Baba Batra 124a — le Talmud en français

אף מוחכרת ומושכרת,

אינו נוטל פי שנים אלא בגוונא ד

שבחא דממילא קא אתי, דלא חסרי בה מזוני

. הגמרא דנה מיהו התנא ששנה את הברייתא דלעיל, וסבר שבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים מאליהם אחר מיתת האב:

מני? רבי היא.

דתניא

בברייתא:

אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים

מעצמם,

לאחר מיתת אביהן.

רבי אומר: אומר אני, בכור נוטל פי שנים

בשבח ששבחו נכסים

מעצמם

לאחר מיתת אביהן. אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהן.

ולכן: אם

ירשו

מלוה של אביהם, שהיה עליו

שטר חוב, בכור נוטל פי שנים.

כיון שהשטר מוחזק בידם, ועל פיו גובים את החוב, הרי הוא כאילו השטר השביח מאליו. ולכן הבכור נוטל בו פי שנים .

אך לרבנן, כיון שהשביח אחר מות האב, אינו נוטל בו פי שנים.

ואם

יצא עליהן שטר חוב

שחייבים לאחרים

, בכור נותן פי שנים.

כשם שנטל פי שנים בנכסים. כיון שאותם נכסים השתעבדו כולם למלוה .

ו

מכל מקום,

אם אמר איני נותן

פי שנים לבעל חוב,

ו

כנגד זה

איני נוטל

פי שנים כדין בכור ,

רשאי.

עד כאן הברייתא.

מבארת הגמרא:

מאי טעמייהו דרבנן?

מדוע אינו נוטל פי שנים בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתה ?

אמר קרא

(דברים כא' יז'):

"לתת לו פי שנים", מתנה קרייה רחמנא.

ודרשינן:

מה מתנה

אינו יכול לתנה לאחרים

עד דמטיא לידיה,

[עד שתגיע ליד הנותן], ש"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם",

אף חלק בכורה,

אין האב יכול להורישו לבנו

עד דמטיא לידיה.

ולכן, אינו זוכה בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת האב .

ורבי אומר

אמר קרא "פי שנים",

משמע

, שני חלקים, חלק בכורה, וחלק פשיטות, וכיון שהזכירם הכתוב במילה אחת,

מקיש חלק בכורה לחלק פשוט, מה חלק פשוט אף על גב דלא מטא לידיה

מורישו לבניו,

אף חלק בכורה אע"ג דלא מטא לידיה

נוטל בו פי שנים.

אבל, בראוי גמור, כגון שבח שהשביחו יתומים, אינו נוטל פי שנים, דכתיב "בכל אשר ימצא לו", פרט לזה שאינו מצוי כלל בידו.

ומקשה הגמרא: לדעת

רבנן,

מדוע דרשו דוקא מ"לתת לו", הא כמו כן

נמי הכתיב "פי שנים",

כדרשת רבי?

ומתרצת הגמרא:

ההוא

איצטריכא

למיתבא ליה אחד מצרא

. כלומר, במקום שעלה בידו בגורל חלק פשיטות, שם יטול חלק בכורה בלא גורל נוסף. ולא יוכלו אחיו לתת לו חלק בכורתו במקום אחר .

ומקשה הגמרא

: לדעת

רבי,

מדוע דרש דוקא מ"פי שנים", הא כמו כן

נמי הכתיב "לתת לו"

כדרשת רבנן?

ומתרצת הגמרא:

ההוא

איצטריכא ללמדינו:

שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי.

אמר רב פפא

: אם ירשו מאביהם

דיקלא, ו

אחר כך

אלים

[התעבה], או ירשו

ארעא, ו

אחר כך

אסיק שירטון

[עלה הנהר על גדותיו וזיבל את השדה, ונתיפתה בכך],

במקרה זה,

דכולי עלמא

בין לדעת רבנן, ובין לדעת רבי,

לא פליגי ד

בכור

שקיל

פי שנים בשבח. כיון שעדיין שמו הראשון עליו. [דהיינו, הדקל עדיין נקרא דקל, אף על פי שהתעבה, וכן הקרקע נקראת קרקע אע"פ שהתייפתה]. והאב נקרא מוחזק בדברים אלו .

כי פליגי, ב

מקרה שירשו

חפורה

[שדה שחת],

ו

אחר מיתה

הוה שובלי

[העלה שיבולים], או

שלופפי

[דקלים, בלא פירות]

ו

אחר מיתה

הוו תמרי.

דמר סבר

[רבי]: בכור נוטל פי שנים. כיון דהוי

שבחא דממילא.

ומר סבר

[רבנן]: אינו נוטל פי שנים, כיון ד

אישתני

שמו לאחר מיתה, והוי ראוי.

אמר רבה בר חנא אמר רבי חייא

: דיין ש

עשה כדברי רבי עשה,

ואין מחזירים אותו כ"טועה בדבר משנה". וכן אם עשה

כדברי חכמים עשה.