Baba Batra 3b — le Talmud en français

וחד אמר

:

בשנים.

שהבית הראשון היה קיים ארבע מאות ועשר שנים. ואילו הבית השני היה קיים ארבע מאות ועשרים.

ועל מחלוקת זו אומרת הגמרא למסקנא:

ואיתא להא ואיתא להא.

ויש זה וגם זה. כלומר, הבית השני היה גדול מן הראשון גם בגובה וגם בשנים.

וממשיכה הגמרא לדון בענין האמה טרסקין בבית שני:

מדוע עשו פרוכת בלבד? וניעבדו

תלתין אמין בבניין,

שיעשו שלושים אמות בבניין של כותל,

ואידך,

ובשאר הגובה,

ניעביד

יעשו שם

פרוכת!

ומבארת הגמרא:

כי קאי תלתין אמהתא נמי,

גם כשעומד בשלושים אמה,

אגב תיקרה ומעזיבה

שעל גבו,

הוה קאי.

הוא עומד .

אבל

בלא תיקרה ומעזיבה, לא הוה קאי.

אין הוא יכול לעמוד בגובה שכזה.

ולכן, במקדש שני, שלא היה הכותל מגיע לתיקרה בגובה שלשים אמה, לא יכל לעמוד.

אך חוזרת הגמרא ושואלת:

וליעביד מה דאפשר,

שיעשו מה שאפשר, כמה אמות גובה [פחות משלושים] שיכולים לעמוד בלי תיקרה,

בבנין. וליעביד אידך

ויעשו את השאר,

בפרוכת!

אמר אביי: גמירי,

קבלה היתה בידם כיצד לבנות את האמה טרקסין:

אי כולהו,

או הכל

בבנין. אי כולהו בפרוכת

.

והטעם לכך:

אי כולהו בבנין,

לפי שלומדים

ממקדש. אי כולהו בפרוכת

, לפי שלומדים

ממשכן

. שנאמר בו [שמות כו לג]: "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים".

ועתה דנה הגמרא בשיעור עובי הכתלים שבמשנתנו:

איבעיא להו,

הסתפקו חכמים בבית המדרש: האם שיעורי הכתלים במשנתנו,

הן וסידן,

שהם כוללים את עובי הטיח.

או דילמא,

או אולי,

הן בלא סידן.

עובי האבנים נאמר ללא הטיח?

אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא,

מסתבר הדבר,

הן וסידן.

דאי סלקא דעתך,

שאם תעלה על דעתך,

הן בלא סידן, ליתניה לשיעורי!

שישנה התנא את שיעורו, כמה מחלקו צריך כל אחד ליתן עבור עובי הטיח.

אלא, לאו שמע מינה,

נשמע מכך שלא שנה התנא את שיעורו:

הן וסידן!

אך הגמרא דוחה את דברי רב נחמן בר יצחק:

לא!

אין הכרח לומר כדבריך. אלא

לעולם אימא לך,

אומר לך, הן

בלא סידן

.

ומה ששאלת: מדוע לא שנה התנא שיעור הטיח? -

וכיון דלא הוי,

שאין עוביו של הטיח

טפח, לא תני,

לכן לא שנאו.

ומקשה הגמרא, הרי התנא כן שונה פחות מטפח:

והא קתני,

הרי שנינו:

"בלבינין, זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה".

ודוחה הגמרא:

התם,

שם,

חזי לאיצטרופי.

ראויים שני החצאים להצטרף לטפח שלם.

ואילו כאן, עובי הטיח שבשניהם יחד אין בו טפח.

והגמרא מנסה לפשוט את הספק ממשנה בעירובין:

תא שמע

ממה ששנינו במסכת עירובין [יג ב]:

הקורה שאמרו

חכמים שצריכים להעמידה בפתח המבוי הסתום משלושה צדדים, כדי שיהיה מותר לטלטל בתוכו בשבת, צריך שתהיה

רחבה כדי לקבל

עליה

אריח

.

והאריח,

רוחבו

חצי לבינה של ג' טפחים!

הרי שגודל הלבינה עצמה, בלא סידה, הינו שלושה טפחים!

ודוחה הגמרא:

התם, ברברבתא.

שם מדובר בלבינים גדולות, ששיעורן בלא סיד הוא שלושה טפחים. אך משנתנו מדברת בלבנים קטנות, שעם סידן אינן אלא שלושה טפחים.

ומוסיפה הגמרא:

דייקא נמי,

יש לדייק זאת גם כן שמשנתנו מדברת בקטנות,

דקתני,

ששנינו בה לעניין לבינה, "

של שלושה טפחים", מכלל

זה אתה למד,

דאיכא זוטרא,

שיש גם לבינה קטנה מזו. שאם לא כן, היה שונה "לבינה" סתם.

