Baba Batra 167a — le Talmud en français

ומשוי להו זוזי.

מסכמים את הפרוטות וכוללים אותם בדינרים, שבמקום מאה תשעים ושתים פרוטות, כותבים דינר אחד.

מאי אמרת,

אלא מה תרצה לומר, שהכוונה היא, ל

שית מאה איסתרי וזוזא,

לשש מאות סלעים וזוז. אך מאחר שיש לפרש גם שהכוונה היא לשש מאות זוז [שהוא רבע סלע, שהסלע היא ארבעה דינרים]. אם כן

יד בעל השטר על התחתונה,

ואינו גובה אלא זוזים.

אמר אביי: האי מאן דבעי למחוי חתימות ידיה בבי דינא,

אדם שרוצה להציג את דוגמאת חתימת ידו לפני בית דין כדי שיוכלו להשוות אותה עם חתימתו על השטר,

לא לחוי בסוף מגילתא.

לא יחתום את עצמו בסוף הקלף וישלח אותו לבית דין,

דלמא משכחת לה אחר,

שמא ימצא את הקלף אדם נוכל,

וכתיב דמסיק ביה זוזי,

שמא הוא יכתוב בראש הקלף, מעל חתימתו, "אני החתום מטה לויתי מפלוני כך וכך כסף", ועל ידי זה יוכל לגבות ממנו, שהרי

ותנן

לקמן [קעה ב]:

הוציא עליו כתב ידו,

מי שהוציא על חבירו שטר שהוא חתום עליו בכתב ידו בלבד, בלי חתימות עדים,

שהוא חייב לו

כסף, הרי

גובה

המלוה

מנכסים בני חורין

של הלוה. אך לא מנכסים משועבדים, לפי שאין דינו של שטר זה כשטר ממש, אלא כמלוה על פה בלבד, שאינו גובה מנכסים משועבדים.

ולכן לא יחתום עצמו אלא בראש הקלף, כדי שלא יוכל אדם לכתוב כלום מעל חתימתו.

ההוא בזבינא

דאתא לקמיה דאביי,

מעשה במוכס שבא לפני אביי.

אמר ליה

המוכס לאביי:

ניחזי לי מר חתימות ידיה,

הראה בפני, רשום את חתימת ידך,

דכי אתו רבנן מחוו לי,

שכאשר יגיעו החכמים אל מעבר המכס ויציגו לפני בקשה בחתימת ידך לשחרר אותם מתשלום המכס,

מעברנא להו בלא מכסא,

אתן להם לעבור בלי לשלם המכס, על סמך השוואתי עם חתימתך שבידי.

אחוי ליה בריש מגילתא.

רצה אביי לחתום את עצמו בראש הקלף.

הוה קא נגיד ביה

משך המוכס את הקלף כדי שיחתום אביי מלמטה.

אמר ליה

אביי:

כבר קדמוך רבנן!

והזהירו על כך שלא לחתום רק בראש הקלף, מחשש נוכלים כמותך.

אמר אביי: מתלת ועד עשר,

ממספר שלש ועד מספר עשר,

לא לכתוב בסוף שיטה,

שלא יכתוב אדם בשטר בסוף השורה שלוה סכום של שלש או יותר ממטבע פלונית,

דלמא מזייף וכתב,

שמא יזייף המלוה ויעשה מהשלש שלשים או מהארבע ארבעים, וכן הלאה עד עשר. אבל מאחד עשר ואילך, אין חשש לכתוב שם, שאם ירצה המלוה לזייף מעשר לעשרים, הוא יצטרך גם להכניס וי"ו בין האחד לעשר, כדי שיהיה אחד ועשרים. ומתוך שהוי"ו נכנס שם בקושי יכירו את הזיוף.

ואי איתרמי ליה,

ואם בכל זאת יצא לו לכתוב את המספר שלש או ארבע בסוף השורה,

ניהדריה לדבוריה תרין תלתא זימני,

יחזור שוב על הסכום בהמשך השטר, ואפילו פעמיים ושלש, ואז

אי אפשר דלא מיתרמי ליה באמצע שיטה.

בהכרח שיצא לפחות פעם אחת שהסכום יופיע באמצע השורה, ושם אי אפשר לזייף ולהוסיף אותיות, ואז אפילו אם יזייף המלוה לפני כן, הרי לא נלמד רק מהתחתון כמבואר במשנתנו.

ההוא דהוה כתיב ביה,

מעשה בשטר שהיה כתוב בו שפלוני מכר לפלוני "

תילתא בפרדיסא

". כלומר, שליש מפרדסו.

