרט" אלא במשמעות של "רבוי ומיעוט", כלומר: במקום "כלל ופרט" "פרט וכלל" "כלל ופרט וכלל", הוא דורש: "רבוי ומיעוט" "מיעוט ורבוי" "רבוי ומיעוט ורבוי".

החילוק בין אם דורשים "כלל ופרט" או שדורשים "רבוי ומיעוט" הוא כך:

מי שדורש "כלל ופרט" הפרט הוא פירוש הכלל, ומי שדורש "רבוי ומיעוט" אין הפרט פירוש, אלא מיעוט שממעט מקצת מהדברים שנתרבו ומניח מקצתם.

ומעתה יתבאר החילוק ביניהם:

שבכל מקום, מי שדורש "כלל ופרט", אין בכלל אלא מה שבפרט, ואין לך להוסיף ולרבות אפילו דבר הדומה לפרט, ומי שדורש "רבוי ומיעוט" ריבה הכל, ומיעט דבר שאינו דומה לפרט.

ומי שדורש "כלל ופרט וכלל", הפרט הוא פירוש הכלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט, והכלל האחרון שחזר וכלל, לא בא להוסיף אלא דבר הדומה לפרט בלבד. ואילו מי שדורש "רבוי ומיעוט ורבוי", ריבה הכל ומיעט רק את הדבר שאינו דומה לפרט, אלא שחזר וריבה אפילו אותו שאינו דומה, ולא מיעט הפרט אלא דבר אחד היותר רחוק, ומסרו הכתוב לחכמים לדעת איזה דבר ראוי למעט.

גמרא:

תנו רבנן: הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר

-

חייב להעמיד לו שדה אחר, דברי רבי אלעזר, וחכמים אומרים: אומר לו הרי שלך לפניך.

במאי קא מיפלגי?

מדוע רבי אלעזר סובר שחייב ואילו חכמים סוברים שפטור.

רבי אלעזר דרש

את הפסוק באופן של

ריבויי ומיעוטי

:

שנאמר לגבי הכופר בפקדון [ויקרא ה כא]: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'

וכחש בעמיתו"

-

ריבוי,

"בפקדון"

-

מיעט,

[שם כד]

"מכל אשר ישבע עליו לשקר"

-

חזר וריבה,

והיות ו

ריבה ומיעט וריבה

אנו מפרשים כי

ריבה הכל.

ומאי רבי

ומה הם הדברים שנתרבו

? רבי כל מילי

ואפילו קרקעות שחייב עליהם שבועה והשבון.

ומאי מיעט? מיעט

רק

שטרות

שאין גופן ממון, שהשטר אינו אלא נייר פשוט.

למדנו מהפסוק הזה שיתכן לגזול קרקע, כי אם לא שייך לגוזלה, לא שייך בה דין השבה.

ורבנן דרשי

את הפסוק במדה של

כללי ופ רטי

:

"וכחש

בעמיתו" -

כלל,

"בפקדון"

-

פרט,

"או מכל

אשר ישבע עליו לשקר" -

חזר וכלל,

אם כן, יש כאן

כלל ופרט וכלל.

ולכך

אי אתה דן אלא

לרבות כל דבר שהוא דומה

כעין הפרט.

מה הפרט

הוא

דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון

נתרבה לחיוב שבועה והשבון.

יצאו קרקעות שאין מטלטלין.

יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות.

יצאו שטרות

-

שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון.

אם כן, לדעת חכמים, לא נתרבו קרקעות לשבועה והשבון, וסוברים חכמים שהקרקע אינה נגזלת, לפיכך אם הופסדה הקרקע בשעה שהחזיקו הגזלן, פטור, כיון שברשות הנגזל נפסד.

ופרכינן:

והדתניא: הגוזל את הפרה ושטפה נהר

-

חייב

הגזלן

להעמיד לו פרה, דברי רבי אלעזר, וחכמים אומרים: אומר לו הרי שלך לפניך.

התם במאי קמיפלגי?

הרי שם מדובר בפרה המיטלטלת וגופה ממון, ומדוע לדעת חכמים פטור הגזלן, הרי ברשות הגזלן נפסדה הפרה.