Baba Batra 139a — le Talmud en français

והא תניא

בתוספתא: הכותב נכסיו לבנו וכו', ומכר הבן בחיי האב את הנכסים, ומת האב,

שמין את ה

פירות ה

מחוברין

לקרקע

ללוקח,

והוא משלם את דמיהם ליורשים.

ומשמע, שיורשים אף פירות המחוברים לקרקע?

אמר עולא, לא קשיא.

כאן

[במשנתנו] מדובר

ב

כותב נכסיו ל

בנו,

ולא מכרן לאחר. ואילו

כאן

[בתוספתא] מדובר

ב

מקרה שמכר הבן את הנכסים ל

אחר.

ולכן, כשכתבם לבנו,

הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו,

אומדים את דעתו שהקנה לו אף את הפירות שיהיו בקרקע בשעת מיתה.

אך באחר, צריך לנכות מהקרקע את דמי הפירות המחוברים, וליתנם ליורשים.

מתניתין:

משנתנו עוסקת בדיני חלוקת ירושה, במקרה שהאב לא ציוה לבניו מה לעשות בנכסיו.

מי שמת, ו

הניח בנים גדולים וקטנים.

והרי הוצאות הגדולים על מלבושים מרובות משל הקטנים, ואילו הוצאות הקטנים על מזונות מרובות משל הגדולים.

אין הגדולים מתפרנסין

במלבושים,

על ידי

[על חשבון] חלקם של

הקטנים, ולא הקטנים נזונין על

חשבון חלק

הגדולים,

אלא, חולקין בשוה,

וכל אחד מתפרנס וניזון מחלקו. ואם

נשאו הגדולים

אשה אחר מות אביהם, ונטלו את הוצאות הנישואין מן הירושה, קודם החלוקה,

ישאו הקטנים.

כלומר, אף הם יטלו הוצאות נישואיהם מתוך הירושה קודם החלוקה.

ואם

נשאו הגדולים קודם מיתת אביהם, ו

אמרו קטנים,

אחר מיתת אביהם,

"הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם", אין שומעין להם. אלא, מה שנתן להם אביהם נתן.

ואין זה בכלל הירושה.

ואם מת בלא בנים, ו

הניח בנות גדולות וקטנות, אין הגדולות מתפרנסות על ידי הקטנות, ולא הקטנות נזונות על הגדולות, אלא חולקות בשוה.

כדלעיל.

וכן אם

נשאו גדולות,

ונטלו הוצאיתיהן מן הנכסים קודם החלוקה,

ישאו קטנות.

כנ"ל.

ואם

נישאו קודם מיתת האב, ו

אמרו קטנות, הרי אנו נושאות כדרך שנשאתם אתם, אין שומעין להן.

אבל,

זה חומר

שיש

ב

ירושת ה

בנות מב

ירושת ה

בנים, ש

אם הניח בנים ובנות,

הבנות נזונות

עד שתתבגרנה, או עד שתנשאנה,

על

חשבון

הבנים,

מתנאי כתובה.

ו

אילו אם הניח רק בנות,

אין נזונות

מן הירושה

על

חשבון

הבנות.

אלא חולקות בשוה וכל אחת ניזונת מחלקה.

גמרא:

אמר רבא: האי גדול אחי,

האח הגדול הנושא ונותן בנכסים,

דלבש ואיכסי מביתא

[קנה לעצמו מלבושים נאים, לצאת ולבא עמם, מכספי הירושה],

מאי דעבד עבד.

ואינו מפסיד מחלקו בשל כך.

כיון שיש הנאה לאחים בכך שילבש בגדים נאים, כדי שישתמעו דבריו.

אבל, לכתחילה לא יקנה את הבגדים על חשבון כספי הירושה .

ומקשה הגמרא:

והא אנן תנן

במשנה,

"אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים",

ומשמע שאם נטלו מן הירושה לצורך בגדים, הפסידו מחלקם! ומתרצת הגמרא:

מתניתין

עוסקת

בשרכא

[כלומר, שהאח הגדול בטלן, ואינו טורח בירושה], ואין לאחים שום טובת הנאה מכך שילבש בגדים נאים.

ומקשה הגמרא: אי ב

שרכא, פשיטא

שאין לו להתפרנס על חשבון אחיו?

ומתרצת הגמרא:

מהו דתימא ניחא להו דלא נינוול,

[אילולי שנינו שאינו מתפרנס, היה מקום לומר שיכול להתפרנס על חשבון אחיו, כיון שנוח להם שלא יראה מוזנח],

לכן

קא משמע לן

מתניתין, שאינו מתפרנס.

שנינו במשנה:

"נשאו גדולים, ישאו קטנים,

ואם אמרו קטנים, הרי אנו נישאים כדרך שנשאתם אתם, אין שומעין להם

".

מבארת הגמרא:

מאי קאמר?

הרי לפי פשטות הדברים, קשיא רישא לסיפא, ברישא משמע שישאו קטנים כמו הגדולים, ואילו בסיפא משמע שלא ינשאו כמותם?

אמר רב יהודה, הכי קאמר: נשאו גדולים לאחר מיתת אביהן,

ונטלו את הוצאות הנישואין מכספי הירושה,

ישאו קטנים לאחר מיתת אביהן.

אבל נשאו גדולים בחיי אביהן, ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהן הרי אנו נושאין

כדרך שנשאתם אתם, אין שומעין להן. אלא מה שנתן להן אביהן נתן.

עוד שנינו:

"הניח בנות גדולות וקטנות

אין הגדולות מתפרנסות על ידי הקטנות, ולא הקטנות ניזונות על הגדולות".

הגמרא מביאה נידונים הלכתיים הקשורים להלכה זו:

שלח ליה אבוה בר גניבא לרבא: ילמדנו רבינו,

אשה ש

לוותה

כסף,

ואכלה

[בזבזה אותו],

ועמדה ונשאת,

והכניסה את נכסיה לבעלה.

האם ה

בעל

בנכסי אשתו, בין בחייה, ובין לאחר מותה,

לוקח הוי,

כלומר, עשאוהו כלוקח בנכסיה משעת הנישואין,

או יורש הוי,

ולא זכה בנכסיה אלא לאחר מיתה, ומחיים הרי הוא אוכל פירות בלבד?

ונפקא מינא: אם

לוקח הוי,

אין המלוה יכול לגבות את חובו מנכסי האשה שברשות הבעל, כי

ו

ן ש

מלוה על פה, אינו גובה מן הלקוחות.

או דלמא יורש הוי, ו

אם כן, יכול לגבות ממנו אף לאחר מות האשה, כיון ש

מלוה על פה גובה מן היורשין.

אמר ליה

רבא:

תנינא

במשנתנו

, "נשאו

גדולות ישאו קטנות",

מאי לאו,

האם אין כונת המשנה לומר, שאם

נ?שאו גדולות לבעל,

ובזבזו לשם כך את כל הירושה,

ישאו קטנות מבעל,

כלומר, יוציאו הקטנות מהבעל את חלקם המגיע להם

?!

ומשמע דהוי כיורש!

דוחה הגמרא:

לא!

אפשר לפרש כך:

נשאו גדולות לבעל, ישאו קטנות לבעל.

כלומר, אין הקטנות יכולות להוציא ממון מהבעל, אלא יכולות להנשא מהממון הנשאר בתפוסת הבית.

ומקשה הגמרא:

איני, והא תני רבי חייא, נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל?

דלמא שאני פרנסה דאית לה קלא.

אמר ליה רב פפא לרבא, לאו היינו דשלח רבין באגרתיה "מי שמת והניח אלמנה ובת, אלמנתו נזונת מנכסיו.

נשאת הבת

והכניסה את הנכסים לבעלה, עדיין

אלמנתו נזונת מנכסיו.

ואם

מתה הבת,

וירש בעלה את נכסיה,

אמר רב יהודה בן אחותו של רבי יוסי ברבי חנינא, על ידי היה מעשה, ואמרו

: עדיין

אלמנתו נזונת מנכסיו".

מדייקת הגמרא:

אי אמרת בשלמא

בעל

יורש הוי, משום הכי אלמנתו נזונת מנכסיו.

ככל יורש דעלמא, שהאלמנה ניזונית מנכסיו.

אלא אי אמרת

בעל

לוקח הוי, אמאי נזונת מנכסיו?

הרי אין מוציאין מהלקוחות ממון כדי לזון את האלמנה?

ומוכח, שהבעל כיורש הוי.

אמר אביי, אי לאו דשלח רבין אנן לא ידעינן

שהבעל כיורש הוי

?!

והא תנן, "אלו הן

הנכסים

שאין חוזרין

לבעליהם הראשונים

ביובל: הבכורה

והיורש את אשתו".

ומוכח שהבעל כיורש הוא .

שאם נחשיבנו כלוקח משעת הנישואין, היה עליו להחזיר את הקרקע ביובל, ככל מקח וממכר החוזר ביובל.