ומסקינן: אכן

שמע מינה!

ועתה, לאחר שדנה הגמרא בחילוק שבין מקדש ראשון למקדש שני, היא מביאה עתה את דינו של רב חסדא לענין סתירת בית כנסת, לפי שיש לו קשר לגבי בנין הבית שבנה הורדוס, שנחרב.

אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא,

אל יסתור אדם בית כנסת קיים,

עד דבני בי כנישתא אחריתי,

עד שיבנה בית כנסת אחר במקומו.

ומהו הטעם?

איכא דאמרי,

יש אומרים:

משום פשיעותא,

מחשש פשיעה, שמא יטרדו בעניינים אחרים, ולא יבנו את בית הכנסת האחר במקומו.

ואיכא דאמרי: משום צלויי,

כי עד שיבנו את החדש, לא יהיה מקום להתפלל.

מאי בינייהו?

מהו ההבדל, הלכה למעשה, בין שני הטעמים? הרי לפי שני הטעמים אסור לסתור עד שיבנו אחר במקומו!

איכא בינייהו,

יש הבדל ביניהם באופן

דאיכא דוכתא אחריתי,

שיש מקום אחר שיכולים להתפלל בו. לטעם של פשיעה, יש לחשוש גם במקרה זה שמא לא יבנו אחר במקום בית הכנסת הנהרס. אך לטעם של מקום תפילה, אין כאן חשש, שהרי יש להם מקום אחר להתפלל בו.

ומביאה הגמרא מעשה:

מרימר ומר זוטרא

היו להם שני בתי כנסת, אחד של חורף ואחד של קיץ. של חורף היה נמוך, עם קירות עבים וחלונות מועטים, מפני הקור. ושל קיץ היה גבוה ומאוורר.

סתרו ובנו בי קייטא בסיתווא,

כשהוצרכו לתקנם בהריסה ובניה, היו סותרים ובונים את בית הכנסת של קיץ בעונת החורף.

וסתרי ובנו בי סיתווא בקייטא.

היו סותרים ובונים את של חורף בקיץ. כדי שיהא להם תמיד היכן להתפלל.

אמר ליה רבינא לרב אשי: גבו זוזי, ומחתי, מאי?

אם גבו הגבאים מעות לצורך בנין בית הכנסת החדש, ומונחות הן המעות עתה ביד הגבאים, האם גם במקרה כזה יש לחשוש לפשיעה, ואסור לסתור את הקיים. או לא?

אמר ליה

רב אשי: גם כאן יש לחשוש, כי

דילמא,

אולי

מתרמי להו,

יזדמן להם

פדיון שבויים, ויהבי להו,

יתנו את דמי בית הכנסת עבור פדיון השבויים, שכן הוא הדין, שמוציאים מעות המיועדות לבנין בית כנסת עבור מצות פדיון שבויים, ולא יהיה להם מעות לבנות את בית הכנסת החדש במקום זה שנהרס.

וחזר רבינא ושאל: שריגי ליבני,

אם כבר היו מסודרים הלבינים המיועדים לבניה זה על גב זה,

והדרי הודרי,

ומשוייפים ומתוקנים רהיטי הגג,

ומחתי כשורי,

ומונחות הקורות -

מאי?

האם גם באופן כזה יש לחשוש לפשיעה?

אמר ליה

: גם בזה יש לחשוש, לפי

שזימנין דמתרמי להו פדיון שבויים, מזבני,

וימכרום,

ויהבי להו,

ויתנו את המעות לצורך המצוה של פדיון השבןיים.

והקשה לו רבינא:

אי הכי,

אם כך,

אפילו

אם

בנו

את בית הכנסת החדש,

נמי,

גם כן נאסור לסתור את הישן, כי שמא ימכרו את החדש לצורך פדיון שבויים, וישארו ללא בית כנסת.

אמר ליה: דירתיה דאנשי לא מזבני!

דירה של אנשים אין מוכרים לצורך פדיון שבויים, וכל שכן שאין מוכרים בית כנסת בנוי ומתוקן לצורך זה. ולכן אין כאן חשש.

ואומרת הגמרא, אימתי כן מותר לסתור בית כנסת:

ולא אמרן,

אין דברינו שאסור לסתור בית כנסת אמורים,

אלא

באופן

דלא חזו בה תיוהא,

שלא ראו בו בקעים סדקים המעוררים חשש שמא יתמוטט ויפול.

אבל חזי בה תיוהא,

אם ראו בו בקעים,

סתרי, ובני.

סותרים אותו אף על פי שאין בית כנסת אחר, ובונים אחר במקומו.

ומוכיחים זאת ממעשה:

כי הא דרב אשי,

כמו מעשה זה של רב אשי:

חזא בה תיוהא בכנישתא,

ראה בקעים בבית הכנסת

דמתא מחסיא. סתרי,

סתרו,

ועייל לפוריה להתם,

והכניס לשם את מיטתו, לגור שם, כדי שצער החום והגשמים יזרזנו לסיים את הבניה במהירות,

ולא

אפקיה,

ולא הוציאה משם

עד דמתקין ליה שפיכי,

עד שהתקין את המרזבים של בית הכנסת. כלומר, עד שסיימו את הבניין עד תומו.

ומקשה הגמרא:

ובבא בן בוטא, היכי אסביה ליה,

היאך השיאו

עצה להורדוס למסתריה

לסתור

לבית המקדש,

כפי שמסופר בהמשך?

והאמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא

.

ומתרצת הגמרא שני תירוצים:

אי בעית אימא,

אם תרצה, אמור:

תיוהא חזא ביה,

בקעים הוא ראה בו בבית המקדש, ולכן יעץ לו לסותרו כדי לבנותו מתוקן מחדש.

איבעית אימא, מלכותא שאני.

מלכות המקבלת על עצמה לבנות, שונה דינה, כי אין לחשוש לגביה לפשיעה, לפי

דלא הדרא בה,

שהמלכות אינה חוזרת בה.

וכמו

דאמר שמואל: אי אמר מלכותא,

אם המלכות אומרת

"עקרנא טורי",

"אני עוקרת הרים" -

עקר טורי,

היא אכן עוקרת הרים,

ולא הדר ביה,

ואינה חוזרת בה.

ומספרת הגמרא על הורדוס:

הורדוס

-

עבדא דבית חשמונאי הוה.

עבד של בית חשמונאי היה.

נתן עיניו באותה תינוקת,

באחת הצעירות מבנות המשפחה, ורצה לשאתה לאשה.

יומא חד,

יום אחד

שמע ההוא גברא

הורדוס

בת קלא, דאמר,

בת קול האומרת:

כל עבדא דמריד השתא, מצלח!

כל עבד שמורד עכשיו, מצליח.

קם,

עמד הורדוס,

קטלינהו לכולהו מרותיה,

הרג את כל אדוניו בני משפחת חשמונאי,

ושייריה לההיא ינוקתא,

והשאיר בחיים את אותה צעירה, שרצה לשאתה לאשה.

כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה,

כשראתה אותה תינוקת שרוצה הורדוס לשאת אותה,

סליקא לאיגרא,

עלתה לגג,

ורמת קלא

והרימה את קולה, ו

אמרה: כל מאן דאתי, ואמר,

כל מי שיבוא בעתיד ויכריז על עצמו "אני,

מבית חשמונאי קאתינא

אני צאצא שלהם!" - בודאי

עבדא הוא!

הרי ודאי הוא עבד.

והיינו, בהכרח שמזרעו של הורדוס, העבד, הוא, ולא מזרע בית חשמונאי, לפי שהוא הרג את כולם,

דלא אשתיירא מנייהו,

שלא נשארה מהם, מבית חשמונאי

אלא ההיא ינוקתא,

הצעירה.

וההיא ינוקתא,

ואותה הצעירה

נפלה מאיגרא לארעא,

מן הגג לארץ ומתה, ואין להורדוס זרע ממנה.

טמנה

הורדוס את התינוקת המתה

שבע שנין בדובשא,

שבע שנים בתוך דבש.

איכא דאמרי,

יש אומרים,

בא עליה

לאחר שמתה.

איכא דאמרי,

יש אומרים, ש

לא בא עליה.

ומבארת הגמרא:

דאמרי לה,

לפי האומרים

"בא עליה", הא דטמנה,

זה שטמנה בדבש, הוא

ליתוביה ליצריה,

ליישב את יצרו כשיבוא עליה.

ודאמרי לה

ולפי האומרים

"לא בא עליה", הא דטמנה,

זה שטמנה,

כי היכי דנאמרו,

כדי שיאמרו הבריות:

בת מלך נסב,

בת מלך נשא הורדוס.

אמר

הורדוס:

מאן דריש,

מי הוא זה הדורש את משמעות הפסוק [דברים יז]

"מקרב אחיך תשים עליך מלך",

באופן שמשמעות "מקרב אחיך" היא מ"המובחר" שבאחיך, למעט עבד אף על פי שהוא אחיך במצוות? - הרי

רבנן,

חכמים הם אלו שדורשים את הפסוק כך!

לפיכך:

קם,

עמד הורדוס,

קטלינהו לכולהו רבנן,

הרגם לכל החכמים .

שבקיה,

הניחו חי

לבבא בן בוטא, למשקל עצה מיניה,

כדי ליטול ממנו עצה.