Baba Batra 86b — le Talmud en français

תא שמע

ממשנתנו, שהרי שנינו בה:

המוכר פירות לחבירו, משך ולא מדד קני.

והא פירות, ד

דברים קלים הם, ו

בני הגבהה נינהו, וקתני דקני במשיכה

, ותיקשי למאן דאמר דברים שדרכן בהגבהה אין נקנין במשיכה!?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן, בשליפי רברבי

, במטענים גדולים של פירות, אשר קשה להגביה אותם, ועל כן קונה אותם הלוקח במשיכה. אבל דבר קל שאפשר להגביהו, אין מועילה בו משיכה.

ותמהינן:

אי הכי,

אימא סיפא: הלוקח פשתן מחבירו,

הרי זה

לא קנה עד שיטלטלנו ממקום זה למקום אחר,

כלומר שיגביהנו.

ולדבריך, מאי שנא פירות, מאי שנא פשתן!?

אטו,

וכי

פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי

, וכי אין דרך בני אדם לקשור פשתן בחבילות גדולות!?

ואם בסיפא לעניין פשתן מדובר בחבילות גדולות כמו ברישא, מדוע לא די במשיכה, ואם מדובר בחבילות קטנות של פשתן, מן הסתם גם ברישא לעניין פירות מדובר בחבילות קטנות, ואיך מועילה בהם משיכה!?

ומשנינן: אין להשוות את הסיפא לרישא! אמנם, ברישא לעניין פירות מדובר בחבילה גדולה שקשה להגביה אותה, לפיכך קונה אותה הלוקח במשיכה. אבל בסיפא, לעניין פשתן, מדובר בחבילות קטנות, היות ו

שאני פשתן

משאר פירות,

ד

הא

משתמיט,

מחליק הוא מידי הנושא אותו, ואין יכולים לעשות ממנו חבילות גדולות, על כן אין חבילות פשתן נקנות אלא בהגבהה ולא במשיכה.

אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע

ממשנה בקידושין [כה ב]: שהרי שנינו:

בהמה גסה נקנית במסירה

ואין צריך להגביה אותה.

ו

בהמה

הדקה

נקנית

בהגבהה

ולא במסירה, אלו הם

דברי רבי מאיר ורבי שמעון בן אלעזר.

וחכמים אומרים: בהמה דקה

נקנית

במשיכה.

והא בהמה דקה, דבר הגבהה היא,

שהרי קלה היא במשקלה,

וקתני דקני במשיכה

לדברי חכמים!?

ומשנינן:

שאני בהמה

משאר מטלטלין משום

דסרכא,

מסתרכת ומתדבקת היא ברגליה בקרקע, ואי אפשר להגביה אותה אלא בקושי, לפיכך הדרך לקנותה הוא במשיכה, אבל שאר מטלטלין הקלים במשקלם נקנים בהגבהה ולא במשיכה.

גם סוגיא זו הובאה כאן היות והגמרא רצתה להוכיח את הדין מברייתא דארבע מידות במוכרים.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו

, שניהם אמרו את הדין דלקמן: האומר לחבירו:

כור,

שלשים סאה, תבואה

בשלשים

סלע

אני מוכר לך,

והתחילו למדוד את התבואה, הרי זה

יכול לחזור בו

כל זמן שלא מדד לו כור שלם, ו

אפילו

כשהם עוסקים

ב

מדידת ה

סאה האחרונה

לא קנה כלל, ויכול הוא לחזור בו מכל המקח. ואם אמר לו:

כור

תבואה

בשלשים

סלע, כל

סאה

וסאה

בסלע אני מוכר לך

כל סאה תבואה נחשבת כמקח בפני עצמו, לפיכך,

ראשון ראשון קנה.

כל סאה וסאה שנמדדה, נקנית ללוקח, ושוב אי אפשר לחזור בו מן המקח של אותה סאה.

תא שמע

מברייתא דארבע מידות, שאף קודם שנתמלאה המדה קנה לוקח, ואינו יכול לחזור בו:

אם היתה מדה של אחד מהן,

כגון של לוקח -

ראשון ראשון

שנכנס אל המדה

קנה

הלוקח מיד, אף שלא נתמלאה המדה.

והניחה הגמרא שברייתא זו מדברת במוכר לו כמות מסויימת של תבואה, והלוקח קונה כל משהו ומשהו מיד כשהוא נכנס אל המדה.

ותיקשי לרב ושמואל שאמרו אין המקח מתקיים עד שימדוד את כל הכמות הנמכרת!?

ומשנינן: כאן מדובר ב

כגון דאמר ליה

מוכר:

הין

, כמות של שנים עשר לוג,

בשנים עשר סלעים,

כל

לוג

ולוג

בסלע, אני מוכר לך.

ומה ששנינו ראשון ראשון קנה, אין הכוונה כל משהו ומשהו שנכנס אל המדה, אלא הכונה לכל לוג ולוג.

וכדאמר רב כהנא

[בשבת פ ב ] "

שנתות" היו בהין.

בכלי גדול שמיועד למדידת "הין" [שנים עשר לוג], עושים לפעמים "שנתות", כלומר סימנים של חריצים היו בתוך הכלי, כדי שיוכלו למדוד בו גם כמות קטנה יותר. סימן אחד למדת לוג, וסימן שני לשני לוגים וכו'.

הכי נמי

בברייתא דידן,

שנתות היו במדות.

לפיכך שנינו ראשון ראשון קנה. שעל אף שיש בכלי כולו מדת "הין", מכל מקום, אם אמר לו כל לוג בסלע אני מוכר לך, הרי כאשר מילא את הכלי עד לסימן של לוג אחד, קנאו הלוקח, ואינם יכולים לחזור בהם ממקחו של לוג זה. וכן כשמילא את הכלי עד לסימן של שני לוגים, נקנה גם הלוג השני ללוקח.

תא שמע

מברייתא, דלא כרב ושמואל:

כשם שאסור לאדם להלוות מעות לחבירו בריבית, כך אסור לו למכור חפץ בזול מחמת הקדמת דמי המקח מראש.

השוכר את הפועל

בחודש ניסן, כדי

לעשות

, שיעשה הפועל

עמו

מלאכה

לגורן

, בעת אסיפת התבואה אל הגורן, ושילם לו את שכרו מראש - בניסן.

אם התנה השוכר לשלם לפועל:

היום בדינר,

דינר עבור כל יום מימי עבודתו בזמן הגורן -