Baba Batra 175b — le Talmud en français

הוציא עליו

המלווה שטר עם

כתב ידו

של הלווה, בלא חתימת עדים,

שהוא חייב לו

מעות,

גובה

המלוה

מנכסים בני חורין

.

שאינו גובה מנכסים משועבדים, אלא רק באופן שההלוואה כתובה בשטר החתום בעדים, שעל ידי השטר והעדים יחד מתפרסם הדבר, ומשום כך משתעבדים הנכסים לפרעון החוב, כי הלקוחות שקונים את הקרקעות של הלווה אחרי שההלוואה התפרסמה, הם הפסידו לעצמם שלא חקרו בדבר ולא דאגו שישאר קרקע ביד הלווה עבור פרעון החוב, מה שאין כן שטר שאין בו עדים שאינו מתפרסם, ודינו כמלוה על פה .

ערב היוצא לאחר חיתום שטרות,

שתחת חתימת העדים בשטר ההלואה, כתב הערב: אני פלוני בן פלוני ערב ללווה.

באופן זה

גובה

המלוה

מנכסים בני חורין

של הערב, שהואיל ולא חתמו העדים על הערבות, דין הערבות כמלוה על פה.

מעשה ובא לפני רבי ישמעאל

ערב שכתב ערבותו אחרי חתימת העדים,

ואמר

רבי ישמעאל:

גובה

המלוה

מנכסים בני חורין

של הערב, כמו ששנינו לעיל.

אמר לו בן ננס

לרבי ישמעאל:

אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין,

שלדעת בן ננס כל מי שנעשה ערב אחרי שההלואה ניתנה כבר, אין דינו כערב, כי המלוה לא הלוה ללוה על סמך אמונתו והבטחתו של הערב.

אמר לו

רבי ישמעאל לבן ננס:

למה

אינו נחשב ערב ואינו גובה מערב זה אפילו מנכסים בני חורין?

אמר לו

בן ננס לרבי ישמעאל: דוגמא לדבר,

הרי

אדם

החונק את אחד בשוק,

ותובעו בתוקף שישלם לו את חובו ,

ומצאו חבירו ואמר לו

לתוקף

"הנח לו ואני אתן לך",

והניחו התוקף, אם יבוא התוקף לתבוע את החוב מן החבר שהבטיח לתת -

פטור

החבר מלתת לו.

ומדוע פטור? לפי

שלא על אמונתו

בו

הלוהו,

כלומר, לא משום שסמך על זה הילווה לחבירו מתחילה, ולא בכך היה החוב תלוי, ולכן אינו יכול לתבוע ממנו לאחר מכן.

וכך גם הדין בערב החותם לאחר שכבר נחתם שטר ההלוואה - שפטור כיון שכבר הילווה המלווה ללווה גם בלא הערב.

אלא איזה הוא ערב שהוא חייב

לשלם?

אם אמר הערב למלוה לפני ההלואה:

"הלוהו ואני נותן לך"

הרי זה ערב שהוא

חייב

לשלם,

שכן על

סמך

אמונתו הלוהו,

שמפני שהאמין לערב וסמך על אחריותו הילווה ללווה.

אבל רבי ישמעאל חולק על בן ננס אף בחונק, כי לדעתו, אפילו מי שנעשה ערב לאחר ההלוואה, ערב הוא, ומשתעבד למלוה. אלא שאם נעשה ערב לאחר ההלואה אינו משתעבד אלא אם כן התחייב על ידי קנין, ואילו בשעת ההלואה משתעבד הערב אפילו בלא קנין.

ואמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים

לקנות חכמה ודעת ולחדד שכלו,

יעסוק

בדיני ממונות, שאין לך מקצוע

פינה

בתורה יותר מהן,

מדיני ממונות בריבוי הלכות וסברות,

והן כמעיין הנובע

של הבחנות שכליות ושיקול דעת ,

והרוצה שיעסוק בדיני ממונות

-

ישמש את שמעון בן ננס

וילמד אצלו.

גמרא:

אמר עולא: דבר תורה

מן התורה,

אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה

-

גובה מנכסים משועבדים.

מאי טעמא?

כיון שלדעת עולא:

שעבודא

דין שעבוד נכסי הלווה למלווה, שאף אם ימכרם או יתנם, יכול המלוה לגבות מהם את חובו - הוא דין

דאורייתא,

שנאמר [דברים כד יא]: "והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" .

ואלא מה טעם אמרו

חכמים:

מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין?

משום פסידא דלקוחות,

כי במלוה על פה אין פרסום להלוואה, ושמא לא ידעו הלקוחות ויקנו מן הלווה נכסים, ויפסידו כשיגבם המלווה בחובו.

ומקשינן:

אי הכי, מלוה בשטר נמי

היה להם לחכמים לתקן שהמלוה לא יגבה מנכסי הלווה כדי שלא יפסידו הלקוחות.

ומתרצינן:

התם

במלוה בשטר ועדים חתומים על השטר, יש פרסום להלוואה, ואם קנו הלקוחות מהלווה ולא השאירו בידו נכסים לפרעון ההלוואה,

אינהו נינהו

דאפסידו אנפשייהו,

הם אלו שהפסידו לעצמם.

ורבה אמר: דבר תורה

מן התורה,

אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה

-

אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.

מאי טעמא?

שעבודא

דין שעבוד נכסי הלווה למלווה,

לאו דאורייתא

אינו מן התורה , והפסוק "יוציא אליך העבוט" מדבר במשכנו בזמן הפרעון, ולא בזמן ההלוואה .