Baba Batra 40b — le Talmud en français

אמרי נהרדעי: כל מודעא

דלא כתיב בה

[מודעה שאין כתוב בה] "

אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא

[יודעים אנו איזה אונס יש לו ואונס גמור הוא] ", אלא שכתבו העדים: פלוני אמר להם שהוא אנוס,

לאו מודעא היא

, ואינה מועילה לבטל.

ומקשינן עלה:

מודעא דמאי

[במודעה הבאה לבטל את מה אנו עוסקים]!?

אי

מודעא

דגיטא ודמתנתא

, שהוא מוסר מודעא לבטל את הגט או את המתנה שהוא עומד ליתן -

אם כן למה לי שידעו העדים באונסו, והרי מסירת המודעא

גלויי מילתא בעלמא היא!?

כלומר: די לנו במה שהוא מגלה דעתו שהוא אנוס, כי הרי הרבה בני אדם יוכלו לידע שהוא אנוס, כי אם אינו אנוס בזה ומרצונו הוא נותנם, כי אז למה מבטלו.

ואי

מודעא

דזביני

[של מכר], דבזה יש לומר אף שאינו אנוס, בכל זאת כיון שנאלץ הוא למכור רק משום שבשעה זו נצרך הוא למעות, לכן מתחכם הוא למכור ולקבל מעות, ויחד עם זאת מוסר הוא מודעא כדי שבבוא הזמן כשיהיו לו מעות, אז יוציא את המודעא ויבטל את המכר למפרע; ובזה אכן יש לומר שלא יכתבו לו שטר מודעא אלא אם יודעים הם שאכן אנוס הוא אונס גמור -

אף כך אי אפשר לומר, ומשום: ד

האמר רבא: לא כתבינן

כלל

מודעא אזביני

[אין עושים וכותבים מודעה על ביטול מקח] ו!?

ומשנינן:

לעולם

מודעא

דזביני

, ומיהו

מודי רבא

דכתבינן מודעא

היכא דאניס, וכמעשה דפרדיסא!

כלומר: אף שבסתם אונס סובר רבא שאין כותבים מודעא, מכל מקום יש אונס - דוגמת האונס שבמעשה דפרדיסא המתבאר בסמוך - שבו מודה רבא שכותבים מודעא, ובמודעא כעין זו אמרו נהרדעי שצריך לכתוב בה "אנן ידעינן בה באונסא דפלניא".

ד

מעשה ב

ההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה לתלת שנין, בתר דאכלה תלת שני חזקה, אמר

המלוה ללוה בעל הפרדס:

אי מזבנת לי, מוטב; ואי לא

מזבנת לי,

כבישנא לשטר משכנתא, ואמינא

: "

לקוחה היא בידי

", [מעשה בפרדס שניתן למלוה לאוכלו שלש שנים במשכנתא, ולאחר שלש שנים בא המלוה אל הלוה ואמר לו: אם תמכור לי את הפרדס מה טוב, ואם לא אעלים את שטר המשכנתא, ואסתמך על חזקת שלש השנים שישבתי בפרדס מבלי שמחית, ואטען "לקוחה היא בידי"] -

באונס

כי האי גוונא כתבינן מודעא

אפילו אזביני, ועל אופן כעין זה הוא שאמרו "כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעא היא".

אמר רב יהודה: האי מתנתא טמירתא

[מתנה טמונה, ומפרש לה ואזיל],

לא מגבינן

בה

, כלומר, אין מעמידים את הדבר הניתן ביד המקבל!

ומפרשינן:

היכי דמי מתנתא טמירתא

[מה היא זו]?

אמר

פירש

רב יוסף

:

דאמר להו

הנותן

לסהדי

"

זילו אטמורו וכתבו ליה

[צאו וכיתבו שטר מתנה בהיחבא] "; והטעם שאין מגבין בו הוא, כי יש להניח שלכך אמר להם לעשות מעשיהם בהיחבא, כי כבר נתנה לאחר, ונתחרט, ואין מתנה זו ולא כלום; או אפשר, שאנוס הוא לתת מתנה זו לאחר, ומשום כך כותב הוא שטר מתנה לזה, כדי שיוכל לטעון כלפי מקבלי המתנה האחרים, שכבר נתונה היא לזה, ונמצא שלא נתכוין כלל להקנות לזה את המתנה.

ואיכא דאמרי

כך הוא ש

אמר

פירש

רב יוסף

מה הוא "מתנתא טמירתא":

ד

ציוה אותם בסתם לכתוב לו מתנה ו

לא

הוסיף ו

אמר להו

לעדים "

תיתבו בשוקא ובבריתא ותכתבו ליה

[כיתבו את השטר בשווקים וברחובות] ", כלומר, כיתבו את השטר לעין כל.

ומפרשת הגמרא:

מאי בינייהו

[מאי נפקא מינה לדינא בין שתי הלשונות של רב יוסף]?

איכא בינייהו

: שטר מתנה שאמר הנותן לעדים ב

סתמא

, דהיינו שלא אמר להם "היחבאו" ואף לא אמר להם לכתוב לעין כל, שלפי לישנא בתרא דרב יוסף אף זו "מתנתא טמירתא היא" דלא מגבינן בה.

אמר רבא: ו

"מתנתא טמירתא" אף שאין מקיימים את האמור בה,

הויא

אותה מתנה כמו

מודעא לחברתה

, שאם כתב אחר ה"מתנתא טמירתא" שטר מתנה לאחר, בטילה אף המתנה האחרת שכתב, ומשום שלא עשה זה את ה"מתנתא טמירתא" אלא משום שאנוס היה ליתן במתנה לשני, וכדי שלא יתבענו לקיים את המתנה, כתב לפני זה מתנה אחרת, כדי שיוכל לטעון "כבר נתתיה לאחר", שלכך עשה לכתחילה שטר זה.

אמר רב פפא: הא ד

אמרינן משמיה ד

רבא

דהויא מודעא לחברתה,

לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר

[לא אמר כן רבא במפורש, אלא שהבין מי שהבין כן מתוך מעשה שהיה]:

ד

מעשה ב

ההוא גברא דאזל לקדושי אתתא, אמרה ליה

האשה למקדש קודם שקידשה "

אי כתבת לי כולהו נכסיך, הוינא לך

לאשה,

ואי לא

כתבת לי -

לא הוינא

לך לאשה"

; אזל

המקדש ואכן

כתביה לה

לאותה אשה

לכולהו נכסי

כאשר ביקשה.

אתא בריה קשישא

של המקדש קודם שכתב ומסר לאשה את השטר, ו

אמר ליה

לאביו המקדש "

וההוא גברא מה תהוי עליה

"!?

אמר להו

המקדש

לסהדי

"

זילו אטמורו בעבר ימינא וכתבו ליה

שטר על כל נכסי".

[מעשה באדם שהלך לקדש אשה, והתנתה עמו המתקדשת שיכתוב לה תחילה את כל נכסיו, ואכן החליט לעשות כן, ומששמע כן בנו הגדול אמר הוא לאביו "ומה יהא עלי"!?, ולכן ציוה האב לעדים שיכתבו בהיחבא במקום הנקרא "עבר ימינא" - כדי שלא תדע האשה - שטר מתנה לבנו הגדול].

אתו

[באו היורש והאשה]

לקמיה דרבא, אמר להו

רבא:

לא מר

הבן -

קנה

כי "מתנתא טמירתא" היא

; ו

אף

לא מר

האשה -

קנה

, כדמפרש טעמא ואזיל.

וממעשה זה למד מי שלמד ד"הויא מודעא לחברתה", כי

מאן דחזא

[מי שראה מעשה זה],

סבר

: לכן לא קנתה אף האשה,

משום דהויא

מתנתא טמירתא זו שכתב לבנו -

מודעא

לגבי

חברתה

[הוא השטר שכתב לאשה].

ו

מיהו

לא היא

, אלא "מתנתא טמירתא" כמי שאינו הוא!

והני מילי

התם

לא קנתה האשה, משום ד

מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה

[ניכרים הדברים שכתב מתנה זו מפני האונס שאנסתו לכתוב לה שטר מתנה], ולכן מועיל שטר מתנה זה במקום מודעא.

אבל הכא

בסתם "מתנתא טמירתא" אין היא מועילה לבטל שטר מתנה גמור שכתב לאחר אחריה, ומשום שיש לומר:

מר

השני שכתב לו שטר מתנה בגלוי -

ניחא ליה

למוכר

דליקני

את המתנה,

ומר

מקבל ה"מתנתא טמירתא" -

לא ניחא ליה

לנותן

דליקני

את המתנה.

איבעיא להו

בני הישיבה: