Baba Batra 6b — le Talmud en français

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, המשכיר בית

חדר

לחבירו

ב

תוך

בירה גדולה

בית גדול שיש בו הרבה חדרים, הרי, מזכויות השוכר,

להיות משתמש בכתליה,

להשתמש בצד החיצוני של קירות החדר שהושכר לו, להניח את חפציו בחורים שיש בכותל,

ו

לתלות את חפציו

בזיזיה

בזיזים התלויים בכותל, וכן יכול להשתמש בקירות הבית החיצוניים גם שלא כנגד החדר שהושכר לו,

עד

מרחק

ארבע אמות

מהחדר שהושכר לו.

ו

אם החדר שהושכר לו הוא בקומה האחרונה, יכול להשתמש

בעובי הכותל

להניח חפצים מעל קירות החדר,

במקום שנהגו

להניח חפצים מעל הכותל.

אבל בתרבץ

אפדני לא

אין השוכר יכול להניח חפציו בכתלי הגינה שעושים מול טרקלין הבית, אף אם גינה זו נמצאת בתוך ד' אמות לחדרו, משום שאינו עשוי להכנס כלל לגינה זו, כי גינה זו עשויה ליושבי הטרקלין. דין זה אמר רב נחמן בשם רבה בר אבוה כמבואר לעיל.

ורב נחמן דידיה

עצמו

אמר

, יכול השוכר להניח את חפציו

אפילו בתרבץ אפדני

בגינה העשויה מול הטרקלין -

אבל

ב

רחבה שאחורי הבתים, לא.

אין השוכר יכול להניח שם את חפציו, כי אין הרחבה מושכרת לו להשתמש בה.

ורבא אמר,

יכול השוכר להשתמש

אפילו

ב

רחבה שאחורי הבתים

.

אמר רבינא, האי כשורא דמטללתא

המניח קורות על גבי כותל חבירו כדי להצל את הקרקע שתחת הקורות,

עד תלתין יומין

אם היו שם הקורות פחות משלושים יום

לא הוי חזקה

, ואין יכול לטעון בעל הקורות לבעל הכותל, בזה שלא מחית סימן הוא שקניתי ממך עבור זכות זו עד עולם, כי אין דרך בני אדם למחות במי שמשתמש בכתלם פחות משלושים יום. אבל ל

בתר תלתין יומין

אחר שעברו שלושים יום ולא מחה בו בעל הכותל,

הוי חזקה

, מכך שלא מיחה יש לתלות שמכר לו בעל הכותל זכות להניח את קורותיו על הכותל או שנתן לו זכות זו במתנה, ולכן שוב אין יכול בעל הכותל למחות בו.

ואי סוכה דמצוה היא,

אם הניח סכך על כותל חבירו למצוות סוכה,

עד שבעה יומין לא הוי חזקה,

ויכול חבירו למחות בו, שהרי יודע חבירו שאחרי סוכות יוריד את הסכך ולכן לא מחה בו.

אבל אם השאיר את הסכך

בתר

אחר

שבעה יומין, הוי חזקה

מיד, דכיון שראה חבירו שעבר חג הסוכות והלה לא הוריד את קורותיו, היה עליו למחות בו מיד, ואם לא מחה בו מיד, שוב אינו יכול למחות בו לעולם.

וכל זה דווקא אם הניח את הסכך כדרך שרגילים להניחו.

ואי חבריה,

אבל אם חיבר את הסכך

בטינא

בטיט, בזה גילה דעתו שאינו מתכוין להסיר את הסכך לאחר שבעה ימים, ועל בעל הבית למחות בו מיד, ואם לא מיחה בו

לאלתר

מיד

הוי חזקה

, ושוב אינו יכול למחות בו לעולם:

אמר אביי: שני בתים בשני צדי רשות הרבים

והאחד רואה לתוך גגו של חבירו, הרי שניהם חייבים להעמיד מחיצה על הגג כדי שלא יזיקו אחד את חבירו בהיזק ראיה. ולכן

זה עושה מעקה לחצי

מאורך

גגו, וזה עושה מעקה לחצי

מאורך

גגו

, ועושים את המחיצה

זה שלא כנגד זה.