אזל מחקיה לגגיה דבי"ת וכרעיה,

הלך הלוקח ומחק חלק מגג הבי"ת, ואת רגלה,

ושויה

ועשה ממנו "

ופרדיסא

". שבמקום הבי"ת היה כתוב וי"ו, ומשמעו עתה שמכר לו שליש משדהו ובנוסף את כל הפרדס.

אתא לקמיה דאביי

.

אמר ליה

אביי ללוקח:

מאי טעמא רויח ליה עלמא להאי וי"ו?

מדוע מקום הוי"ו של "ופרדיסא" כל כך מרווח?

כפתיה ואודי!

כפה עליו אביי להודות על הזיוף שעשה.

ההוא

שטר

דהוה כתיב ביה

שפלוני קנה "

מנת ראובן ושמעון אחי

", את חלקם של האחים ראובן ושמעון בשדה שירשו מאביהם.

הוה להו אחא דשמיה אחי.

היה להם לראובן ושמעון אח נוסף ששמו "אחי", שגם לו היה חלק באותה שדה.

אזל כתב ביה וי"ו,

הלך הלוקח והוסיף וי"ו לפני ה"אחי",

ושויה

"

ואחי

". כלומר, שהוא קנה גם את חלקו של האח השלישי, ששמו "אחי".

אתא לקמיה דאביי

.

אמר ליה

אביי:

מאי טעמא דחיק ליה עלמא להאי וי"ו כולי האי?

מדוע הוי"ו נכנס שם כל כך בדוחק?

כפתיה, ואודי

שהוא זיוף.

ההוא שטרא דהוה חתים עליה רבא ורב אחא בר אדא,

שהיו חתומים שניהם עליו.

אתא לקמיה דרבא

הראו את השטר לרבא.

אמר ליה

רבא לבעל השטר:

דין חתימות ידא דידי היא,

אכן זו חתימת ידי,

מיהו קמיה דרב אחא בר אדא לא חתימי לי מעולם!

אלא שמעולם לא חתמתי לפני רב אחא בר אדא כפי שהוא בשטר הזה.

כפתיה ואידי!

כפה עליו רבא להודות שהוא זייף את חתימתו.

אמר ליה

רבא לזייפן:

בשלמא דידי זייפת,

מילא את חתימתי הצלחת לזייף.

אלא

את חתימתו

דרב אחא בר אדא, דרתית ידיה,

שידיו רועדות והכתב שבור,

היכי עבדת

כיצד הצלחת לזייף?

אמר

ליה:

אנחי ידאי אמצרא,

שמתי את ידי על החבל הנטוי על הנהר משפה לשפה, שמתנדנד כל הזמן בגלל שהעוברים על הגשר אוחזים בו, וכך הצלחתי לזייף גם את רעידת ידו של רב אחא בר אדא.

ואמרי לה,

יש אומרים, שהוא הצליח לזייף על ידי שהוא

קם אזרנוקא,

שעמד על הדלי ששואבים בו מים מהבור כשכל גופו רועד,

וכתב.

וכך זייף את החתימה של רב אחא בר אדא.

מתניתין:

אין העדים רשאים לחתום על שטר אלא אם הוא נעשה מדעת הצד המתחייב בשטר הזה. במה דברים אמורים, כאשר המתחייב בשטר יכול להתנגד לכתיבתו. אך אם אין לו זכות התנגדות, או אם השטר הוא זכות עבורו, וברור הדבר שהוא רוצה בו, כותבים וחותמים העדים על השטר אפילו שלא מדעתו. ולכן:

כותבין גט לאיש, אף על פי שאין אשתו עמו.

אפשר לכתוב גט לבעל המגרש את אשתו, ויכולים העדים לחתום עליו גם ללא נוכחות אשתו וללא הסכמתה, והבעל יגרש בו כשירצה. לפי שאין צורך בהסכמתה של האשה לגירושיה.

ו

כותבין וחותמים העדים על

השובר

[קבלה על תשלום כתובתה]

לאשה, אף על פי שאין בעלה עמה.

והיא תשמור אותו עד שבעלה ישלם לה את הכתובה, ואז תתן לו את השובר שבידה. שהרי השובר הוא זכות לבעל, ולכן אין צורך בהסכמתו לכתיבתו.

ובלבד שיהא מכירן.

יבואר בגמרא.

והבעל נותן

את

שכר

הסופר של הגט, מן הטעם שיבואר בגמרא. וכן את שכר הסופר שכותב את השובר, משום שהשובר הוא לטובתו של הבעל, שעל ידו האשה לא תוכל לתבוע שוב את כתובתה, לכן עליו לשלם את הוצאות כתיבתו.