Baba Batra 45a — le Talmud en français

אי דאית ליה

למוכר ברשותו

ארעא אחריתי

[אם יש למלוה קרקע נוספת] שעדיין לא מכרה, מלבד זו שמכרה ללוקח - כך הרי אי אפשר לומר, כי:

הרי בעל החוב שלו

עליה דידיה הדר

[על הקרקע הנוספת הוא חוזר] לגבות את חובו, ולא על הקרקע שנמכרה ללוקח; שהרי אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין; ואם כן אין הוא נוגע בעדות!?

ו

אי דלית ליה ארעא אחריתי

[ואם אין לו קרקע אחרת],

מאי נפקא ליה מינה!?

וכי מה ריוח יש לו במה שתהיה הקרקע ביד הלוקח, והרי הוא בין כך ובין כך לא ישלם, שהרי אין לו, ומה נגיעה בעדות יש לו להעמידה בפני בעל חובו!?

ומשנינן:

לעולם דלית ליה

למוכר

ארעא אחריתי

לפרוע בה את חובו, ומכל מקום נוגע הוא בעדות שייפרע בעל החוב שלו את חובו, משום

דאמר

המוכר הלווה בלבו:

לא ניחא דליהוי

האי גברא [לא נוח לו להיות, ועל עצמו אומר כן] "

לוה רשע ולא ישלם

", ולכן רוצה הוא שיגבה בעל חובו את חובו מן הלוקח. ומקשינן:

סוף סוף

מה הנאה יש לו בעדות זו, והרי אף

לגבי אידך

[הקונה]

נמי "לוה רשע ולא ישלם

"

הוא

, שהרי אם יטרפוה מן הלוקח, נמצא שהפסיד את הלוקח; ומה לי אם מפסיד הוא למלוה, או שמפסיד הוא ללוקח, בין כך ובין כך רשע הוא!?

ומשנינן:

ד

מצי

אמר

ליה ללוקח:

להכי זביני לך שלא באחריות

[לכך מכרתי לך שלא באחריות] כדי שאיפטר מכל אחריות שבעולם, ולכן אינו מעיד ללוקח, כי רק לגבי המלוה שלו הוא "לוה רשע ולא ישלם ".

מכריז רבא, ואיתימא

[ויש אומרים]

רב פפא

הוא שהכריז: הסכיתו ושמעו הני

דסלקין לעילא ודנחתין לתתא

[העולים מבבל למעלה לארץ ישראל, והיורדים מארץ ישראל לבבל] את הדין הבא:

האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה

[יהודי שמכר חמור לחבירו],

וקא אתי גוי ואניס ליה מיניה

[ובא גוי וטען בלי עדים ששלו היא, ולקחה בחזקה מן הלוקח]:

דינא הוא דמפצי

ליה מיניה

[דין הוא שיציל המוכר את הלוקח מאונס זה], על ידי שיעמיד את הגוי בדין; וכדמפרש לקמן, כי ניכרים הדברים שלא היה הגוי אנס סתם, כי לא אנס אלא את החמור ולא את האוכף, ובודאי אכן שלו היא!

ומגביל רבא דין זה בשתי הגבלות:

א.

ולא אמרן

שצריך המוכר להצילו,

אלא

בכגון

שאינו מכיר בה

הלוקח

שהיא בת חמורו

של מוכר, כי אז יש לומר שאכן הצדק עם הגוי.

אבל

אם

מכיר בה

הלוקח

שהיא בת חמורו

של מוכר, כלומר: מודה הלוקח שחמור זו גדלה בביתו של המוכר, כי אז

לא

חייב המוכר להציל את הלוקח, כי מאחר וגדלה בביתו מסתמא שלו היא, והגוי אנס את החמור שלא כדין, שהרי סתם גוי אנס הוא.

ב.

ולא אמרן

שהמוכר חייב להצילו,

אלא

בכגון

דלא אניס ליה

הגוי

לדידיה ולאוכפא

[לחמור ולאוכפו], אלא אנס את החמור והשאיר את האוכף, כי באופן זה ניכרים הדברים שאת שלו הוא נוטל, שהרי את האוכף שאינו שלו לא אנס.

אבל

אם

אניס ליה

הגוי

לדידיה ולאוכפא

גם יחד -

לא

חייב המוכר להציל את הלוקח, כי אז תולים אנו, שסתם גוי אנס הוא, ונטל חמור ואוכף שאינם שלו.

אמימר

נחלק על רבא ו

אמר

:

אפילו ליכא כל הני

[אף כשאין את כל אלה], כלומר, אפילו אין הלוקח מכיר בה שהיא בת חמורו, ואפילו אנס הגוי את החמור בלי האוכף -

לא

חייב המוכר להציל את הלוקח!

ומפרשינן:

מאי טעמא?

כי

מידע ידע

[ידוע הדבר]

דסתם גוי אנס

הוא, שנאמר

: "פצני והצילני ממים מיד בני נכר.

אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר

".

שנינו במשנה:

אומן

["האומנין"]

אין לו חזקה

:

אמר רבה: לא שנו

במשנתנו שאין האומן נאמן לטעון "לקוח הוא בידי",

אלא כשמסר לו

בעל הבית את הכלי

בעדים

, שראו האיך בעל הבית מוסר את הכלי כדי לתקנו, ובאופן זה, אם טען האומן "קניתיו ממך אחר שמסרתיהו לי לתקנו", אין הוא נאמן.

אבל מסר לו

לתקן

שלא בעדים

, אף שהאומן מודה שבא לידו בתורת אומנות, כי אז הדין הוא:

אם אין רואים העדים עכשיו את החפץ בידו ["לא ראה"], הרי הוא נאמן לומר "לקוח הוא בידי, אחר שקבלתיו ממך", במיגו שהיה אומר "החזרתי".

ואפילו אם רואים עדים ["ראה"] את החפץ בידו [שאין שייך לטעון "החזרתי"], הרי הוא נאמן לומר "לקוחה היא בידי אחר שקיבלתי", כי

מתוך

["מיגו"]

שיכול

האומן

לומר לו

לבעל הבית "

לא היו דברים מעולם

" [מעולם לא מסרת לי כלי זה לתקנו], אלא אחר הוא שמסרה לי כי מכרת לו את הכלי והוא מכרה לי - לפיכך:

כי אמר ליה נמי

"אכן מסרת לי לתקן, ברם עכשיו

לקוחה היא בידי

, שקניתיה ממך אחר שמסרת לי", נמי

מהימן

.

אמר

תמה

ליה אביי

לרבה, על מה שהוא סובר: אפילו "לא ראה" ויתכן שהחזירו, מכל מקום אינו נאמן במיגו כיון שמסרו לו בעדים:

אי הכי

אפילו

כשמסר לו

בעדים נמי

יהא נאמן שלקחה אחר המסירה!? כי

מתוך

["מיגו"]

שיכול

האומן

לומר לו

לבעל הבית "

החזרתיו לך

",

כי אמר ליה

"

לקוחה היא בידי

" נמי

מהימן!?

אמר

תירץ

ליה רבה

לאביי:

מי סברת

[וכי סבור אתה] ש

המפקיד אצל חבירו בעדים, אינו צריך להחזיר לו ב

פני

עדים!?