Baba Batra 2b — le Talmud en français

אבל, אם

נתייאש הימנה

בעל הכרם מלגדור את פרצת כרמו,

ולא גדרה

-

הרי זה קידש!

נאסרה התבואה מדין כלאיים,

וחייב

בעל הכרם

באחריותה

.

ומוכח מברייתא זו, ש"מחיצה" היא כותל, גדר המפריד!

ומדייקת עתה הגמרא בלשון המשנה:

וטעמא,

הטעם שחייבו חכמים לבנות את הכותל בין שניהם, הוא משום

דרצו,

שהסכימו שניהם לבנות את המחיצה ביניהם, אבל אין הקמת המחיצה מחוייבת מצד הדין.

ומשמע מזה,

הא

אם הם

לא רצו

שניהם לעשות ביניהם מחיצה, אלא רק אחד מהם דורש מהשני לעשותה -

אין מחייבין אותו!

אלמא,

מוכח מכאן, שהתנא של משנתנו סובר, ש

היזק ראיה,

הנגרם על ידי השני, בהבטתו לתוך שטחו של חברו,

לאו שמיה,

אינו נחשב ל

היזק,

ולכן לא זכאי הנפגע מהיזק ראיה לדרוש משותפו המזיקו, שיתחלק עמו בהוצאות ובשטח להקמת מחיצה ביניהם, כי אין היזק הראיה נחשב להיזק, המחייב את המזיק למנוע את היזקו.

אך מביאה הגמרא לשון אחרת, הסוברת שהיזק ראיה שמיה היזק, ולפיה, "מחיצה" משמעותה היא "חצייה", דהיינו חלוקה של החצר ביניהם:

ואימא: מאי "מחיצה"?

אמור פירוש אחר, מהי מחיצה? -

פלוגתא,

חלוקת החצר.

כגון, במקרה שלא היה אורכה של החצר ח' אמות, שאין בה "כדי חלוקה" של ארבע אמות לכל אחד מהשותפים, ובפחות מארבע אמות של חצר אין לו לאדם אפשרות של שימוש בחצר. ואז, אין האחד יכול לחייב את חברו לחלוק ביניהם את החצר המשותפת, על אף היזק הראיה, כי לא ישאר בידו די שטח הראוי לשימוש החצר, ומשום היזק ראיה אינו חייב להפסיד את שימוש החצר.

ולפי זה המשמעות של "רצו לעשות מחיצה", היא, שהסכימו השניים ביניהם לחלוק את החצר.

ומצינו מקור בתורה לכך שמחיצה היא לשון חצייה וחלוקה,

כדכתיב

[במדבר לא]:

"ותהי מחצת העדה",

שמשמעותה היא, חצי העדה.

ולפי לשון זו יש לנו לדייק:

וכיון דרצו,

שהסכימו ביניהם לחלוק את החצר, הרי הם

בונין את הכותל,

אפילו

בעל כרחו

של אחד מהם, כפי האמור במשנה, וכגון שהוא טוען: די לי במחיצה דקה כדי לקיים את התחייבותי לחלוק את החצר עמך במחיצה, לפי שאיני חפץ לבזבז ממון רב! אין שומעים לו, מאחר ויש כאן היזק ראיה, שהוא חייב למנוע אותו, בשעה שהסכים לחלוק את החצר במחיצה, ועליו להקים מחיצה טובה שתמנע את היזק הראיה.

אלמא,

מוכח מזה, לפי ההסבר של הלשון האחרון, שהתנא במשנתנו סובר ש

היזק ראיה, שמיה היזק!

ומקשה הגמרא ללשון אחרון:

אי הכי,

אם כך קשה:

האי,

זה שאמר התנא

"שרצו לעשות מחיצה",

הרי הוא אינו לשון מדוייק, כי

"שרצו לחצות", מבעי ליה,

היה לו לתנא לומר!

אך אומרת הגמרא, שגם על הלשון הראשון קשה:

אלא מאי,

מה תאמר, כלשון הראשון, שמחיצה האמורה כאן היא

גודא,

כותל, הרי גם על כך יש להקשות: מדוע אמר התנא

"בונין את הכותל"?

והרי כבר דיבר עליו התנא, וקרא לו "מחיצה", ואם כן,

"בונין אותו", מבעי ליה,

כך היה צריך התנא לומר!

ומיישבת הגמרא:

על הלשון הראשון אינו קשה, כי,

אי,

אם היה

התנא

שונה "בונין

אותו",

ולא היה אומר "את הכותל",

הוה אמינא,

הייתי אומר שכוונת משנתנו לומר, שדי לצורך החלוקה

במסיפס בעלמא

, במחיצת קנים דקה. ו"רצו", שאמר התנא, היינו שהסכימו לחלוק את החצר, כי מדובר בחצר שאין בה כדי חלוקה, שאינה מתחלקת ללא הסכמה, אך על בניית כותל אבנים לא הסכימו ביניהם.

קא משמע לן

, לכן כתב התנא "

כותל

", להשמיענו, שאם הסכים לבנות כותל, מחייבים אותו לכך, לפי הגדרים שקבעה המשנה. ורק אם לא הסכים על בניית כותל אלא רק על חלוקת החצר, רק אז חולקים במסיפס.

וממשיכה עתה הגמרא לדון בלשון המשנה:

בונין את הכותל באמצע וכו'

:

ומקשה הגמרא לפי הלשון הראשון המפרש ש"רצו לעשות מחיצה", הכוונה היא לכותל:

פשיטא!?

מדוע צריכה המשנה לפרש שבונים את הכותל באמצע?

ומתרצת הגמרא:

לא צריכא,

לא נצרך התנא להשמיענו זאת, אלא באופן

דקדים חד,

שהקדים האחד,

ורציה לחבריה,

וביקש מחבירו וריצהו לחלוק במחיצה.

מהו דתימא,

שמא תאמר,

מצי אמר ליה,

יכול חבירו לומר לו:

כי אתרצאי לך,

כשהסכמתי לך לחלוק, היינו דווקא למעט לי

באוירא,

באויר החצר, והיינו, שתהיה בינינו מחיצה דקה מנסרים דקים, שדי בה כדי למנוע היזק ראיה, ואינה מחסרת משטחי כלום אלא מעט משימושי באויר החצר. אבל לא הסכמתי לוותר על חלק מהשטח שאני משתמש בו. או שתבנה את רוב הכותל בחלקך, ואני לא אפסיד משטחי אלא מעט. אבל לבנות בינינו כותל אבנים הממעט

בתשמישתא,

בתשמישי בחצרי, לכך

לא איתרצאי,

לא הסכמתי מעולם.

קא משמע לן,

לכן אמר התנא "באמצע", לומר, שבונים את הכותל בדיוק באמצע, חצי בחלקו של זה וחצי בחלקו של זה. ואם כן, יש חידוש בדבר, וסרה הקושיא של "פשיטא" על הלשון הראשון.

ובאה עתה הגמרא לדון במחלוקת לגבי היזק ראיה:

ו

כי

היזק ראיה, לא שמיה היזק!?

והרי מצינו בכמה מקומות להלן, שהיזק ראיה הוא היזק, והרי סימנם של מקומות אלו:

[

סימן: גינה, כותל, כופין, וחולקין, חלונות דרב נחמן

]

"גינה":

תא שמע,

בא ושמע ראיה מלשון המשנה, שהיזק ראיה שמיה היזק: דתנן במשנתנו:

"וכן בגינה,

מחייבין אותו". ומכך שאף בגינה, שהיזק הראיה בה קטן משל חצר, מחייבין אותו לבנות מחיצה, מוכח שהיזק ראיה שמו היזק!

דוחה הגמרא:

גינה שאני.

חיוב הקמת מחיצה בגינה הוא שונה. והטעם הוא שם

כ

דברי

רבי אבא.

דאמר רבי אבא, אמר רב הונא, אמר רב: אסור לאדם לעמוד

[על יד]

בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה

, כדי שלא יזיק את הקמה ב"עין רעה".

ומהטעם הזה צריך לעשות מחיצה בגינה, ואין הטעם משום היזק ראיה.

אך מקשה הגמרא:

והא,

הרי

ו"כן

בגינה"

קתני!

ומשמע, שהטעם למחיצה בגינה הוא אותו הטעם של מחיצה בחצר, שהוא משום היזק ראיה. ומתרצת הגמרא: המילה "וכן" אינה אמורה לגבי סיבת החיוב להקמת מחיצה, אלא היא אמורה

אגויל וגזית,

לגבי סוגי האבנים שבונים בהם את המחיצה בגינה כמו בחצר.

"כותל":

ומביאה הגמרא ראיה נוספת שהיזק ראיה שמיה היזק:

תא שמע

ראיה מהא דתנן לקמן [ה א]:

כותל חצר שנפל

-

מחייבין אותו לבנות עד

גובה

ד' אמות

, כדי למנוע היזק ראיה, גם בלי הסכמתו לבנות.

ומוכח, שהיזק ראיה שמו היזק!

ודוחה הגמרא:

נפל, שאני.

אין להוכיח מכותל שנפל, שהיה כבר בנוי בעבר בהסכמת השותפים, לגבי הדין חצר שלא היה בה כותל, לפי שבכותל שנפל, כבר נתרצו לו מקודם הבעלים הראשונים.

ומקשה הגמרא:

ודקארי לה, מאי קארי לה!?

מה היתה מתחילה סברתו של זה שהביא ראיה מכותל שנפל, לכאן, והרי ברור הוא שמשם אין ראיה למקום שאף פעם לא היה כותל?! ומתרצת הגמרא: סברתו היתה, שלשון המשנה "נפל" לא נאמר בדוקא, אלא גם אם לא היה כותל בעבר, מחייבין אותו לבנות עד ארבע אמות. ומה שהזכיר התנא "נפל", כי

סיפא איצטריכא ליה.

לשם החידוש בסיפא של אותה משנה, להשמיענו, שבכל מקרה,

מארבע אמות ולמעלה

-

אין מחייבין אותו

. אף במקום שהכותל הראשון היה גבוה יותר. "כופין": ועוד נסיון להוכיח שהיזק ראיה שמו היזק:

תא שמע: כופין אותו

את כל אחד מבני החצר לתת חלקו

לבנות בית שער ודלת לחצר

, כדי למנוע היזק ראיה של בני רשות הרבים, שלא יביטו לתוך החצר.

שמע מינה,

שומעים מכאן ש

היזק ראיה שמיה היזק!

ושוב דוחה הגמרא:

היזקא דרבים,

שכל בני רשות הרבים מסתכלין לחצר,

שאני.

ומשום כך כופין את היחיד להשתתף בהוצאות בית שער והדלת.

ודיחיד, לא.

אבל היזק ראיה של אדם בודד, כגון חצר השותפין, אינו נחשב היזק.

"חולקין":

תא שמע: אין חולקין את החצר

של השותפין, כגון אחים החולקים בנכסי אביהם, בעל כרחו של אחד מהם,

עד שיהא

בה

שטח של

ד' אמות לזה וד' אומת לזה

.

ומוכח מזה:

הא אם יש בה כדי

ד' אמות

לזה וכדי

ד' אמות

לזה

-

חולקין.

מאי,

במה הם חולקין?

לאו בכותל,

וכי לא בכותל? ובודאי הטעם הוא משום היזק ראיה!

ודוחה הגמרא:

לא!

אלא

במסיפס בעלמא.

מחיצת נסרים דקה, שניתן לראות דרכה את שטח חבירו. ולא עשאוה אלא להבדיל בין שני החלקים.

"חלונות":

תא שמע: החלונות

של אחד מבני החצר, הפתוחים לחצר חבירו, והוחזק בדבר זה שלוש שנים ואין יכול לחייבו לסותמן. ובא בעל החצר לבנות כותל כנגדם,

בין מלמעלה,

שבא להגביה הכותל עד למעלה מהחלונות,

בין מלמט

ה, שגובה הכותל יהיה נמוך מהם,

ובין מכנגדן,

שהכותל יהיה בגובה החלונות, צריך להרחיק את הכותל מחלונות חבירו,

ד' אמות.

ותני עלה,

ושנינו על כך בברייתא:

מלמעלן,

צריך להרחיק את הכותל

כדי שלא יציץ ויראה

בבית חבירו.

מלמטן, כדי שלא יעמוד

על ראש עובי כותלו

ויראה. מכנגדן,

צריך להרחיק את הכותל שממול החלונות ד' אמות,

כדי שלא יאפיל

אל בית חבירו.

ומזה שמונעו מלהביט אל רשותו נשמע, שהיזק ראיה שמיה היזק.

ודוחה הגמרא: גם מכאן אין ראיה, לפי

שהיזקא דבית שאני

היזק הבטה אל תוך הבית הינו גדול יותר, משום שאדם עושה בתוך ביתו דברי הצנע, שאין דרך לעשותם בחצר.

"דרב נחמן":

תא שמע: דאמר רב נחמן אמר שמואל: גג

של בית,

הסמוך לחצר חבירו,

באופן שהיה הבית עומד במפלס תחתון והחצר במפלס עליון, והיתה קרקעית החצר שווה לגובה גג הבית,

עושין לו,

בעל הגג צריך לעשות

מעקה גבוה ד' אמות

, כדי שלא יראה בחצר חבירו [הנמצאת מולו], בשעה שהוא משתמש בגגו.

ומוכח, שהיזק ראיה שמו היזק!

ושוב דוחה הגמרא:

שאני התם,

שם זה שונה, משום

דאמר ליה,

שאומר לו

בעל החצר לבעל הגג: לדידי קביעא לי תשמישתי,

לגבי, השימוש שלי בחצר הינו שימוש קבוע, מידי יום ביומו, ואילו

לדידך, לא קביעא לך תשמישך,

אין תשמישך קבוע בגג.

ולא ידענא,

ולכן, איני יודע

בהי עידנא סליקא ואתית,

באיזו שעה הינך עולה ובא להשתמש בגגך

דאיצטנע מינך,

כדי שאוכל להשמר ממך, ולא אעשה באותה שעה דברים צנועים.

ולכן, אין מכאן ראיה לחצר, שתשמיש שניהם קבוע, לכל אחד בחלקו. ואין עושים בה דברים שבצינעה.