כל אחד מהם עושה את חצי המחיצה כנגד המקום שכנגדו לא עשה חבירו מחיצה שעל ידי כן תהיה מחיצה שלימה ביניהם,

ו

כל אחד מהם

מעדיף,

מאריך את המחיצה מעט מעבר לחצי גגו, כדי שלא יעמוד בקצה המחיצה ויראה באלכסון לתוך גג חבירו .

ומקשינן:

מאי איריא,

מדוע אמר אביי דין זה דוקא על שני בתים העומדים

ברשות הרבים

, והלא

אפילו

בשני בתים ב

רשות היחיד נמי

חייבים להעמיד מחיצה ביניהם.

ומשנינן: אביי אמר את דינו על שני בתים ב

רשות הרבים

משום ד

איצטריכא ליה

לחדש בזה חידוש מיוחד. כי

מהו דתימא

שאין חיוב לבנות מחיצה בין שני בתים ברשות הרבים, משום ד

נימא ליה,

יכול לטעון האחד לחבירו, הלא גם אם אעשה מחיצה לא תוכל להשתמש תשמישים צנועים בחצר, שהרי

סוף סוף הא בעית

אתה צריך

לאצטנועי מבני רשות הרבים

, ועל זה

קא משמע לן

אביי, שאף על פי כן חייב לעשות מחיצה, משום

דאמר ליה

, אף על פי שעלי להצטנע מבני רשות הרבים, מכל מקום העוברים ברשות ה

רבים

רק

ביממא חזו לי

, אבל

בליליא לא חזו לי

, ואילו

את

ה,

בין ביממא בין בליליא חזית לי

. ולכן חייב אתה להעמיד מחיצה כדי שאוכל להשתמש בגג בלילה כאשר בני רשות הרבים אינם רואים לתוך גגי.

אי נמי,

טענה נוספת שמחמתה חייב להעמיד מחיצה, ואף שעל חבירו להצטנע מהעוברים ברשות הרבים, משום שטוען לו, ה

רבים כי קאימנא,

בשעה שאני עומד,

חזו לי

הם רואים אותי, אבל

כי יתיבנא

בשעה שאני יושב

לא חזו לי

, ואילו

את

ה,

חזית לי בין כי קאימנא

בשעה שאני עומד, ו

בין כי יתיבנא

בשעה שאני יושב, ולכן חייב אתה להעמיד מחיצה כדי שלא תראה לתוך גגי בשעה שאני יושב, שבאופן זה איני צריך להצטנע ברשות הרבים

ועוד יכול לטעון -

אף שה

רבים

גם רואים לתוך גגי, מכל מקום רק

כי מעיינו

בשעה שהם מתבוננים היטב אז

חזו לי

, אבל

כי לא מעיינו

כשהולכים בדרך הילוכם ולא מעיינים סביבותם

לא חזו לי

. ואילו

את

ה שאתה עובר בגגך ולא מעיין סביבותיך

ממילא נמי חזית לי

גם בראיה אגבית אתה רואה אותי, ולכן היזקך מרובה מהיזק בני רשות הרבים, ועליך להעמיד מחיצה למנוע ממני היזק זה.

אמר מר

, אביי אמר לעיל, שני בתים בשני צידי רשות הרבים,

זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו זה שלא כנגד זה, ומעדיף

.

ומקשינן:

פשיטא!?

הלא דבר פשוט הוא שכל אחד מהם צריך לעשות חצי מחיצה, וכי תעלה על דעתך שאחד מהם יחוייב לעשות את כל המחיצה.

ומשנינן: מה שחידש אביי שכל אחד עושה בגגו חצי מחיצה,

לא צריכא

אלא למקרה

דקדים חד מנייהו,

שאחד מהם הקדים ללא שנמלך עם חבירו

ועבד דידיה

ועשה חצי מחיצה על גגו.

