Baba Batra 43b — le Talmud en français

סבורה היתה הגמרא שהם עושים כדרך השותפים, שכל אחד משמר קצת מן השותפות בביתו, ולפיכך מקשינן:

אמאי

חייב השותף אם לא שמר, והרי

שמירה בבעלים הוא!?

כלומר, הרי אמרה תורה בפרשת שומרים "אם בעליו עמו [עם השואל במלאכתו של שואל] לא ישלם", והוא הדין שאין שומר שכר חייב כשבעלי החפץ עושים מלאכה לשומר; ואם כן גבי שותפין, הרי חלק מן השותפות בביתו של זה, וחלק מן השותפות בביתו של זה, ובשעה שזה שומר לזה, אף השני שומר לו, ונמצא שבעלי החפץ עושים עם השומר במלאכה, ואין השומר חייב לשלם!?

אמר

תירץ

רב פפא

:

הכא במאי עסקינן, באופן שאין שני השותפין שומרים זה לזה בעת ובעונה אחת, אלא בכגון

דאמר ליה

שותף אחד לחבירו:

שמור לי היום

את כל השותפות,

ו

כנגדו

אשמור לך למחר

את כל השותפות, ונמצא שבשעת השמירה אינו עמו במלאכתו, ואין השומר פטור, ומכל מקום שומר שכר הוא, שהרי בשכר שמירתו שומר חבירו כנגדו.

תנו רבנן: מכר לו

אדם לחבירו

בית

, או ש

מכר לו שדה, אין מעיד לו עליה

כנגד מערער הטוען ששלו היא השדה, והמוכר מכר לו את של זולתו,

מפני שאחריותו

של הבית או השדה

עליו

דהמוכר; וקא סלקא דעתין לפרש שאין המוכר יכול להעיד לקונה, משום שאם יזכה המערער יצטרך המוכר לפצות את הלוקח, ונמצא שנוגע הוא בעדות לסלק את המערער מן הלוקח.

אבל

מכר לו פרה

, או ש

מכר לו טלית

, הרי זה

מעיד לו עליה, מפני שאין אחריותו עליה

, ומפרש לה ואזיל.

ותמהינן:

מאי שנא רישא

שאינו מעיד,

ומאי

שנא סיפא

שהוא מעיד, והרי אין הדבר תלוי אלא אם קיבל עליו אחריות או שלא קיבל, וכך מקבל המוכר על עצמו אחריות במטלטלין כמו בשדה!?

ומשנינן:

אמר

תירץ

רב ששת

: אין הברייתא עוסקת בעדותו של המוכר לטובת לקוחו, אלא:

רישא

במאי עסקינן:

בראובן שגזל שדה משמעון

,

ומכרה ללוי, ואתא יהודה וקא מערער

לאמר "שלי היא מעולם" -

וקא משמע לן הברייתא

דלא ליזיל שמעון

הנגזל

לאסהיד ליה ללוי

הלוקח שאין השדה של יהודה, משום

דניחא ליה

לשמעון הנגזל

דתהדר ליה

לשמעון [שתחזור אליו השדה], כלומר, רוצה הוא שתעמוד השדה ביד לוי, כדי שבסופו של דבר תחזור אליו; [ובהמשך הסוגיא מתבאר מה עדיפותו של לוי בעיני שמעון להוציאו ממנו, אף שבאותה דרך יוכל הוא גם להוציאה מיהודה].

ולשון הברייתא מתפרש כך: מכר לו [הגזלן] בית, מכר לו שדה, אין מעיד לו [הנגזל ללוקח] עליה [כנגד מערער אחר], מפני שאחריותו [של הנגזל וסופו] עליו [דלוקח להוציאה ממנו].

מכר לו [הגזלן] פרה, מכר לו טלית, מעיד לו [הנגזל ללוקח] עליה [כנגד מערער אחר], מפני שאין אחריותו עליו, כלומר, משום שאין הנגזל יכול להוציאה מידי לוי, שקנאה ביאוש ושינוי רשות; וכיון שאין סופו של שמעון לחזור על לוי, לכן יכול הוא להעיד לטובתו כנגד מערער אחר.

ומקשינן:

וכיון דאסהיד ליה

שמעון

דלוי הוא, היכי מצי מפיק לה מיניה

, [והרי אם מעיד שמעון שאין השדה של יהודה אלא של לוי, הרי שוב אינו נוגע בעדות, כי שוב לא יוכל להוציאה מלוי, כי הרי הודה ששלו היא]!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן בכגון

דאמר

שמעון הנגזל בעדותו:

ידענא דהאי ארעא דלאו דיהודה היא

[יודע אני שאינה של יהודה], ברם אינו מעיד ששל לוי היא, ולפיכך אין הוא מנוע מלטעון אחר כך שאף של לוי אינה.

ואכתי מקשינן: מה נגיעה יש לו לשמעון שתהיה השדה ביד לוי כדי שיוציאה ממנו?

ו

הרי

בההוא זכותא דקא מפיק לה מלוי, ליפקה מיהודה

, [באותו כח וזכות שיביא כדי להוציא מלוי, יכול הוא להוציאה אף מיהודה], ונמצא שאין נוח לו שתהא ביד לוי יותר מאשר ביד יהודה, ואינו נוגע בעדות להעמידה ביד לוי!? ומשנינן: משום שיש לחוש

דאמר

שמעון בלבו:

השני

[הוא לוי הראשון]

נוח לי

לעמוד עמו בדין, ואילו

הראשון

[הוא יהודה השני]

קשה הימנו;

והיות ויש מקום לחוש שיש לו נגיעה כזו, אין לנו להאמינו.

ואי בעית אימא

לבאר, מה היא עדיפותו של שמעון שתהא ביד לוי ויוציאה ממנו.

דהכא במאי עסקינן ב

כגון דאית ליה סהדי

למר

[ליהודה] ששלו היא השדה,

ואית ליה סהדי למר

[לשמעון] ששלו היא,

ואמור רבנן

כשיש עדים כנגד עדים:

ארעא היכא דקיימא תיקום

[תעמוד הקרקע ביד מי שהיא עומדת]; ונמצא שאם יוציאנה יהודה מלוי, הרי שוב לא יוכל שמעון להוציאנה מיהודה, שאדרבה נעמיד את הקרקע בחזקתו; ולכן עדיף לו לשמעון שתעמוד השדה ביד לוי [שאין לו עדים כנגד עדיו של שמעון], וממנו יוציאנה.