Baba Kamma 106a — le Talmud en français

ואילו הכופר

בפקדון פסול

הוא

לעדות

ובהכרח שהחילוק הוא: הכופר במלוה היות ואפילו אם עדיין מעות ההלואה בידו, שלו הם כי "מלוה להוצאה ניתנה", אם כן אפילו באופן זה כשר הוא לעדות, כי יש לומר משתמט הוא; אבל הכופר בפקדון פסול לעדות באופן שהיה הפקדון בידו, ששוב אין שייך לומר אישתמוטי.

עוד מקשינן לרב ששת:

והאמר אילפא

: "

שבועה קונה

", וקא סלקא דעתין שכך פירושו: הכופר בפקדון, משנשבע עליו קנהו להתחייב באונסין; ואם כן הרי משמע:

שבועה היא דקניא, אבל כפירה

בלי שבועה

לא קניא

לפקדון להתחייב עליו באונסין, וקשיא לרב ששת.

ומשנינן:

הכא נמי

בכגון

דקיימא

הפקדון

באגם

בשעת כפירה, ומשום כך אינו נעשה גזלן אלא בשבועה.

ואיבעית אימא

: אין אילפא עוסק בקנין להתחייב באונסין, אלא

מאי

"

שבועה קונה

" לקנותה ממש, ו

כדרב הונא; דאמר רב הונא אמר רב

:

האומר לחבירו: "

מנה לי בידך

",

והלה אומר

: "

אין לך בידי

"

ונשבע

הנתבע,

ואחר כך באו עדים

שיש לו בידו הרי זה

פטור

, ומשום

שנאמר

בפרשת שומר שכר:

"שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו

ולקח בעליו

[את השבועה]

ולא ישלם

", והכי קאמר:

כיון

שקבלו הבעלים שבועה, שוב אין משלם ממון;

ודין זה הוא שהשמיענו אילפא כשאמר: "שבועה קונה".

גופא: אמר רב הונא אמר רב

:

"

מנה לי בידך

",

והלה אומר

: "

אין לך בידי כלום

",

ונשבע, ואחר כך באו עדים, פטור, שנאמר

: "

ולקח בעליו ולא ישלם

",

כיון שקבלו הבעלים שבועה, שוב אין משלם ממון

.

אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב

, רק

במלוה

שאפילו אם עדיין המעות בידו אינם של מלוה

דלהוצאה ניתנה

, ולכך כשנשבע פקע חיובו.

אבל

הנשבע על פקדון לא קנאו, שהרי לא אמרה תורה אלא "ולא ישלם", ואילו המשיב את הפקדון אין זה נקרא "ישלם", שהרי

פקדון ברשותיה דמריה קאי

[ברשות בעלים הוא עומד]. מוסיף רבא ונשבע:

והאלהים אמר רב

את דינו

אפילו בפקדון, דכי כתיב

ה

קרא

"ולקח בעליו ולא ישלם",

ב

פרשת

פקדון

הוא ד

כתיב

.

יתיב רב נחמן, וקאמר להא שמעתא

דרב הונא משמו של רב:

איתיביה רב אחא בר מניומי לרב נחמן

על דינו של רב, ממשנה לקמן קח ב:

מפקיד האומר לשומר חינם שלו: "

היכן פקדוני

", ו

אמר לו

: "

אבד

ופטור אני" ואמר לו המפקיד: "

משביעך אני

",

ואמר

הנפקד: "

אמן

",

והעדים מעידים אותו שאכלו

, הרי

משלם את הקרן

בלבד, שאין חיוב חומש בשבועת הפקדון אלא כשהודה.

ואם

הודה מעצמו: משלם קרן וחומש ואשם

.

ותיקשי לרב מרישא דמתניתין, שהרי נשבע שהוא פטור, ומכל מקום אם באו עדים שאכלו, שנינו במשנה שהוא חייב קרן!?

אמר

תירץ

ליה רב נחמן

לרב אחא בר מניומי:

הכא

במשנה זו

במאי עסקינן: כגון דנשבע חוץ לבית דין

, ולא אמר רב אלא בשבועה בבית דין שהיא אלימא להפקיע ממון.

אמר ליה

רב אחא בר מניומי:

אי הכי

שהמשנה עוסקת בשבועה חוץ לבית דין -

אימא סיפא

של אותה משנה:

ואם אמר לו: "

היכן פקדוני

", ו

אמר לו

השומר: "

נגנב

", ואמר לו המפקיד: "

משביעך אני

"

ואמר

השומר: "

אמן

",

והעדים מעידים אותו שגנבו

, הרי זה

משלם תשלומי כפל

, שכל ה"טוען טענת גנב" ונמצא שהוא גנבו חייב כפל.

ואם

הודה מעצמו

, אינו משלם כפל, שהכפל קנס הוא ו"המודה בקנס פטור", ומיהו

משלם קרן וחומש

כשאר "שבועת הפקדון".

ואי סלקא דעתך

דמשנה זו עוסקת בשבועה

חוץ לבית דין, מי איכא כפל

בטוען טענת גנב בשבועה חוץ לבית דין או שלא על פי בית דין!?

אמר ליה

רב נחמן לרב אחא בר מניומי:

יכילנא לשנויי לך

[יכול הייתי לתרץ לך]:

רישא

של המשנה עוסקת בשבועה

חוץ לבית דין, ו

אילו

סיפא

בשבועה

בבית דין, מיהו שינויא דחיקא לא משנינן לך

[אלא שאיני רוצה ליישב תירוץ דחוק], אלא כך יש ליישב:

אידי ואידי

[רישא וסיפא] בשבועה

בבית דין, ולא קשיא

:

כאן

ברישא - עוסקת המשנה

בקפץ

ונשבע קודם שחייבוהו בית דין לישבע, ולכן אינו קונה, כי הפסוק עוסק בשבועה שבית דין חייבוהו ועל פיהם נשבע.

כאן

בסיפא -

בשלא קפץ

, אלא בית דין השביעוהו, ולכן חייב הוא כפל.

אמר ליה רמי בר חמא לרב נחמן

:

מכדי, דרב לא סבירא לך, משכוני נפשך אדרב למה לך

[הרי אינך סובר כרב, ולמה מעמיד אתה את עצמך במקומו ליישב את הקשה עליו]!?

אמר ליה

רב נחמן לרמי בר חמא:

לפרושה

אני בא

לדרב

, ולומר:

דרב הכי מתרץ לה למתניתין

[כך יעמיד רב את המשנה].

ומקשינן לרב נחמן שאינו סובר כרב:

והא רב קרא קאמר

[והרי רב למד כן מן הפסוק "ולקח בעליו ולא ישלם"]!?

אמרי

בני הישיבה לפרש את הכתוב לדעת רב נחמן:

קרא

ד"ולקח בעליו ולא ישלם" ללמד הוא בא,

לכל הנשבעין שבתורה

[כל חיוב שבועה שבתורה]

נשבעין ולא משלמין הוא דאתא

, שלא תאמר: יישבע התובע ויטול, ולא יישבע הנתבע וייפטר; שהרי כן משמע הכתוב: "

ולקח בעליו ולא ישלם

",

מי שעליו לשלם הוא

זה ש

נשבע

.

מתיב רב המנונא

לרב ממשנה בשבועות לו ב:

השביע עליו

, [משמע: עשה שבית דין ישביעוהו]

חמשה פעמים, בין

שנשבע

בפני בית דין, ובין

שנשבע

שלא בפני בית דין, וכפר עליו

בשבועה, הרי הנשבע

חייב על כל אחת ואחת

.

ואמר רבי שמעון: מה טעם

חייב הוא על השבועות שלאחר השבועה הראשונה,

הואיל ויכול לחזור ולהודות

לאמר: "שקר נשבעתי", והיות ונשבע שוב בשקר, הרי זו שבועת כפירת ממון.

הרי מפורש שחייב הוא על השבועה השניה, ולדברי רב לא היה לו להתחייב משבועה שניה ואילך, שהרי כבר נפטר מהתובע בשבועה ראשונה, ושבועה שניה אינה שבועת כפירת ממון!?

מוסיפה הגמרא לבאר את הקושיא:

והכא

במשנה זו -

קפץ לא מצית אמרת

[אין אתה יכול ליישב שהיא עוסקת בקפץ], שהרי "

השביע עליו

"

קתני

, ומשמע לשון זה שעשה לאחרים שישביעוהו, דהיינו על ידי בית דין; ואף לומר שהמשנה עוסקת כשנשבע

חוץ לבית דין לא מצית אמרת

, שהרי

בפני בית דין קתני

, ובהכרח שהמשנה עוסקת כשהשביעוהו בית דין ונשבע בבית דין, ותיקשי לרב, האיך חייב הוא על השבועה השניה אחר שכבר נפטר בשבועה הראשונה!?

הוא

רב המנונא -

מותיב לה ו

אף

הוא מפרק לה

[רב המנונא הקשה, והוא עצמו תירץ]

לצדדין קתני

:

השביע עליו חוץ לבית דין ובבית דין קפץ

, כלומר: זו ששנינו: "בפני בית דין" אינו עולה על "השביע עליו" דמשמע על ידי בית דין, ורק מה ששנינו "שלא בפני בית דין" זה קאי על "השביע עליו", ומה ששנינו "בפני בית דין" היינו בדרך קפיצה ולא ש"השביע עליו" התובע.

מתיב רבא

להוכיח שלא כתירוץ זה - מהא דתניא:

בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון, ונשבע

על כך,

ו

שוב

הודה

שהפקדון בידו,

ו

גם

באו עדים

שהפקדון בידו.

אם עד שלא באו עדים

-

הודה

, הרי זה

משלם קרן וחומש ואשם

, כדין כופר בפקדון בשבועה והודה, שהוא משלם קרן וחומש ואשם, אבל אינו משלם כפל כדין "טוען טענת גנב", ש"המודה בקנס פטור".

ואם משבאו עדים

-

הודה

, הרי זה

משלם תשלומי כפל

[קרן וכפילו] מחמת העדים כדין טוען טענת גנב,

ואשם

מדין "שבועת הפקדון", שהרי הודה; אבל חומש אינו משלם, כי חומשו עולה לו בכפילו.

הרי מבואר, שאם כי כבר נשבע הרי זה משלם גם את הקרן, ודלא כרב

; והכא

ליישב שהמשנה עוסקת בשבועה "

חוץ לבית דין

",

וקפץ

[או קפץ]

לא מצית אמרת

[ועל דרך שיישבה הגמרא את קושיית רב המנונא],

דהא כפל קתני

, שהרי במשנה מבואר שעל אותה שבועה משלם הוא כפל, אם באו עדים תחילה, וכפל אינו משלם, אלא אם נשבע בבית דין ועל ידי בית דין, ואם כן איך יתחייב קרן על אותה שבועה!?

ומשנינן:

אלא אמר רבא

ליישב את קושיית רב המנונא; בהקדמת שני כללים המוכחים מהברייתא שהביא:

א.

כל

ש

"הודה

",

לא שנא

: "

טוען טענת אבד

"

ולא שנא

"

טוען טענת גנב

" -

לא אמר רב

שלא יתחייב לשלם קרן,

דהא כתיב

: "

והתודה

"

דבעי שלומי קרן וחומש

, כלומר: משום שנאמר בפרשת שבועת הפקדון: "והתודו את חטאתם אשר עשו, והשיב את אשמו בראשו [הוא הקרן] וחמישיתו יוסף עליו", הרי שחייבה התורה קרן כשהתודה, שהיינו שהודה; ויסוד זה מוכח מהרישא של הברייתא.

ב.

טוען טענת גנב ובאו עדים נמי לא אמר רב

, שלא יתחייב קרן,

דהא כתיב

: בפרשת טוען טענת גנב:

תשלומי כפל

, כלומר: "אם לא ימצא הגנב ישלם שנים" הרי שחייב הוא קרן; ויסוד זה מוכח מן הסיפא של הברייתא המחייבתו כפל.

ואם כן לא תיקשי מהמשנה שהקשה רב המנונא, שהרי טעם חיובו הוא משום שיכול לחזור ולהודות, ואילו היה מודה היה באמת חייב גם את הקרן, שהרי מתחייב עליו משום "שבועת הפקדון" -

כי קאמר רב

שאינו חייב קרן אחר שנשבע:

כגון שטוען טענת אבד

שאין בו חיוב כפל,

ונשבע ולא הודה ובאו עדים

, שאין בו חיוב שבועת הפקדון.

אזל רב גמדא ואמרה לשמעתיה קמיה דרב אשי

, [הלך רב גמדא ואמר את תירוצו של רבא לפני רב אשי],

אמר

תמה

ליה

רב אשי:

השתא, ומה רב המנונא תלמידיה דרב וידע דאמר רב

אפילו ב

הודה, ו

משום כך

קמתיב

מאופן ש

הודה, ו

אילו

את אמרת: הודה לא אמר רב!?

אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי

: לעולם אף רב המנונא מודה, שבהודה אינו נפטר מקרן, ו

רב המנונא

שהקשה מהמשנה המחייבתו על חמש שבועות, הואיל ויכול לחזור ולהודות -

הכי קא קשיא ליה

: