Baba Batra 138b — le Talmud en français

אך

אם אמר

"תנו מאתים זוז לאשתי

בכתובתה

"

ידה על העליונה, רצ

ת

ה נוטלתן,

אם כתובתה פחותה מסכום זה.

רצ

ת

ה נוטלת כתובתה,

אם כתובתה יתרה על מאתים זוז .

ו

כן

שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו", נוטלן ונוטל את חובו.

ואם אמר

"תנו מאתים זוז לפלוני

בחובו", נוטלן בחובו

. עד כאן הברייתא.

ומקשה הגמרא:

משום דאמר "כראוי לו" נוטלן ונוטל את חובו?! ודלמא, "כראוי לו בחובו" קאמר?

אמר רב נחמן, אמר לי הונא, הא מני

[בריתא זו כדעת]

רבי עקיבא היא. דדייק לישנא יתירא.

וכיון שהוסיף דבר מיותר, ודאי כונתו להקנות לו דבר מה יתר על חובו.

והיכן נשנו דברי רבי עקיבא:

דתנן

לעיל בפרק המוכר את הבית (סד' א'): "המוכר את הבית, לא מכר ...

ולא את הבור, ולא את הדות, אף על פי שכתב לו עומקא ורומא, וצריך ליקח לו דרך. דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים, אין צריך ליקח לו דרך.

ומודה רבי עקיבא בזמן שאמר לו "חוץ מאלו", שאינו צריך ליקח לו דרך".

אלמא,

סבר רבי עקיבא,

כיון דלא צריך

לומר "חוץ מאלו",

ו

בכל זאת

קאמר,

ודאי

לטפויי מלתא קאתי

[בא להוסיף איזה דבר], ולכן אינו צריך ליקח לו דרך.

הכא נמי, כיון דלא צריך

לומר "כראוי לו",

ו

בכל זאת

קאמר, לטפויי מלתא קא אתי.

תנו רבנן

בברייתא:

שכיב מרע שאמר "מנה יש לי אצל פלוני", העדים כותבין

מה ששמעו ממנו, בלשון זו: "זכרון עדות שהיתה בפנינו שאמר פלוני שכיב מרע, שפלוני חייב לו מנה, ומה ששמענו כתבנו וחתמנו".

ויכולים לכתוב כך,

אף על פי שאין מכירין

ויודעים שחייב לו.

לפיכך,

כיון שהעדים כותבים אפילו בלא שידעו אם הדבר אמת או לא,

כשהוא

[היינו היורש]

גובה, צריך להביא ראיה

כדבריו.

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים, אין

העדים

כותבין אלא אם כן מכירין.

לפיכך, כשהוא גובה, אין צריך להביא ראיה

שהרי השטר מעיד כדבריו, ועדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד. עד כאן הברייתא.

אמר רב נחמן, אמר לי הונא, תנא

[תגרוס בברייתא זו להיפך],

"רבי מאיר אומר אין כותבין, וחכמים אומרים כותבין".

ואף רבי מאיר

מן הדין מודה לחכמים, שיכולים לכתוב. ו

לא אמר

שלא יכתבו,

אלא משום

שחשש ל

בית דין טועין.

כלומר, חוששים שמא יטעו בי"ד לחשוב שהעדים דרשו וחקרו, והתברר להם שאותו פלוני חייב לו מנה. וכיון שחתמו על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבי"ד, ויוציאו ממון מכח השטר.

לכן תקנו, שלא יכתבו אלא אם כן יתברר להם הדבר.

אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא

כותבים אף על פי שאין מכירים, ו

אין חוששין לבית דין טועין.

ומקשה הגמרא:

ומאי שנא מדרבא, דאמר רבא,

יבם ויבמה הבאים לפנינו לחלוץ,

אין חולצין

להם

אלא אם כן מכירין

בהם שהוא היבם הראוי לחליצה.

ו

כן קטנה שרצתה למאן בבעלה בפני בי"ד,

אין ממאנין, אלא אם כן מכירין.

לפיכך,

העדים שראו מעשה חליצה בבי"ד,

כותבין גט חליצה וגט מיאון, ואע"פ שאין מכירין

בהם שהוא היבם הראוי לחלוץ. שהרי ודאי בי"ד הכירו בהם כשחלצו ומיאנו. ולכן, אם כתבו לה "ראינו שחלצה או מיאנה בפלוני", יכולה להנשא על ידי שטר זה.

עד כאן דברי רבא.

ומדייקת הגמרא:

מאי טעמא

אין חולצים וממאנים אלא אם כן מכירים

? לאו,

האם לא,

משום דחוששין לב"ד טועין?!

ולא כהלכתא דאמרינן לעיל, שאין חוששין לבי"ד טועין?

ומתרצת הגמרא:

לא.

אכן בעלמא אין חוששים לבי"ד טועין.

רק גבי חליצה ומיאונין חיישינן לבי"ד טועין, משום ש

בית דינא בתר בית דינא לא

דייקי

. ויטעו לומר שבית הדין הראשון חקר בדבר כל צרכו.

אך בעלמא, אין לחוש לבי"ד טועין, שיסמכו על העדים הראשונים בלא בדיקה, כיון ש

בית דינא בתר עדים, דייקי.

מתניתין:

כהמשך למשנה הקודמת (לעיל קלו' א'), אף משנתנו דנה בדין האב שכתב נכסיו לבניו לאחר מותו:

כאמור לעיל, הכותב נכסיו לבניו לאחר מיתה, זכו בקרקע מיד, ובפירות לאחר מיתה.

ולכן,

האב

שכתב נכסיו לבנו לאחר מותו,

תולש ומאכיל

מפירות נכסיו בחייו

לכל מי שירצה.

שהרי כל זמן שלא מת הפירות שלו.

ומה שהניח

במותו

תלוש,

כבר זכה בו מחיים, ו

הרי הוא של

שאר ה

יורשין,

ולא של מקבל המתנה.

אבל, מה שנשאר מחובר בקרקע, שייך לבנו.

אפילו אם היו פירות העומדים להתלש . ובגמרא יבואר.

גמרא:

במשנה מבואר, שרק פירות תלושים שתלש האב בחייו, שייכים ליורשים, אך מה שהיה מחובר לקרקע אינם יורשים, אלא ינתנו למקבל המתנה.

ומקשה הגמרא:

תלוש אין, מחובר לא?!