Baba Kamma 111b — le Talmud en français

מתניתין:

הגוזל, ומאכיל את בניו,

שהאכיל להם את מה שגזל מאחרים.

או,

והניח לפניהם

את הגזילה, שלא נתן להם את הגזילה בחייו, אלא הוריש להם אותה לאחר מותו, ואז הם אכלו אותה,

פטורין

הם

מלשלם

את מה שאכלו.

שהרי הם לא גזלו כלום מהבעלים, ואין חובת השבת הגזילה מוטלת עליהם אלא על אביהם שכבר מת. ואף שאביהם השאיר להם מטלטלין בירושה, אין הם חייבים לשלם מאותם נכסים, לפי שהדין הוא, בעל חוב שמת והשאיר אחריו רק מטלטלין, אין המטלטלין של היתומים משועבדים לתשלום חוב אביהם. [אבל אם הגזילה היתה קיימת בעולם, היו היתומים חייבים להחזירה לבעלים].

ואם היה דבר שיש בו אחריות,

כלומר אם השאיר להם אביהם קרקעות, שהם דבר שיש בו אחריות,

חייבין לשלם,

למרות שהם כבר אכלו את הגזילה, משום שהקרקעות הללו משועבדים עוד מזמן שהיה אביהם בחיים לבעל חוב שלו, שהוא הנגזל.

גמרא:

אמר רב חסדא: גזל, ולא נתייאשו הבעלים

עדיין מהגזילה,

ובא אחר ואכלו ממנו,

מהגזלן, שגזל ממנו את הגזילה ואכלה,

רצה מזה גובה, רצה מזה גובה.

הבעלים יכולים לגבות את תשלום הגזילה ממי שירצו, הן מהגזלן, הן ממי שאכל את הגזילה.

מאי טעמא?

מדוע הוא יכול לגבות את הגזילה גם ממי שרק אכל אותה, למרות שהוא לא גזל אותה?

משום ש

כל כמה

כל זמן

דלא נתייאשו הבעלים

מהגזילה,

ברשותיה דמריה קאי,

עדיין היא כאילו עומדת ברשות הבעלים, וזה שבא ואכל את הגזילה, כאילו גזל אותה עכשיו מהבעלים. ולכן רשאין הבעלים לגבות ממנו את הגזילה.

ומקשינן על רב חסדא:

תנן

במשנתנו:

הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם, פטורין מלשלם

.

והרי לדברי רב חסדא, שרצה מזה רצה מזה גובה, מדוע לא יוכל הנגזל לגבות את הגזילה גם מהבנים, שאכלו את הגזילה?

ומתרצינן:

אמר לך רב חסדא: כי תניא ההיא,

המשנה מדברת כשהבנים אכלו את הגזילה

לאחר יאוש,

כשהבעלים כבר נתייאשו ממנה, שאז רב חסדא מודה שהבעלים אינם יכולים לגבות רק מהגזלן עצמו ולא ממי שאכל ממנו, הואיל וכבר נתייאשו הבעלים לפני האכילה.

שנינו במשנה:

אם הניח לפניהם פטורין מלשלם

.

אמר רמי בר חמא: זאת אומרת,

מכאן ראיה ש

רשות יורש כרשות לוקח דמי.

שרשות היורש מהגזלן נחשבת לרשות אחרת מהגזלן, והרי זה שינוי רשות ביחס לחפץ הנגזל, כפי שרשות הלוקח [הקונה] מהגזלן נחשבת לרשות אחרת לענין שייחשב שינוי רשות ביד הלוקח.

כי לדעת רמי בר חמא המשנה מדברת שהגזילה מונחת עדיין לפני הבנים ולא נאכלה על ידיהם, ובכל זאת הם פטורין מלהחזירה לבעלים, כי הם קנו אותה ביאוש [כפי שהעמדנו לעיל את המשנה שהבעלים כבר נתייאשו מהגזילה] ובשינוי רשות.

רבא אמר

: אין ראיה מהמשנה. כי לעולם

רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי,

והיורשים אמנם לא קנו את הגזילה, כיון שירושה אינה נחשבת כשינוי רשות, ויאוש בלבד אינו קונה.

והכא במאי עסקינן,

מה שהמשנה פוטרת את היורשים מלשלם בהניח אביהם לפניהם, משום שמדובר

כשאכלום.

שהיתומים אכלו את הגזילה לאחר מות אביהם, שאז הנגזל אינו יכול לתבוע אותם, כיון שהם לא גזלו ממנו.