מהו דתימא

שבאופן זה

נימא ליה אידך,

יכול לטעון אותו שלא עשה מחיצה לאותו שעשה, אילו היית בא להמלך עימי קודם שעשית מחיצה, הייתי אומר שאני אעשה את כל המחיצה על גגי ואתה תשלם לי מחצית מההוצאות. וכיון שלא באת להימלך עימי, מעתה איני חפץ לבנות חצי מחיצה על גגי, כי טורח הוא עבורי לחזר אחר פועלים לעבודה מועטת של חצי מחיצה , ולכן

שקול אוזינקא

טול מחצית מההוצאות

ועבדיה את כוליה

והשלם על גגך את כל המחיצה -

קא משמע לן

, שאינו יכול לטעון כן. משום

דאמר ליה

אותו שעשה מחיצה לאותו שלא עשה,

את מאי טעמא לא עבדת,

מדוע אינך חפץ לעשות מחיצה, הלא

משום דמיתרע אשיתך,

שלא תתקלקל חומת הבנין מכובד המחיצה, ואם כן,

אנא נמי,

גם אני חושש שאם אשלים את המחיצה על גגי

מיתרע לי אשיתאי

, יתקלקל הבנין מכובד המחיצה .

אמר רב נחמן אמר שמואל, גג הסמוך

לחצר חבירו,

ובעל הגג רואה לתוך החצר,

עושה

בעל הגג

ל

גג

ו מעקה גבוה ד' אמות

כדי שלא יזיק בהיזק ראיה את החצר. [אבל בעל החצר אינו חייב להשתתף במחיצה, משום שאין בעל הגג ניזוק בהיזק ראיה, כמבואר להלן, ועי' הערה ],

אבל בין גג לגג

שני גגות סמוכים,

לא

אין חייבים בעלי הגגות לעשות מחיצה ביניהם, משום שאין היזק ראיה לגג, כיון שאין דרך להשתמש בגג בתדירות, וכשמשתמש לעיתים יכול להזהר שלא להנזק מחבירו.

דין זה אמר רב נחמן בשם שמואל,

ורב נחמן דידיה

עצמו

אמר

, אף על פי ש

אינו זקוק ל

בנות בין גג לגג מחיצת ארבע

אמות, אבל זקוק למחיצת עשרה

טפחים!

ודנה הגמרא:

למאי?

מדוע צריך לעשות מחיצת עשרה טפחים,

אי

סבר רב נחמן שגם בין גג לגג יש היזק ראיה ולכן צריך לעשות מחיצה, הלא

להיזק ראיה ארבע אמות בעינן

.

ו

אי

מטרת המחיצה לסמן את הגבול ביניהם

לנתפס עליו כגנב

שאם אחד מהם יכנס מעבר למחיצה ידע חבירו שמטרתו היא גניבה, הלא לזה

במסיפס

[יתדות עצים נמוכים הקבועים בארץ]

בעלמא סגיא

די במחיצה זו כדי לסמן את הגבול. ו

אי

מטרת המחיצה

לגדיים וטלאים

שלא יעברו מגג לגג, הלא לזה

בכדי שלא יזדקר בבת ראש

סגי

די במחיצה נמוכה כדי שלא יוכלו הבהמות לעבור בדרך הילכום.

ומבארת הגמרא:

לעולם

מטרת המחיצה היא כדי לסמן את הגבול ביניהם,

לנתפס עליו כגנב

כדי לדעת שהנכנס מעבר למחיצה מטרתו היא גניבה , אך אין מספיק לזה מחיצת מסיפס כמו שהקשו לעיל, כי

במסיפס מצי משתמיט ליה,

יכול הנכנס להשתמט ולומר שאינו גנב, משום ד

אמר, ממצוריה קממצירנא

בעוד שהייתי פושט את עצמותי, נפל חפץ מידי לגגך והלכתי לנטלו, אך לא נתכוונתי לגניבה. אבל

במחיצת עשרה לא מצי משתמיט ליה.

מיתיבי

קושיה על רב נחמן שאמר צריך לעשות מחיצת עשרה טפחים בין גג לגג.

שהרי שנינו בברייתא:

אם היה

קרקע

חצרו

גבוה

למעלה מגגו של חבירו, אין נזקקין לו

אין חייב בעל החצר לעשות מחיצה, משום דאין בעל החצר מזיק לבעל הגג כמו שנתבאר לעיל שאין היזק ראיה לגג.

ודנה הגמרא:

מאי לאו,

לכאורה כוונת הברייתא ש

אין נזקקין לו כלל,

ואין צריך בעל החצר לעשות אפילו מחיצת עשרה טפחים, ודלא כרב נחמן, שאמר אף בגג צריך מחיצת עשרה טפחים.

ודוחה הגמרא:

לא!

אלא כוונת הברייתא, שאף על פי ש

אין נזקקין ל

מחיצת

ארבע אמות, אבל נזקקין למחיצת עשרה

טפחים.

איתמר, שתי חצרות זו למעלה מזו,

באופן שקרקע חצר אחת גבוהה מהקרקע השניה, ויש היזק ראיה מחצר אחת לחברתה,

אמר רב הונא, תחתון בונה

לבדו

מכנגדו

מלמטה,

ועולה

עד שמגיע לגובה הקרקע של העליון.

ו

משם,

עליון בונה

בסיוע התחתון,

מכנגדו ועולה

-

ביאור דין זה [לפי שיטת רש"י], כיון שיש היזק ראיה מחצר אחת לשניה, לכן חובה על שניהם להעמיד מחיצה בין שתי החצירות. ואם יעשו מחיצה בגובה ארבע אמות בחצר העליון, הרי מחיצה זו תמנע היזק ראיה לשני הכיוונים. אלא שאין לחייב את העליון לתת את כל מקום הכותל, ולכן בונה התחתון מלמטה בסיס למחיצה , ועל בסיס זה בונה העליון מחיצה, כאשר חצי מהמחיצה נבנית על הבסיס שבנה התחתון וחציה האחר נבנה על קרקע העליון. נמצא, שהמחיצה שמונעת את היזק הראיה, היא המחיצה שבונה העליון למעלה, ולכן חייב התחתון להשתתף בהוצאות מחיצה זו. אבל אין העליון חייב להשתתף בהוצאות הכותל שבונה התחתון למטה, משום שאין מטרת כותל זה למנוע היזק ראיה אלא רק ליצור מקום שעליו תיבנה המחיצה העליונה, ואין העליון צריך להפסיד מכך שהתחתון נמוך מחצירו . ועיין עוד הרחבת דברים בהערות.

ורב חסדא אמר, עליון מסייע מלמטה

לכותל שבונה התחתון, ומשם ממשיך

ובונה

יחד עם התחתון את המחיצה העליונה, דכיון שאין העליון רוצה לבנות את כל הכותל בחצירו, אם כן הוא מוכרח לכותל שבונה התחתון שיהיה בסיס לכותל ולכן חייב להשתתף בהוצאות הכותל הראשון, כי אם אין יסוד אין בנין.

תניא כוותיה דרב חסדא

:

שתי חצרות זו למעלה מזו, לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה, אלא מסייע מלמטה ובונה

.

ואם היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו, אינו זקוק לו.

כמו שהתבאר לעיל, שאין בעל החצר מזיק לבעל הגג.

הנהו בי תרי,

מעשה בשני אחים,

דהוו דיירי

שדרו בבית שירשו מאביהם, א

חד

מהם

הוה דייר עילאי

דר בקומה העליונה,

וחד

אחיו

הוה דייר תתאי

דר בקומה התחתונה -

איתבס

תתאי

ושקעו כתלי הבנין באדמה , ועל ידי זה שקעה דירת העליון לתוך דירת התחתון עד שלא יכל הדייר התחתון להכנס לביתו בלא להתכופף.

אמר ליה תתאי

הדייר התחתון

לעילאי

לדייר העליון,

תא,

בא ונסתור את כל הבנין

ונבנייה

מחדש.

אמר ליה

העליון לתחתון, הלא

אני שפיר קא דאירנא,

כי דירתי לא שקעה בתוך האדמה, ומדוע שאסתור את הבנין ואבנה בנין חדש .