Baba Batra 131a — le Talmud en français

מגמר נמי לא תגמרו מיניה,

לדון כמותו, כיון

דאין לדיין

לדון

אלא

כפי

מה שעיניו רואות.

דהיינו לפי סברתו כעת, ולא יחוש שמא ימצא בעתיד תרוץ על קושייתו וידון באופן אחר.

הגמרא חוזרת לדון בגדרי "הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה":

בעי רבא, בבריא היאך?,

בריא שאמר "פלוני ירש שדה פלונית בנכסי", האם גם במקרה זה אמר רבי יוחנן דקני, אם ראוי ליורשו ?

וצדדי הספק: שמא

כי קאמר רבי יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע, דבר אורותי

[ראוי להוריש מיד]

הוא,

וקרינן ביה, "ביום הנחילו את בניו",

אבל בבריא לא.

או דלמא, אפילו בבריא נמי

יכול להוריש למי שירצה.

אמר ליה רב משרשיא לרבא, תא

ו

שמע

מה ששנינו בברייתא בענין זה:

דאמר לו רבי נתן לרבי,

אתם בארץ ישראל,

שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה.

דתנן

במסכת כתובות (נב ב), הנושא אשה, ו

לא כתב לה

בכתובה,

"בנין דיכרין דיהוין ליך מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יותר על חולקיהון דעם אחוהון

["בנים זכרים שיולדו לי ממך, הם ירשו את כסף כתובתיך, יתר על חלקם שיחלקו עם אחיהם שיהיו לי מאשה אחרת", וזהו הנקרא בכל מקום "כתובת בנין דיכרין"]

", חייב, שתנאי ב"ד ה וא".

ומוכח מכאן, שהאב יכול לתת לחלק מבניו חלק גדול יותר בירושה .

והקשה רבי נתן על רבי, מדוע שנה את משנתו כדעת יחידאה, ולא שנאה כדברי הכל?

ואמר לו רבי

: משנה זו כדברי הכל היא, ואל תגרוס בה "אינון ירתון כסף כתובתיך", דמשמע שנותן לבניו דרך ירושה, על ידי הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה, אלא

"יסבון"

[לשון מתנה]

תנן.

כלומר, האב נותן לבניו מעכשיו את כסף כתובת אמם.

שוב חזר בו,

ואמר רבי: ילדות היתה בי, והעזתי פני בנתן הבבלי,

ועניתי לו תשובה שאינה נכונה.

שהרי אם נאמר "יסבון תנן", והאב נותן לבניו מעכשיו את כסף כתובת אמם, היה לנו לומר כמו כן ש"כתובת בנין דיכרין" תטרוף מנכסים שמכר האב לאחר שנשא את אשתו.

אלא, דקיימא לן

שכתובת

בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי.

ו

אי סלקא דעתך "יסבון תנן", אמאי לא טרפא ממשעבדי?

אלא שמע מינה, "ירתון" תנן.

וכדעת רבי יוחנן בן ברוקה.

עד כאן הברייתא שהביא רב משרשיא לרבא. והוכיח רב משרשיא מברייתא זו:

מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא, רבי

יוחנן בן ברוקה! ושמע מינה, אפילו בבריא

יכול להנחיל לאחד מבניו. שהרי כאן הבעל מנחיל לבני אשתו עוד כשהוא בריא.

הגמרא חוזרת לדון בדברי רב נתן, שהוכיח מ"כתובת בנין דכרין", ל"דין הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה".

ומקשה הגמרא,

אמר ליה רב פפא לאביי,

כיצד הוכיח רב נתן מכתובת בנין דיכרין לדין "הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה", שהרי

בין למאן דאמר "יסבון", ובין למאן דאמר "ירתון"

קשה,

הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם?

ואפילו לרבי מאיר דאמר "אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", הני מילי

כשהקנה דבר שלא בא לעולם

לדבר שישנו בעולם, אבל לדבר שאינו בעולם לא,

ואם כן, כיצד מקנה האב לבני אשתו שעדיין לא נולדו?

אלא

ודאי,

תנאי בית דין שאני.

אם כן

הכא נמי

אין להוכיח שהמשנה כדברי רבי יוחנן בן ברוקה, כיון ש

תנאי בית דין שאני.

ושמא בתנאי בי"ד אף רבנן מודים שיכול להוריש למי שירצה.

אמר ליה

: רבי נתן הוכיח,

משום ד

הניח לשון "יסבון", ו

קא מפיק לה בלשון "ירתון".

משמע שליבו נוטה אחר דברי רבי יוחנן בן ברוקה, שאדם יכול להוריש למי שירצה.

הדר אמר אביי, לאו מילתא היא דאמרי

שיש להוכיח מלשון "ירתון" שסבר כרבי יוחנן בן ברוקה, כיון שגם רבנן מודים שם שיכול להוריש למי שירצה.

ד

הרי בסיפא של אותה משנה

תנן, לא כתב לה "בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ויתזנן מנכסאי עד דתילקחן לגוברין

["בנות שיולדו לי ממך, ישבו בביתי, ויזונו מנכסי עד שינשאו", והיינו "כתובת בנן נוקבן"]

", חייב. שהוא תנאי ב"ד.

ו

אם כן, בכל כתובה

הוה לזה במתנה,

דהיינו "בנן נוקבן",

ולזה בירושה,

"בנין דיכרין",

וכל

הכותב

לזה ב

לשון

ירושה ולזה ב

לשון

מתנה, אפי' רבנן מודו

שיכול לתת, כדתנן לעיל (קכו ב) שאם כתב לשון מתנה בין בתחילה ובין באמצע ובין בסוף, דבריו קיימים, ובגמרא (קכט א) העמדנו אפילו בשתי שדות ובשני בני אדם.

ומקשה הגמרא:

אמר ליה רב נחומי, ואית דאמר

[ויש שאמרו מימרא זו בשם]

רב חנניה בר מניומי, לאביי

: