Baba Batra 127b — le Talmud en français

שלח להו: כותבין הרשאה

זה לזה.

ומקשה הגמרא: כדעת מי סבר שמואל,

מה נפשך, אי כרבנן

[שאינו נאמן]

סבירא ליה, לישלח להו כרבנן, אי כרבי יהודה

[שנאמן]

סבירא ליה, לישלח להו כרבי יהודה?

ולהלן יבואר במה נחלקו רבי יהודה ורבנן.

ומתרצת הגמרא:

מספקא ליה אי כרבי יהודה, אי כרבנן.

ומספק, כותבים הרשאה זה לזה .

מבארת הגמרא:

מאי היא

[היכן נחלקו רבי יהודה ורבנן]?

דתניא,

נאמר בתורה, "כי את הבכור בן השנואה

יכיר,

לתת לו פי שנים

",

ודרשינן:

יכירנו לאחרים.

ו

מכאן אמר רבי יהודה, נאמן אדם לומר "זה בני בכור".

וכשם שנאמן אדם לומר "זה בני בכור", כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה

.

וחכמים אומרים, אינו נאמן.

עד כאן הברייתא.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב "יכיר".

אלא לרבנן "יכיר" למה לי?

ומתרצת הגמרא:

בצריך היכרא.

כלומר במקרה דמספקא לן אי הוי בכור או לא, כגון שבאו מקרוב לכאן, ואין אנו יודעים מי הבכור ומי הפשוט, נאמן האב לומר "זה בני בכור".

ומקשה הגמרא: בשלמא לרבי יהודה, אילולי הפסוק לא היינו מאמינים לאב נגד חזקה, והשמיענו הפסוק שהאב נאמן על בנו גם נגד חזקה ,

אלא לרבנן, שאין האב נאמן אלא כשאין חזקה נגדו,

למאי הלכתא

השמיענו הפסוק שהאב נאמן

? למיתבא לו פי שנים?!

הא לשם כך אין צורך בנאמנות מיוחדת, ואף אם

לא יהא

בנו,

אלא אחר,

יכול לתת לו פי שנים, ד

אילו בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה?!

ואם כן, מתוך שיכול לתת לו את הנכסים במתנה, נאמן לומר "בכור הוא".

ומתרצת הגמרא:

לא צריכא

לחדש נאמנות לאב, אלא

בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן.

לאחר שאמר זה בני בכורי, וכיון שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לא שייך בהם מיגו .

מקשה הגמרא:

לרבי מאיר דאמר "אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", "יכיר" למה לי?

הרי לעולם האב נאמן במיגו שיכול ליתנם לו במתנה?

ומתרצת הגמרא: נפקא מינא,

בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס.

דהיינו, גם לפי רבי מאיר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי בדבר שכשיבא לעולם יש לו כח להקנותו.

אך נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, בשעה שאינו יכול לדבר ולהקנות , אינו יכול להקנותם קודם לכן. ובהם אינו נאמן להכיר את בנו על ידי "מיגו דאי בעי יהיב ליה", אלא מטעם "יכיר".

תנו רבנן

בברייתא:

היו מוחזקין בו שהוא בכור, ואמר אביו על אחר שהוא בכור, נאמן.

כרבי יהודה.

היו מוחזקין בו שאינו בכור, ואמר אביו בכור הוא. אינו נאמן.

כרבנן.

דהיינו:

רישא

דברייתא כ

רבי יהודה, וסיפא

כ

רבנן.

אמר רבי יוחנן: אמר בני הוא, וחזר ואמר

אפילו בתוך כדי דיבור

עבדי הוא,

כיון שסתר דיבורו הראשון,

אינו נאמן

לחזור בו מעדותו, ד"כיון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד".

אך אם אמר

עבדי הוא, וחזר ואמר בני הוא, נאמן.

כיון שכשאמר "בני הוא" אינו סותר את דבריו הראשונים, אלא מפרשם, שהיתה כונתו לומר, "בני הוא,

דמשמש לי כעבדא" קאמר.

אבל ברישא, לא אמרינן שכוונתו לפרש דעבדו הוא, אלא שאוהבו כבנו, לפי שאין דרך האדון לייחס את העבד ולקרותו כבנו משום חיבה .

וחילופיה אבית המכס,

בבית המכס, הדרך לקרא לעבדו בנו, כדי להבריחו מן המכס. אך אין הדרך לקרא לבנו עבדו, שהרי מתחייב עליו מכס בחינם, ולכן,

היה עובר על בית המכס ואמר בני הוא, וחזר ואמר עבדי הוא נאמן

.

אמר עבדי הוא, וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן.

כנ"ל.

ומקשה הגמרא:

מיתיבי: היה משמשו כבן ובא ואמר בני הוא, וחזר ואמר עבדי הוא, אינו נאמן.

היה משמשו כעבד, ובא ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן.

ומבואר דלא אמרינן "בני הוא דמשמש לי כעבדא", אלא לעולם תפסינן לשון ראשון, ולא מהימנינן ליה לחזור ולהגיד?

אמר רב נחמן בר יצחק: התם

אינו נאמן לחזור ולומר בני הוא, כיון

דקרי ליה עבדא מצר מאה,

[כלומר, מדובר שאמר עליו בתחילה "עבדי הוא השוה מאה זהובים"], ובלשון זו אין קורין אלא לעבד. ולכן אינו נאמן לחזור ולומר בני הוא.

מבארת הגמרא:

מאי "מצר מאה"?

מצר עבדא ק' זוזי.,

סמוכים לי עליו מאה זוזים. דהיינו, שויו מאה זוז.

להלן יובאו פסקי הלכות שנשלחו מרב אבא לרב יוסף, והובאו כאן מפני דין "יכיר" שנשנה באחד מהם:

שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: האומר לחבירו עבדי גנבת, והוא אומר לא גנ בתי.

אמר לו: אם כן

מה טיבו אצלך?