Baba Batra 123b — le Talmud en français

דכתיב

"ואת בנימין אחיו בן אמו"?

אמר

רבי חייא לאבא חליפא,

מרגלית טובה היתה בידי, ואתה מבקש לאבדה ממני?!

כלומר, יש לי בשאלה זו טעם יקר כמרגלית שלא הייתי רוצה לגלותו, ולכן דחיתיך בקש בתחילה.

הכי אמר רבי חמא בר חנינא,

מי שהשלימה למנין שבעים,

זו יוכבד, שהורתה בדרך, ולידתה בין החומות.

שנאמר, "אשר ילדה אותה ללוי במצרים". לידתה במצרים,

ואין הורתה במצרים.

ולכן לא פרט אותה הכתוב, כיון שעדיין לא יצאה לאויר העולם, אלא היתה במעי אמה.

בעא מיניה רב חלבו מרב שמואל בר נחמני: כתיב,

(בראשית ל, כה)

"ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף

ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי

" וגו, '

וצריך באור:

מאי שנא כי אתיליד יוסף?

מדוע דוקא כשנולד יוסף החליט יעקב לחזור לארץ ישראל?

אמר ליה, ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף

,

שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" וגו'.

איתיביה,

הא כתיב בספר שמואל (א, ל,) גבי מלחמת עמלק, כשפשטו על צקלג, ונהגו את נשי דוד,

"ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם".

ועמלק הוא מזרעו של עשיו, שהרי היה בנו של אליפז, ונמסר ביד דוד שהיה משבט יהודה, ומדוע אמרינן שאינו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף?

אמר ליה, דאקריך נביאי לא אקריך כתובי

[מי שלימדך נביאים לא לימדך כתובים].

דכתיב

(דברי הימים א, יב, כא),

"בלכתו אל צקלג נפלו עליו ממנשה עדנה

(צ"ל "עדנח")

ויוזבד וידיעאל ומיכאל ויוזבד ואליהוא וצלתי ראשי האלפים אשר למנשה".

ואם כן, כיון שהיו עמו מבני יוסף נמסר עמלק בידו.

מתיב רב יוסף,

הלא כתיב (דברי הימים א, ד, מב),

"ומהם מן בני שמעון הלכו להר שעיר אנשים חמש מאות ופלטיה ונעריה ורפיה ועזיאל בני ישעי בראשם ויכו את שארית הפלטה לעמלק וישבו שם עד היום הזה"

הרי נמסר עמלק בידם, אף על פי שלא היו מבני יוסף?

אמר רבה בר שילא: ישעי, מבני מנשה אתי. דכתיב "ובני מנשה חפר וישעי".

ולכן נמסר עמלק בידם.

הגמרא להלן, תבאר באלו נכסים הבכור נוטל פי שנים: נאמר בתורה,

"כי את הבכור בן השנואה יכיר, לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו",

ודרשינן מדכתיב

"ימצא לו

", שאין הבכור נוטל פי שנים אלא בדבר שמצוי ביד האב בשעת מיתה. אך בדבר הראוי לבא ליד האב לאחר מיתה אינו נוטל פי שנים.

לפנינו יתבאר אלו נכסים נחשבים "ראוי", ואלו "מוחזק".

תנו רבנן

בברייתא:

הבכור נוטל פי שנים, בזרוע ובלחיים ובקיבה, ובמוקדשין,

אם היה אביו כהן . ולקמן יבואר.

ו

כן נוטל פי שנים,

בשבח ששבחו נכסים

מעצמן

לאחר מיתת אביהן

.

כיצד

[באיזה שבח נוטל פי שנים]?

אם

הניח להן אביהן

פרה מוחכרת

[דהיינו שנתנה לאחר שיעבוד בה ויעלה לו מחצית מהריוח], א

ו מושכרת

[בסכום קצוב לזמן מסויים],

ביד אחרים,

ולא היתה ביד האב בשעת מיתה, הבכור נוטל פי שנים בשכר הפרה .

