Baba Batra 9b — le Talmud en français

המכונה "

עולא

משגש ארחתיה דאימיה".

עולל המשבש את דרכי אמו, כי הוא גרם לאמו להתבזות ולהתנהג בשגעון, כמבואר להלן בגמרא,

משמיה דרבי אלעזר

:

מאי דכתיב

'

וילבש צדקה כשׁריון

',

לומר לך: מה שׁריון זה,

הבנוי מקליפות קליפות,

כל קליפה וקליפה מצטרפת לשׁריון גדול. אף צדקה, כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול

.

רבי חנינא אמר,

דרשה זו נלמדת

מהכא

: שנאמר '

וכבגד עדים כל צדקותינו

', נמשלה צדקה לבגד ,

מה בגד זה, כל נימא ונימא

כל חוט וחוט של צמר

מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול

.

ועתה מפרשת הגמרא מדוע נקרא רב ששת 'עולא משגש ארחתיה דאימיה'.

אמאי קרו ליה "עולא משגש ארחתיה דאימיה"?

על שום מעשה שהיה,

דבעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת, מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם

-

המצורע, קודם שנרפא מנגעו הרי הוא טמא כמו מת, וכל הנוגע בו נטמא . ולאחר שנרפא מנגעו, הרי הוא מביא שתי צפרים חיות, ואת הצפור האחת שוחט הכהן, ומזה את דמה על המצורע, וצפור אחת הוא משלח, כסדר המפורש בתחילת פרשת מצורע.

לאחר שמביא את שתי הצפרים, יושב המצורע שבעת ימים מחוץ לאהלו, וביום השביעי הוא מגלח את כל שערו, וטובל את בגדיו במים, וטובל במים, ונטהר. וביום השמיני, מביא את קרבנותיו.

ושאל רב אחדבוי את רב ששת על אותם שבעת ימים שבין הבאת הצפרים להבאת הקרבנות, מנין שגם אז כל אדם הנוגע במצורע נטמא?

אמר לו, הואיל ומטמא בגדים

גם באותם שבעה ימים, שהרי בסוף אותם שבעה ימים צריך לכבס את בגדיו, כמבואר בפסוק, מכך יש ללמוד ד

מטמא

גם

אדם

.

אמר ליה: דילמא טומאה בחבורים, שאני!

אולי מה שמטמא את בגדיו הוא רק משום שבגדיו מחוברים לגופו, אבל בנגיעה בלבד אינו מטמא, ובאמת אינו מטמא בגדים אחרים שנוגע בהם, ואינו מטמא אדם שנגע בו.

וראיה לזה,

דהא

אם אדם טהור

הסיט נבילה,

ונטמא, הדין הוא

דמטמא

האדם בהסיטו את הנבילה אף את ה

בגדים

שהוא לבוש בהם

, ו

אף על פי כן,

אינו מטמא אדם

ואינו מטמא בגדים אחרים שנוגע בהם, אלא רק את בגדיו שלו, המחוברים לגופו.

אמר ליה: ואלא

לפי דבריך, שאין ראיה ממה שאדם מטמא את בגדיו שהוא לבוש בהם לכך שמטמא גם אדם ובגדים אחרים, אם כן, חתיכת

שרץ, דמטמא אדם, מנלן?

האם

לאו, משום דמטמא

חתיכת השרץ

בגדים?

כי לא נאמרה בתורה טומאה לאדם הנוגע בחתיכת שרץ אלא רק בשרץ שלם [ועיין בהערה להלן], ואם כן רואים שטומאת הבגדים מהווה ראיה שמטמא גם אדם.

אמר ליה

רב אחדבוי לרב ששת, הדין שחתיכת

שרץ

מטמאת אדם אינו נלמד מכך שהיא מטמאת בגדים. אלא

בהדיא כתיב ביה,

בשרץ!

שנאמר '

או איש אשר יגע בכל שרץ

'. ואם כן, שוב אין מקור שהמטמא את בגדיו מטמא גם אדם.

אמר לו רב ששת:

ואלא,

לפי דבריך, שאין ראיה ממה שאדם מטמא את בגדיו לכך שמטמא גם אדם, אם כן

שכבת זרע, דמטמא אדם, מנלן?

האם

לאו, משום

דהואיל ומטמא בגדים,

כמפורש בפסוק, מכך למדו ש

מטמא אדם?

אמר ליה

רב אחדבוי: הרי דין ש

שכבת זרע

מטמאת אדם, אינו נלמד מכך שמטמאה גם בגדים, אלא

נמי בהדיא כתיב ביה

, שנאמר '

או איש

אשר תצא ממנו שכבת זרע', ודרשו מכאן

לרבות את הנוגע!

ושוב אין לנו מקור שהמטמא את בגדיו מטמא גם אדם -

אהדר ליה

רב אחדבוי ענה על כל ראיותיו של רב ששת

בבדיחותא,

בבדיחות הדעת, משום שרב ששת היה נכשל בתשובותיו, וכל תשובה מיד דחה רב אחדבוי.

חלש דעתיה דרב ששת,

ומחמת קפידתו

אישתיק,

נתאלם

רב אחדבוי בר אמי, ואתיקר

ושכח את כל

תלמודיה

.

אתיא אימיה

של רב ששת,

וקא בכיא קמיה

לפני רב ששת.

צווחה, צווחה,

ביקשה לפניו שיתפלל לרפואתו של רב אחדבוי,

ולא

אשגח בה

רב ששת.

אמרה ליה

אמו של רב ששת:

חזי להני חדיי,

תסתכל על הדדים,

דמצית מינייהו,

שמהם ינקת ותרחם על רב אחדבוי.

כיון שכן,

בעא רחמי

ביקש רחמים

עליה,

על רב אחדבוי,

ואיתסי

ונרפא רב אחדבוי -

וכיון שגרם רב ששת לאמו להתבזות ולהתנהג בשגעון שלא כדרך הנשים, שהראתה לו את דדיה. לכן נקרא 'עולא משגש ארחתיה דאמיה'.

הגמרא ממשיכה לדון, בשאלה ששאל רב אחדבוי את רב ששת -

ודאתאן עלה,

אחר שבאה לפנינו שאלה זו, באמת

מנא לן

שהמצורע מטמא אדם כל אותם שבעת ימים?

ומבארת הגמרא:

כדתניא, רבי שמעון בן יוחי אומר, נאמר

במצורע שהוא צריך

כבוס

בגדים בימי ספורו,

בסוף שבעת ימים שסופר אותם בין הבאת הצפרים להבאת הקרבנות, שנאמר 'והיה ביום השביעי, וכבס את בגדיו'.

ונאמר כבוס בגדים בימי חלוטו,

ביום שנרפא מהנגע ומביא צפרים, שנאמר 'וכבס המטהר את בגדיו', ומשמע שלפני כן, כשהיה "חלוט", מבודד כמצורע, מטמאים בגדיו, ולכן צריך לכבסם כשנרפא הנגע ומביא את הצפרים.

מה להלן,

קודם שסופר שבעה ימים,

מטמא אדם,

שהמצורע הוקש למת,

אף כאן,

באותם שבעה ימים שבין הבאת הצפרים לקרבנות,

מטמא אדם

.

אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו.

כלומר, יש בכוחו לשכך את חמת הקדוש ברוך הוא יותר מתפילת משה רבינו.

דאילו במשה רבינו כתיב

'

כי יגורתי מפני האף והחמה

', ['אף' ו'

ה

מה' הם שני לגיונות קשים של הקדוש ברוך הוא, המיועדים להעניש את החוטאים ].

ואילו בעושה צדקה כתיב

'

מתן בסתר יכפה אף

[

ושחד בחיק,

צדקה שעושה בסתר, יכפה

חמה עזה

]

".

הרי שהצדקה מסירה את האף והחמה.

ו

בדרשה זו

פליגא דרבי יצחק,

שדרש את הפסוק באופן אחר -

דאמר רבי יצחק

: צדקה, רק "

אף"

היא

כופה

, כמפורש בפסוק 'מתן בסתר יכפה אף', אבל

"חמה", אינו כופה!

שנאמר

'

ושחד בחיק חמה עזה

'. ודרש רב יצחק, שכונת הפסוק היא:

אף על פי ששוחד בחיק,

שנותן צדקה [הנקראת בפסוק 'שוחד בחיק'], עדיין יש

חמה עזה.

ומכאן שאין הצדקה מסירה את החמה. אבל רבי אלעזר סבר ש'שחד בחיק חמה עזה' מוסב על תחילת הפסוק, לומר, כשם שמתן בסתר יכפה אף, כך 'שחד בחיק' יכפה את החמה.

איכא דאמרי,

רב יצחק דרש את הפסוק באופן אחר:

אמר רבי יצחק, כל דיין שנוטל שחד, מביא חַמָה עזה לעולם

[

שנאמר ושחד בחיק

]. הנוטל שוחד, גורם לכך ש'חַמָה עזה'.

ואמר רב יצחק, כל הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות. והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות.

ומפרשת הגמרא:

הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב

'

הלא פרוס

לרעב לחמך

ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום

וכיסיתו'.

ו

על עושה כל צדקות אלו

כתיב

בפסוק את הברכות: (א)

'אז יבקע כשחר אורך,

(ב)

וארוכתך מהרה תצמח,

(ג)

והלך לפניך צדקך,

(ד)

כבוד ה' יאספך, וכתיב,

(ה)

אז תקרא וה' ישמע,

(ו)

תשוע ויאמר הנני!'

הרי שש ברכות.

והמפייסו

את העני

בדברים, מתברך באחת עשרה ברכות

.

שנאמר

, '

ותפק לרעב נפשך,

אם תדבר עם הרעב דברי נחומים,

ונפש נענה תשביע

בדברים , אז תתברך בברכות הבאות: (א) '

וזרח בחשך אורך

(ב)

ואפלתך כצהרים

, (ג)

ונחך ה' תמיד

, (ד)

והשביע בצחצחות נפשך

, (ה) ועצמותיך יחליץ, (ו) והיית כגן רוה, (ז) וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, (ח)

ובנו ממך חרבות עולם

, (ט)

מוסדי דור ודור תקומם

, (י) וקרא לך גדר פרץ, (יא) משובב נתיבות לשבת'

\- הרי אחת עשרה ברכות.

ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב

במשלי '

רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד

'? ופסוק זה צריך ביאור, וכי

משום דרודף צדקה, ימצא צדקה!?

כלומר, מהפסוק משמע כי מי שרודף אחר צדקה סופו שיצטרך הוא עצמו לצדקה, וזה לא יתכן.

אלא לומר לך, כל הרודף אחר צדקה, הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות, ועושה בהן צדקה

.

רב נחמן בר יצחק אמר

: כונת הפסוק היא, שהרודף אחר מצות צדקה,

הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכרו

.

ודנה הגמרא:

לאפוקי מאי?

לאפוקי מדדרש רבה

:

דדרש רבה: מאי דכתיב

, ירמיה התפלל על אנשי ענתות שהיו מבקשים את נפשו '

ויהיו מוכשלים לפניך, בעת אפך עשה בהם

', ומפרשת הגמרא את הפסוק:

אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם

, [

אפילו

]

בשעה ש

אנשי ענתות

כופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך

, גם אז

הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין,

תזמין להם עניים שאינם הגונים,

כדי שלא יקבלו עליהן שכר

.

רבי יהושע בן לוי אמר, כל הרגיל לעשות צדקה, זוכה

ד

הויין לו בנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה

.