Baba Batra 6a — le Talmud en français

או דילמא,

או שמא, מאחר ומוחזק לנו שאדם אינו פורע בתוך זמנו, אם כן,

במקום

שיש

חזקה

המערערת את אמינות דבריו,

לא אמרינן

, אין אומרים, שיועיל לו ה"מיגו" של

"מה לי לשקר".

ומנסה הגמרא לפשוט את השאלה ממשנתנו:

תא שמע

, בא שמע ראיה ממה ששנינו: עד ארבע אמות, מאחר ויכול לכפותו, הרי הוא

בחזקת שנתן

את חלקו,

עד שיביא

התובע

ראיה שלא נתן.

ומבררת הגמרא:

היכי דמי

, איך מדובר כאן?

אילימא,

אם נאמר שמדובר בכגון

שתבעו לאחר זמן,

לאחר שגמר את בנין הכותל.

ואמר לו

הנתבע:

"פרעתיך בזמני",

עם השלמת גובה ארבע אמות, הרי

פשיטא

, ודאי שהוא נאמן על כך שנתן!

אלא לאו,

מדובר בכגון

דאמר ליה

, שאמר לו הנתבע

"פרעתיך בתוך זמני",

קודם שהשלמת בניית ארבע אמות. ומכך שהוא נאמן,

אלמא

, מוכח מכאן, ש

אפילו במקום

שיש נגדו

חזקה

שאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו,

אמרינן

נאמן הוא מכח "מיגו" של

"מה לי לשקר",

שהרי היה יכול לטעון, אילו רצה, שפרע לאחר שהגיע זמנו.

ודוחה הגמרא: מהרישא של משנתנו אין ראיה, כי

שאני הכא

, שונה כאן הדין של המשנה,

דכל שפא ושפא, זימניה הוא!

אין זה נקרא תוך זמנו, לפי שכל שורה ושורה שבונה, זמנו הוא לקבל עליה שכרו. ואם כן, אין זה תוך זמנו, אלא לאחר זמנו. ואין לפשוט מכאן את הספק.

ומנסה הגמרא לפשוט מהסיפא של משנתנו:

תא שמע: מארבע אמות ולמעלה, אין מחייבין אותו

להשתתף בהוצאות. אולם, אם

סמך לו

חבירו

כותל אחר,

הרי הוא בחזקת שלא נתן חלקו, אף על פי שנתחייב בו עם סמיכת כותלו וטוען הוא ששילם,

עד שיביא ראיה שנתן.

ושוב מבררת הגמרא:

היכי דמי,

איך מדובר

? אילימא,

אם נאמר שמדובר באופן

שתבעו לאחר זמנו, ואמר

לו הנתבע

"פרעתיך בזמני"

עם גמר בניית הכותל, כשידעתי כמה עלי לשלם,

אמאי לא!?

מדוע לא יהא נאמן לומר שפרע, והרי בזמנו, לדברי הכל נאמן!

אלא לאו,

מדובר כאן באופן

דאמר ליה

"פרעתיך בתוך זמני",

ואף על פי שיש לו "מיגו", שיכל לטעון "פרעתיך לאחר זמני", בכל זאת, אינו נאמן.

אלמא

, מוכח מכאן ש

במקום

שיש נגדו

חזקה, לא אמרינן

שיועיל ה"מיגו" של

"מה לי לשקר".

ודוחה הגמרא:

שאני הכא,

שונה כאן הדין, לפי

דאמר

, שאומר הנתבע לעצמו, מדוע אשלם,

מי יימר

, מי זה יאמר,

דמחייבי לי רבנן

, שיחייבו אותי חכמים לשלם, אולי יפטרוני! ולכן הוא בחזקת שלא נתן.

ושוב מנסה הגמרא לפשוט את השאלה ממשנה במסכת שבועות [לח ב]:

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: תא שמע

: אמר אחד לחבירו:

מנה לי בידך,

וחיייב אתה ליתנו לי.

אמר לו

הנתבע בפני שני עדים:

הין

, אכן כן.

למחר, אמר לו

שוב:

תנהו לי. אם אמר

הנתבע: כבר

נתתיו לך!

הרי הוא

פטור

מלשלם, אף שאתמול הודה בפני עדים. שהרי יתכן שפרעו מאתמול עד עתה, ואין זה כופר בהודאתו הראשונה. אבל אם ענה לו "

אין לך בידי

כלום", לפי שאיני חייב לך כלל, הרי זה

חייב

לשלם.

ודן רב אחא בריה דרבא בדברי המשנה:

מאי לאו

, האם אין כוונת המשנה לומר כך:

כשהוא אומר

"נתתיו לך",

מדובר בכגון

דאמר ליה

הנתבע

"פרעתיך בזמני".

ואילו כשאומר

"אין לך בידי",

מדובר באופן

דאמר ליה "פרעתיך בתוך זמני".

וקתני,

ושנינו על כך:

חייב

.

אלמא,

הרי מוכח מכאן, ש

במקום חזקה לא אמרינן,

אין אנו אומרים "מיגו" של

"מה לי לשקר".

ואין מאמינים לו בזה.

ודוחה הגמרא:

לא! מאי,

מהו הפירוש "

איך לך בידי",

שהוא טוען "

לא היו דברים מעולם"

. כלומר, כופר הוא עתה בעצם החיוב. ומשום כך חייב לשלם, לפי

דאמר מר,

התנא:

כל האומר "לא לויתי", כאומר "לא פרעתי" דמי

. כי מי שאינו לווה ברור הדבר שאינו פורע. ומכיון שיש כאן עדים שהודה לו בפניהם על ההלואה, והוא עצמו הודה שלא פרע [באומרו "לא לויתי"], לכן הוא חייב. אך אילו היה טוען "פרעתי", היה נאמן, אפילו אם עצם ההלואה היתה בפני עדים. שהרי כך נפסקה הלכה, שהמלוה את חבירו בפני עדים, אינו צריך לפורעו דוקא בעדים.

שנינו במשנה [ה א]: ראובן ושמעון שהיו להם שתי חצירות זו לצד זו, ובנה ראובן כותל בין שתי החצירות, חייב שמעון להשתתף עמו בהוצאות הכותל. אבל אם חפץ ראובן לבנות כותל הגבוה מארבע אמות, אין חייב שמעון להשתתף עמו בהוצאות היתירות שמוציא על גובה הכותל -

אבל אם לאחר שבנה ראובן כותל גבוה מארבע אמות

סמך

שמעון

לו כותל אחר,

הגבוה מארבע אמות כדי שיוכל להניח תקרה על שני הכתלים, בזה גילה שמעון דעתו שהוא חפץ בגובה הכותל, ולכן

מגלגלין עליו את הכל.

חייב שמעון להשתתף גם בהוצאות שהוציא ראובן על גובה הכותל, ואף אם עדיין לא בנה תקרה על הכתלים.

אמר רב הונא

, אם

סמך

שמעון את כותלו רק

לפלגא

מול חצי מהכותל הראשון שבנה ראובן, כגון שאורך הכותל שבנה שמעון לא הגיע אלא לחצי מאורך הכותל שבנה ראובן, או, שלא הגיע גובה כותל שמעון לגובה כותל ראובן, הרי זה כאילו

סמך לכולה

כנגד כל הכותל הראשון, וחייב שמעון להשתתף בכל הוצאות הכותל הראשון, ואף על החלק שכנגדו לא בנה. -

טעמו של דין זה הוא, דכיון שהתחיל שמעון לבנות כותל מול הכותל שבנה ראובן, אף שאין אורך הכותל ככותל ראובן, סופו לגמור ולבנות כנגד כל אורך הכותל הראשון, ולתת מעל שני הכתלים תקרה, ולכך מעתה חייב להשתתף בכל הוצאות הכותל הראשון. וכן באופן שלא היה כותל שמעון גבוה ככותל ראובן יש לומר שלבסוף יגביה את כתלו ויניח מעל שני הכתלים תקרה. ואפשר עוד שיבנה על הכותל הנמוך תקרה, ויעשה על גביה עליית גג, ונמצא

כאן צריך ל שלבסוף ישתמש בכל גובה הכותל שבנה ראובן, ומשום כך חייב להשתתף מעתה בהוצאות גובה כל הכותל הראשון.

ואף שעדיין לא נתן עליו תקרה, בכל זאת חייב להשתתף, כמו ששנינו במשנה.

ורב נחמן אמר

, אם הכותל השני אינו כנגד כל הכותל הראשון, אין חייב שמעון להשתתף בכל הוצאות הכותל הראשון, אלא

למאי דסמך סמך

על החלק שכנגדו סמך את כותלו חייב להשתתף שהרי סופו לסמוך עליו תקרה ולהשתמש בו, ואילו

למאי דלא סמך לא סמך

על החלק שכנגדו לא בנה אינו חייב להשתתף.

ומודה רב הונא בקרנא ולופתא

אם היה ביתו של שמעון צמוד לכותל שבנה ראובן, ולאחר מכן הוסיף שמעון לביתו תוספת קטנה כנגד כותלו של ראובן כאשר תוספת זו מרוחקת מהכותל,

ומעתה יכול שמעון להשתמש בכותל שבנה ראובן אם יניח תקרה בין התוספת שהוסיף לביתו לכותל ראובן [עיין באיור], בזה מודה

היות איור 7 רב הונא שאינו חייב להשתתף בכל הוצאות הגובה של הכותל הראשון אלא רק על חלק הכותל שכנגדו בנה, כי במקרה זה אין לומר דסופו שיבנה עוד סמוך לכותל, דאין בנין כזה עשוי להמשך עוד .

ומודה רב נחמן

אף שהוא סובר דאין שמעון חייב להשתתף בכל הכותל אלא רק על החלק שכנגדו בנה את כתלו, מודה הוא שאם בנה שמעון כותל הנמוך מכותלו של שמעון, ועשה בכותל סימן המוכיח שהוא עומד לתת על גבי כותל זה תקרה כגון

באפריזא

שהניח קורה עבה שעליה רגילים להניח את התקרה , א

ו

שגילה דעתו שרוצה לעשות תקרה

בקבעתא

דכשורי

שעשה חורים בכותל וציפה את החורים בעץ, כדי לסמוך את קורות התקרה בחורים אלו, במקרה זה מחייבים אותו להשתתף בהוצאות כל הכותל הראשון, משום שלאחר שיניח תקרה על הכותל הנמוך סופו להגביה את הכותל מעל התקרה ולבנות על גבי התקרה עליית גג עד לגובה כותלו של ראובן.

שנינו במשנה, ראובן שבנה כותל גבוה מארבע אמות אין חייב שמעון להשתתף עמו בהוצאות הגובה. אבל אם סמך שמעון כותל מול כותל ראובן מעתה חייב להשתתף עמו בהוצאות הגובה. ואם טען שמעון שכבר שילם לראובן את חלקו בשעת הבנייה אינו נאמן.

אמר רב הונא

, ראובן שבנה כותל גבוה מארבע אמות, וחצב בראש הכותל בצד הפונה לחצר שמעון

בי כוי,

חורים להניח בהם קורות לתקרה, וטוען שמעון לראובן, אני השתתפתי עמך בהוצאות הכותל, שאלמלי כן לא היית מכין לי חורים בקיר שאוכל לסמוך עליהם בעתיד קורות לתקרה,

לא הוי חזקה

ואין נאמן שמעון לטעון כן,

ואף על גב ד

ראובן טרח טירחה יתירה ו

עבד ליה

באותם חורים

הימלטי

נסרים עבים שמניחים בחורים להגן על הקורות, בכל זאת אין טרחתו זו של ראובן מהווה ראיה ששמעון השתתף עמו בהוצאות הכותל,

דאמר ליה

ראובן לשמעון, מה שהכנתי לך חורים כדי להניח בהם קורות, אין זה משום שסייעת בידי בבניית הכותל, אלא משום ד

אמינא, לכי פייסת לי,

שכאשר תרצה להניח קורות על הכותל ותשתתף עימי בהוצאות גובה הכותל, לא אצטרך אז לעשות חורים בכותל ד

לא ליתרע

שלא תתקלקל

אשיתאי,

את יסודות "אושיות" החומה.

והגמרא עוברת עתה לדון בענין 'חזקת תשמישין'.

ענינה של חזקה זו הוא, כאשר ראובן משתמש בבית או בחצר חבירו, וחבירו רואה ושותק, הרי שתיקתו זו מהווה ראיה שראובן קנה ממנו זכות השתמשות, או שנתן לו זכות זו במתנה, ושוב אין חבירו יכול למחות בו מלהשתמש בחצירו. ונחלקו ראשונים בפרטי חזקה זו כמו שיפורט בהערה .

אמר רב נחמן, אחזיק להורדי,

ראובן שהיה רגיל לסמוך קורות דקות על כותל שמעון, ושתק שמעון ולא מיחה בו, הרי, משתיקתו אנו למדים שראובן קנה ממנו זכות להניח קורותיו על כתלו, או שנתן לו זכות זו במתנה, ולכן החזיק ראובן בשימוש זה לעולם, ואין שמעון יכול למחות בו . אבל חזקתו זו אינה אלא אלא לענין סמיכת קורות דקות, אבל במה שהניח קורות דקות עדיין

לא אחזיק לכשורי.

אין כאן חזקה להניח קורות כבידות על הכותל. ויכול חבירו למנעו מלהניח קורות כבידות על הכותל.

ואם החזיק ראובן

ל

הניח

כשורי,

קורות כבידות על כותל חבירו, ולא מיחה בו חבירו, הרי

אחזיק

חזקה זו מועילה גם

ל

הניח

הורדי

קורות דקות, כי אם ניתנה לו זכות השתמשות לקורות כבידות כל שכן שניתנה לו זכות זו לקורות דקות.

רב יוסף אמר

, אף אם

אחזיק להורדי

להניח קורות דקות,

אחזיק

גם

לכשורי

להניח קורות כבידות. כי הקונה מחבירו זכות השתמשות בחצירו אינו קונה זכות זו לחצאין, וכיון שאנו רואים שקנה זכות לקורות דקות, בהכרח שקנה זכות גם לקורות כבידות .

איכא דאמרי

יש שאמרו בשם רב נחמן הלכה שונה. ד

אמר רב נחמן

שאם

אחזיק להורדי

לקורות דקות

אחזיק

גם

לכשורי

לקורות כבידות, וכן אם החזיק

לכשורי אחזיק להורדי!

אמר רב נחמן, אחזיק לנטפי,

ראובן שהיה ביתו סמוך לחצר שמעון, והיו מי הגשמים נוטפים מגג בית ראובן לחצר שמעון. ושתק שמעון ולא מיחה בו. הרי, יש ראובן חזקה לשימוש זה בחצר שמעון, ושוב אין יכול שמעון למחות בו. ובכלל חזקה זו

אחזיק

גם

לשפכי,

אם רצה ראובן לעשות מרזב שכל מי הגשמים יזרמו למקום אחד בחצירו של שמעון, רשאי לעשות כן, שהרי עדיף לבעל החצר שיזרמו כל המים למקום אחד ולא ינטפו מכל הגג לשטח רחב בשדהו -

אבל אם מתחילה היה מרזב בגגו של ראובן, ונטפו המים מהמרזב לחצירו של שמעון, ולא מחה שמעון, ו

אחזיק

ראובן בחצר

ל

ענין

שפכי

, בחזקה זו עדיין

לא אחזיק לנטפי

למים הזורמים ללא מרזב, ואם הסיר ראובן את המרזב, יכול שמעון למחות ולהתנגד לכך שהמים שבגג ידלפו לחצירו. שהרי כל החזקה שהחזיק היא רק למרזב, שהמרזב נוח יותר לבעל החצר.

ורב יוסף אמר, אפילו

אם ראובן

אחזיק

בחצירו של שמעון

לשפכי

למים הנשפכים מן המרזב, הרי בחזקה זו

אחזיק

גם

לנטפי

למים הנשפכים ללא מרזב!

איכא דאמרי

, יש שאמרו הלכה שונה בשם רב נחמן, ד

אמר רב נחמן

, אם

אחזיק

ראובן בחצר שמעון

לשפכי

שהמים נשפכים ממרזבו לחצר שמעון, בחזקה זו

אחזיק

גם

לנטפי

למים הנשפכים ללא מרזב. וכן אם החזיק

לנטפי אחזיק

גם

לשפכי, אבל לצריפא דאורבני,

אם עשה ראובן על ביתו גג משופע וכיסהו בענפי ערבה והמים נוטפים מגג זה לחצר, לזה

לא

החזיק ראובן בחצר שמעון ויכול שמעון למחות בו ולהתנגד, כי היות שגג זה משופע, נוטפים ממנו המים בעצמה רבה ומונעים את ההשתמשות תחת המקום שאליו הם נוטפים, ולכן אף שהחזיק ראובן במים הנוטפים מגג רגיל, על מים הנוטפים מגג זה לא החזיק .

רב יוסף אמר אפילו

אם עשה ראובן את גג ביתו כ

צריפא דאורבני

גג משופע וכיסהו בענפי ערבה, גם לזה מועילה חזקתו ואין שמעון יכול למחות בו, וכך

עבד רב יוסף

פסק רבי יוסף הלכה למעשה ב

עובדא

שבאה לפניו באחד שעשה את גג ביתו כ

בצריפא

דאורבני

.