או

במקרה,

שהיתה רועה באפר

[בשדה שמזונותיה מצויים שם]

וילדה,

אף על פי שילדה לאחר מות האב,

בכור נוטל פי שנים

בולד. הואיל ושבח דממילא הוא, חשיב כאילו הוחזק האב מחיים באותו שבח .

אבל

אם היתומים

בנו בתים ונטעו כרמים

בנכסים שהוריש להם אביהם, ואחר כך באו לחלוק,

אין

ה

בכור נוטל פי שנים

בשבח שהשביחו היתומים. עד כאן הברייתא.

והוינן בה:

האי "הזרוע והלחיים והקיבה", היכי דמי?

אי דאתי לידי אבוהון

מחיים,

פשיטא

שהבכור יטול פי שנים, כשאר נכסי האב.

ואי דלא אתי לידי אבוהון,

הלא

ראוי הוא, ואין הבכור נוטל

פי שנים

בראוי כבמוחזק

?

ואין זה דומה לשבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת אביהם, דהתם, האב היה מוחזק בגוף הנכסים מחיים, וכיון שהושבחו מאליהם, האב נחשב כמוחזק אף בשבח.

אך במתנות כהונה לא זכה האב מחיים בכלום, והוי ראוי?

ומתרצת הגמרא:

הכא במכירי כהונה

[כלומר, אנשי העיר קרוביו ומכיריו של כהן זה, ומזכין לו זיכוי גמור במתנות בהמותיהן מיד שנשחטו קודם שהופרשו מן הבהמה]

עסקינן

,

ו

מדובר בפר

דאשתחיט בחיי דאבוה ון,

וקסבר "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמו

".

ואף על פי שעדיין לא הפרישו את המתנות בפועל, הרי הם כאילו באו לידו, וזכה בהם. ולכן בנו הבכור נוטל פי שנים באותן מתנות.

עוד שנינו בברייתא, שהבכור נוטל פי שנים ב

מוקדשין

[כגון קדשים קלים, הנאכלים לבעלים] שנשחטו בחיי אביו.

ומקשה הגמרא: מדוע נוטל פי שנים, והא

לאו דידיה נינהו?

ואף על פי שיש לבעלים זכות לאכול מן הקדשים, מכל מקום אין הבשר נחשב כממונם , אלא "משלחן גבוה קא זכו".

ומתרצת הגמרא: מדובר

בקדשים קלים

מחיים ,

ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר, ממון בעלים הוא

לכל דבר, ואף לקדש בו אשה. ולכן הבכור נוטל בו פי שנים.

והיכן נשנו דברי רבי יוסי הגלילי:

דתניא

בברייתא: נאמר בתורה (ויקרא ה, כא) "נפש כי תחטא

ומעלה מעל בה'

וכיחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל: " ומכאן למדנו, התובע ממון מחבירו, וכפר בו, ונשבע לשקר, חייב להביא אשם גזלות.

ודרשינן מדכתיב "ומעלה מעל בה'",

לרבות

אם כפר ב

קדשים קלים

של חבירו, שאף הוא מביא אשם גזילות, מפני

שהן ממון בעלים. דברי רבי יוסי הגלילי.

עוד שנינו בברייתא לעיל:

"הניח להן אביהן פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה, בכור נוטל בה

פי שנים".

והוינן בה:

השתא, מוחכרת ומושכרת דלאו ברשותא דמרה דידהו קיימא

[אינה נמצאת ברשות האב],

אמרת שקיל,

[כלומר, נוטל בה פי שנים],

רועה באפר מיבעיא?!

הא פשיטא שיטול בה פי שנים, שהרי אביו מוחזק בה?

ומתרצת הגמרא:

הא קא משמע לן, דמוחכרת ומושכרת

שבכור נוטל בה פי שנים, אינו נוטל אלא כשמוחכרת

דומיא דרועה באפר.

דהינו:

מה רועה באפר

נוטל פי שנים, כיון ד

שבחא דממילא קא אתי,

ולא מחמת טורח היתומים, שהרי

לא קא חסרי בה מזונא,

[לא הוציאו עליה שום מזונות, אלא אכלה מעצמה בשדה].