ומקשינן:

והא מדקתני סיפא

דמתניתין "

אם

היה דבר שיש בו אחריות, חייבין לשלם",

וסוברת הגמרא שכוונת המשנה, שאם היתה הגזילה דבר הניכר לרבים ורואים אותה תמיד כגון בגד או קרקע, חייבים היורשים להחזיר אותה לבעלים מפני כבוד אביהן, שלא יאמרו האנשים זה הבגד שפלוני אביהם גזל.

מכלל

זה אנו למדים,

דרישא,

שגם הרישא של המשנה,

בגזילה קיימת עסקינן.

שהגזילה עדיין קיימת ולא נאכלה, וקשיא לרבא, שהעמיד את המשנה כשהיורשים אכלו את הגזילה?

ומתרצינן:

אמר לך רבא

: לא זו כוונת המשנה בסיפא, אלא

הכי קאמר

התנא במשנה:

אם הניח להם אביהם אחריות נכסים,

שהוריש להם קרקעות, הרי הם

חייבין לשלם

אף על פי שאכלו את הגזילה, משום שהקרקעות ההם משועבדים עוד מחיי אביהם לנגזל. ולעולם המשנה מדברת כשהיתומים אכלו את הגזילה.

ומקשינן:

והא מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה,

רבי שנה וביאר לרבי שמעון בנו, שמשנתנו האומרת שאם היתה הגזילה דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם,

לא

מדובר בה שהגזילה היתה

דבר שיש בו אחריות ממש,

דהיינו קרקעות,

אלא אפילו

אם היתה

פרה וחורש בה,

או

חמור ומחמר אחריו,

שכולם רואים ויודעים שזה היה של הנגזל,

חייבין להחזיר, מפני כבוד אביהן

.

הרי שרבי סובר שהמשנה מדברת כשהגזילה קיימת?

ומתרצינן:

אלא, אמר רבא: כי שכיבנא,

כשאמות,

רבי אושעיא נפק לוותי,

הוא יצא לקראתי, היות

דתריצנא מתניתין כוותיה.

משום שאני רגיל לתרץ משניות שרבי סתם ולא פירש, על פי ברייתות ששנה רבי אושעיא.

דתני רבי אושעיא: הגוזל ומאכיל את בניו, פטורין מלשלם

.

הניח לפניהם גזילה קיימת

שהשאיר להם את הגזילה, והיא עדיין קיימת שלא אכלוה לאחר מותו, והנגזל תובע מהם את הגזילה

חייבין

להחזירה, משום שרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי, ואין כאן שינוי רשות אלא יאוש בלבד שאינו קונה בגזילה.

אין הגזילה קיימת

שאכלוה אחרי מותו

פטורין מלשלם

כיון שהם לא גזלוה.

הניח להם אביהם אחריות נכסים

שהוריש להם קרקעות

חייבין לשלם

משום שהקרקעות הללו משועבדות לנגזל עבור החוב של השבת הגזילה של אביהם.

וסובר רבא, מכיון שהברייתא מפרשת את הדין של הניח להם אביהם אחריות נכסים, שאין הכוונה שהגזילה קיימת ומשום כבוד אביהם, אלא שהניח להם קרקעות המשועבדות לתשלום הגזילה. אם כן יש לפרש כך גם את המשנה, ואין לחשוש מכך שרבי פירש את המשנה באופן אחר.

אמר מר

בברייתא:

אין הגזילה קיימת פטורין

.

והוינן בה:

נימא תיהוי תיובתא דרב חסדא,

שאמר אם בא אחר ואכל את הגזילה, רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ולדבריו למה לא יתחייבו הבנים לשלם כשאכלו את הגזילה?

ומתרצינן:

אמר לך רב חסדא: כי תניא ההיא: לאחר יאוש.

שהבנים אכלו את הגזילה לאחר שהבעלים כבר נתייאשו ממנה, שאז גם רב חסדא מודה שהנגזל אינו יכול לגבות רק מהגזלן עצמו.

אמר מר: גזילה קיימת חייבין לשלם

.

והוינן בה:

נימא תיהוי תיובתא דרמי בר חמא,

שסובר רשות יורש כרשות לוקח דמי, שאם כן מדוע הם חייבין לשלם כשהגזילה קיימת, והרי קנאוה ביאוש ושינוי רשות?

ומתרצינן:

אמר לך רמי בר חמא: כי תניא ההיא

: