Version texte de ce daf : original et traduction
Baba Kamma 107b (קז:) — le Talmud en français
Baba Kamma 107b (בבא קמא קז:): Les quatre gardiens ne sont pas astreints au serment lorsqu’ils ont tout nié, et ils ne sont pas astreints au paiement du double à son sujet, mais un serment : je n’ai…
Texte original — Baba Kamma 107b (קז:)
ארבעה שומרין
אין מתחייבים שבועה כשכפרו הכל, ואין חייבים עליה כפל, אלא
צריכין כפירה במקצת, והודאה במקצת
, ורק בכי האי גוונא חייבים הם שבועה:
ואלו הן
ארבעת השומרים:
שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר
.
אמר רבא: מאי טעמא דרמי בר חמא?
שומר חנם
צריך הודאה במקצת, משום ד
בהדיא כתיב ביה
בשומר חינם "
כי הוא זה
", דמשמע הודאה במקצת.
שומר שכר
צריך הודאה במקצת משום ד
יליף
"
נתינה נתינה
" [שבשניהם נאמר: "כי יתן"]
משומר חנם
.
שואל
צריך הודאה במקצת כדי לחייבו שבועה אם טוען שמתה מחמת מלאכה, משום שנאמר בפרשת שואל הסמוכה לפרשת שומר שכר: "
וכי ישאל
", והרי
וי"ו מוסיף על ענין ראשון
, דהיינו לומר שדין השואל לענין זה כמוהו כשומר שכר.
שוכר
צריך הודאה במקצת, ממה נפשך:
אי למאן דאמר
: שוכר
כשומר שכר
הוא, אם כן
היינו שומר שכר
.
אי למאן דאמר
: שוכר
כשומר חנם, היינו שומר חנם
.
ואמר רבי חייא בר יוסף
: שומר חנם
הטוען טענת גנב בפקדון,
שטען נגנבה ממני, ונשבע על כך, והעידו עדים שהוא גנבו,
אינו חייב
כפל,
עד שישלח בו יד.
היינו שבטרם שבועתו לשקר, השתמש בפקדון.
מאי טעמא
[מה טעם הדבר]?, משום
דאמר קרא
בפרשת טוען טענת גנב "
ונקרב בעל הבית אל האלהים, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו".
שזהו תחילת הפסוק, שהוא קרב לבית הדין, [הנקרא "אלהים"] לצורך שבועה, ונפטר על ידה. ופטור זה נאמר דוקא כשלא שלח ידו בפקדון, שהרי אף על זה הוא נשבע, כדמשמע קרא, שהוא קרב לבית הדין להישבע על שלא שלח ידו.
מכלל
זה אתה למד,
דאי שלח בה יד, מחייב
בכפל.
למימרא,
וכונת הכתוב לומר,
דבשלח בה
יד עסקינן.
פירוש, סיפא של הפרשה, שנאמר שם "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו", שזו היא פרשת חיובו של טוען טענת גנב שנמצא שקרן בשבועתו, מתייחסת הרשעתו אף אל שבועה זו. ומוכח שחיוב טוען טענת גנב הוא דוקא באופן שגם שלח בו יד.
אמר להו רבי חייא בר אבא: הכי
[כך]
אמר רבי יוחנן
: חיובו של טוען טענת גנב,
בעומדת על אבוסה שנו.
שנהג בפקדון מעולם כדין. ולא שלח בו יד. [ובתורת משל הוא נקט פקדון של בהמה, שרועה באבוס כדרכה].
אמר ליה רבי זירא לרבי חייא בר אבא
: מה כוונתו של רבי יוחנן באומרו "בעומדת על אבוסה שנו"?
האם
דוקא בעומדת על אבוסה קאמר,
ולא מתחייב טוען טענת גנב כפל רק באופן שלא שלח יד,
אבל שלח בה יד
קודם שנשבע,
קנה
הפקדון כלפי חיוב אונסין [כי אע"פ ששומר חנם פטור באונסין, בכל זאת, במקום ששלח יד מתחייב באונסי הפקדון כבחפץ שלו, שנזקי אונסיו עליו].
ושבועה לא מהניא ביה כלום
לחייבו כפל אם נמצא שקרן, כי חיוב זה הוא דוקא בכפירת חפצו של המפקיד, וכאן כפר בחפץ שהוא קצת שלו.
או דלמא,
כוונתו היתה אחרת, ש"
אפילו
ב
עומדת על אבוסה" קאמר,
שחייב כפל אפילו באופן שלא שלח בו יד שאינו כמשמעות הפסוק, וקל וחומר במקום ששלח יד שחייב, שכך עיקר משמעות הפסוק, כדאמר רבי חייא בר יוסף לעיל.
אמר ליה
רבי חייא בר אבא לרבי זירא:
זו לא שמעתי
[בנדון זה ממש לא שמעתי] לפשוט את ספקך, אולם
כיוצא בה
[דין אחר שאפשר להוכיח משם לנידון דידן]
שמעתי.
דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הטוען טענת אבד
בפקדון
ונשבע
על כך,
וחזר
בו מטענתו הקודמת
וטען טענת גנב,
שלא אבד כמו שאמרתי קודם, אלא נגנב ממני הפקדון,
ונשבע
על כך,
ובאו עדים
והעידו ששקר הוא טוען והפקדון ברשותו,
פטור
מכפל.
מאי טעמא
[ומה טעם הפטור]?
לאו, משום
[האם לא משום]
דקנה
את הפקדון לגבי חיוב אונסין
בשבועה ראשונה,
שנשבע שאבד [כדברי רב ששת לעיל, שכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסים. ובמקום שנשבע על כפירה, לכולי עלמא הדין כן].
והוא הדין בנידון דידן, כיון שקנה הפקדון לענין אונסין, משום ששלח בו יד, אינו מתחייב בכפל בכפירתו ושבועתו, כי נחשב הדבר כאילו כפר בדבר שלו.
ודחינן:
אמר ליה
רבי זירא:
לא
, אין הטעם שם משום שקנה לענין אונסין. אלא שם הטעם הוא
הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה,
כיון שנשבע פעם אחת על פקדון זה, יצא ידי חובת שבועת השומרים ונפטר מחיוב שבועה המוטל עליו, ויותר אין יכולים בי"ד להשביעו. ואף אם נשבע, אין זו שבועת השומרים, ואין עליה כפל כשנשבע לשקר. כי רק על שבועת השומרים המחוייבת בדין, חייב כפל.
ומביאה הגמרא ראיה לדחיה זאת:
איתמר נמי אמר רבי אבין אמר רבי אילעא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת אבידה בפקדון ונשבע וחזר
בו
וטען טענת גניבה
[דלא נאבד כמו שאמר אלא נגנב],
ונשבע, ובאו עדים
שהפקדון בידו, והוא זה שגנבו,
פטור
מכפל,
הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה
[ומפורש במאמר זה, שטעם הפטור מכפל הוא משום שיצא ידי בעלים בשבועה ראשונה, ובלי זה היה חייב. והרי קנאו לענין אונסין, ודידיה קא כפר, אלא שמכל מקום אין טעם זה פוטרו ].
ומביאה הגמרא מאן דפליג על רבי חייא בר יוסף ודריש לקרא בדיוק להיפך:
אמר רב ששת: הטוען טענת גנב בפקדון כיון ששלח בו יד פטור.
מאי טעמא?
[וטעם הדבר],
דהכי קאמר רחמנא "ונקרב בעל הבית אל האלהים אם
לא שלח ידו" וגומר.
כלומר קריבתו לבי"ד וכל דיני הפרשה האמורים בסופה "אשר ירשיעון האלהים", שמתחייב כפל כששקר, הם רק באופן שלא שלח ידו, כדכתיב בקרא.
הא שלח ידו, פטור
מן האמור בפרשה, שזהו חיוב הכפל.
וקמקשינן:
אמר ליה רב נחמן: והלא
שלש שבועות משביעין אותו
את שומר חנם שטוען נגנבה [כדאמר רב ששת בב"מ ו'] והם: א'.
שבועה שלא פשעתי בה
דאם פשע נהיה כגזלן להתחייב באונסין. ב'
. שבועה שלא שלחתי בה יד,
דאם שלח יד גם נהיה כגזלן להתחייב באונסין. ג'.
שבועה שאינה
ברשותי,
דשמא הוא גנבה
.
מאי לאו
מדמתחייב בכולהו יחד, שמע מינה ענין אחד הם, והאם לא תהא
שבועה שלא שלחתי בה יד דומיא דשבועה שאינה ברשותי
.
ודמיונם:
מה שבועה שאינה ברשותי, כי מגליא מילתא
כשמתגלה הדבר שהוא שקרן, שהפקדון
איתיה ברשותיה
[נמצא ברשותו]
חייב
כפל, שזהו עיקר הפרשה של טוען טענת גנב,
אף שבועה שלא שלחתי בה יד,
גם
כי מגליא מילתא דשלח בה יד, חייב,
היכא שנמצא שקרן בשבועה שאינה ברשותו.
אמר ליה
רב ששת לרב נחמן:
לא!
אל תדמה לשבועה שאינה ברשותי, אלא
שבועה שלא שלחתי בה יד דומיא דשלא פשעתי בה,
שאף היא משבועתו של שומר חנם, ודמיונם הוא שכמו שבועה שלא פשעתי בה,
כי מגליא מלתא
[כשמתגלה הדבר]
דפשע בה
ונגנבה מתחת ידו
פטור מכפל,
שהרי לא הוא גנבה אלא הגנב גנבה משום פשיעתו בשמירה.
אף שבועה שלא שלחתי בה יד, כי מגליא מילתא
[כשנתגלה הדבר]
דשלח בה יד
קודם שנשבע שנגנבה ממנו,
פטור מכפל,
כשנתפס בשקרו שלא נגנב ממנו אלא הוא גנבו.
ואע"פ שבשבועה שלא פשעתי אין פטור הכפל מחמת הדין, אלא משום שלא שייך במציאות כלל, שהרי באמת נגנב ממנו ולא הוא גנבה, מכל מקום מדמה הגמרא את תוצאת השבועה למעשה, ולא את הטעם. וכמו ש"אשר ירשיעון", שמשלם כפל, לא מתייחס על שלא פשעתי, כך גם לא מתייחס על שלא שלחתי יד.
ועתה מביאה הגמרא שיש להסתפק, לפי ששנינו לעיל שהכופר בפקדון כגון שטען נגנב ממני ונשבע והודה ששקר, משלם קרן וחומש ואשם. ואם באו עדים ששקר ולא נגנב ממנו, אלא הוא גנבו, משלם כפל כדין טוען טענת גנב ואינו מוסיף חומש. שנאמר "בראשו וחמישיתו", ודרשינן, כשהקרן לבד משתלמת בראש מוסיף חומש, אך כשאין הקרן לבדה בראש אלא נוסף גם כפל, ליכא חומש
וקא
בעי רמי בר חמא
:
מה פוטרו מן החומש? האם
ממון המחייבו כפל
היינו הממון שכפר בו שנתחייב עליו כפל
פוטרו מן החומש,
שאין מוסיפין חומש על ממון שכפר, שכבר מוסיף עליו כפל.
או דלמא שבועה המחייבתו כפל
היינו שנשבע על כפירתו והוברר שלשקר נשבע
פוטרו מן החומש.
דאין מוסיפין חומש על שבועת שקר שכבר חייב עליה כפל.
והוינן בה:
היכי דמי?
מאי נפקא מינה לדינא מהו הפוטר מן החומש.
ומבארת הגמרא:
כגון שטען טענת גנב, ונשבע
שנגנב ממנו,
וחזר
בו מטענתו הקודמת ואמר מה שטענתי שנגנב ממני ונשבעתי על כך לא כך הוה, אלא קם
וטען טענת אבד
ממני אז, ולא נגנב.
ונשבע
על כך.
Traduction française
Les quatre gardiens
ne sont pas astreints au serment lorsqu’ils ont tout nié, et ils ne sont pas astreints au paiement du double à son sujet, mais
un serment : je n’ai pas été négligent à son égard,
car s’il a été négligent, il devient comme un usurpateur et est responsable des accidents ; b)
un serment : je n’en ai pas fait usage,
car s’il en a fait usage, il devient également comme un usurpateur et est responsable des accidents ; c)
un serment : elle n’est pas
en ma possession,
car il se peut que ce soit lui qui l’ait volée.
N’est-ce pas —
puisqu’il est astreint à tous ensemble, apprenons que ces questions constituent une seule et même chose ; et le
serment : « je n’en ai pas fait usage », ne serait-il pas analogue au serment : « elle n’est pas en ma possession » ?
Et leur analogie est la suivante :
de même que pour le serment : « elle n’est pas en ma possession », lorsqu’il est révélé
lorsque la chose se révèle mensongère, que le dépôt
se trouve en sa possession [
se trouve en sa possession ], il est
astreint
au double, car c’est là l’essentiel du passage de celui qui prétend le vol,
de même pour le serment : « je n’en ai pas fait usage »,
également,
lorsqu’il est révélé qu’il en a fait usage, il est astreint,
lorsqu’il est établi mensonger dans le serment « elle n’est pas en sa possession ».
Il lui dit
Rav Chéchet à Rav Na’hman :
Non !
Ne compare pas au serment « elle n’est pas en ma possession », mais
le serment : « je n’en ai pas fait usage », est analogue à : « je n’ai pas été négligent à son égard »,
car lui aussi fait partie du serment du gardien gratuit ; et leur analogie est que, de même que pour le serment : « je n’ai pas été négligent à son égard »,
lorsqu’il est révélé [
lorsque la chose se révèle ],
qu’il a été négligent à son égard
et qu’elle a été volée alors qu’elle était entre ses mains,
il est exempt du double,
car ce n’est pas lui qui l’a volée, mais le voleur l’a volée en raison de sa négligence dans la garde.
De même, pour le serment : « je n’en ai pas fait usage », lorsqu’il est révélé [
lorsque la chose se révèle ],
qu’il en a fait usage
avant de prêter serment qu’elle lui avait été volée,
il est exempt du double,
lorsque son mensonge est découvert : elle ne lui a pas été volée, mais c’est lui qui l’a volée.
Bien que, dans le serment « je n’ai pas été négligent », l’exemption du double ne découle pas d’une règle, mais du fait qu’elle n’a, en réalité, aucune application, car la chose lui a véritablement été volée et ce n’est pas lui qui l’a volée, la Guemara compare néanmoins le résultat du serment à l’acte, et non la raison. De même que « celui que les juges condamneront », qui paie le double, ne se rapporte pas au serment « je n’ai pas été négligent », il ne se rapporte pas non plus au serment « je n’en ai pas fait usage ».
La Guemara apporte maintenant une question, car nous avons enseigné plus haut que celui qui nie un dépôt — par exemple, il prétend : « Il m’a été volé », prête serment, puis reconnaît que c’était mensonger — paie le principal, le cinquième et le sacrifice de culpabilité. Mais si des témoins viennent établir que c’était mensonger et que la chose ne lui a pas été volée, mais que c’est lui qui l’a volée, il paie le double, comme celui qui prétend le vol, et n’ajoute pas de cinquième. Car il est dit : « son principal et son cinquième », et nous l’interprétons ainsi : lorsque seul le principal est payé en premier, il ajoute un cinquième ; mais lorsque le principal n’est pas payé seul en premier, puisqu’un double s’y ajoute, il n’y a pas de cinquième.
Et
Rami bar ‘Hama posa la question :
Qu’est-ce qui l’exempte du cinquième ? Est-ce
l’argent qui l’astreint au double —
c’est-à-dire l’argent qu’il a nié et pour lequel il est devenu astreint au double —
qui l’exempte du cinquième,
car on n’ajoute pas de cinquième à un argent qui a été nié, puisqu’un double lui est déjà ajouté ?
Ou bien est-ce le serment qui l’astreint au double —
c’est-à-dire qu’il a prêté serment au sujet de sa négation et qu’il a été établi qu’il avait prêté un faux serment —
qui l’exempte du cinquième ?
Car on n’ajoute pas de cinquième à un faux serment, puisqu’il est déjà astreint au double à cause de celui-ci.
Et nous nous penchons sur cette question :
De quel cas s’agit-il ?
Quelle différence pratique y a-t-il quant à ce qui l’exempte du cinquième ?
La Guemara l’explique :
par exemple, il a prétendu que la chose avait été volée et a prêté serment
qu’elle lui avait été volée,
puis est revenu
sur sa précédente prétention et a dit : ce que j’ai prétendu, qu’elle m’avait été volée, et au sujet de quoi j’ai prêté serment, n’était pas ainsi ; mais il s’est levé
et a prétendu qu’elle avait été perdue
à ce moment-là, et non volée.
Et il a prêté serment
à ce sujet.