Baba Batra 103a — le Talmud en français

אך היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהין עשרה טפחים

אין נמדדין עמה.

כלומר, אינם נפדים לפי החשבון הנ"ל [חמשים שקל כסף לכל בית כור], אלא נחשבים כשדה בפני עצמה .

פחות מכאן נמדדין עמה,

כיון שאינם חשובים בפני עצמם, ובטלים לשאר השדה

".

ו

הוינן בה:

אמאי

אין נמדדין לפי החשבון האמור בפרשה?

לקדשו באנפי נפשייהו,

כלומר, יתקדשו בפני עצמם, ויפדו אף הם לפי החשבון האמור בפרשה ?!

וכי תימא

[ואם תאמר],

כיון דלא הוי בית כור לא קדשי.

דהיינו, אינם נחשבים כדי להפדות לפי החשבון הנ"ל, אלא נפדים בשווין.

והא

אין לומר כך! שהרי

תניא

בתורת כהנים: נאמר בתורה (ויקרא כז יט) גבי המקדיש שדה אחוזה, "ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אתו".

ודרשינן,

"שדה" מה תלמוד לומר?

הרי כבר נאמר לעיל, "ואם משדה אחוזתו יקדיש", והיה לכתוב לומר, "ואם גאל יגאל אותה המקדיש אותו"?

אלא

לפי שנאמר

בתחילת הפרשה (שם טז)

"זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף",

היינו אומרים,

אין לי אלא שהקדיש בענין הזה,

כלומר רק אם הקדיש בית כור שלם, אזי פודהו לפי החשבון האמור.

מנין לרבות

את המקדיש

לתך,

[חמשה עשר סאים, דהיינו מחצית הכור]

וחצי לתך, סאה, תרקב,

[שלשה קבין, דהיינו מחצית הסאה]

וחצי תרקב,

שאף הם נפדים לפי החשבון האמור בפרשה?

תלמוד לומר, "שדה",

ודרשינן,

מכל מקום.

כלומר, כל שדה שהיא נפדית לפי החשבון האמור.

ומבואר בברייתא, שגם שדה קטנה נמדדת לפי החשבון האמור.

והדרא קושיין, מדוע לא ימדדו את הנקעים בפני עצמם, לפי החשבון האמור בפרשה?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב עוקבא בר חמא, הכא בנקעים מלאים מים עסקינן. דלאו בני זריעה נינהו.

ואינם נקראים "בית זרע", ולכן אינם נמדדים כשדה אחוזה, אלא נפדים בשווים.

וכן

דיקא נמי

לשון המשנה הנ"ל

, דקתני

"נקעים גבוהים עשרה, או סלעים", ומשמע, נקעים

דומיא דסלעים.

שמע מינה,

מה סלעים אינם בני זריעה, אף נקעים, מדובר באופן שאינם בני זריעה.

ומקשה הגמרא,

אי הכי, אפילו פחות מכאן

[נקעים פחותים מעשרה טפחים]

נמי

יחשבו בפני עצמם, ויפדו בשווים ?

ומתרצת הגמרא,

הנהו נגאני

[בקעים]

דארעא מיקרו, שדרי

[גבשושיות]

דארעא מיקרו.

כלומר, אין להם שם בפני עצמם, אלא הרי הם כחלק מהקרקע. ומכיון שכל השדה נקרא "בית זרע", אף הם נחשבים כ"בית זרע", ונפדים עמו.

חוזרת הגמרא לדון בדברי משנתנו:

הכא מאי?

כלומר, האם במשנתנו גם כן מדובר בנקעים המלאים מים, ואינם ראויים לזריעה, דומיא דסלעים?

אמר רב פפא

: במשנה מדובר בכל הנקעים,

אף על פי שאין מלאים מים.

מאי טעמא?

כלומר, מה אכפת ללוקח לקבל נקעים שאינם מלאים מים, הרי אף הם ראויים לזריעה?

מבארת הגמרא,

אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד, ויראו לו כשנים ושלשה מקומות

. ולכן, גם אם אינם מלאים מים, מכל מקום, אין כאן שדה אחת, אלא כמה שדות, ואין הלוקח חפץ לקנות כמה שדות אלא שדה אחת בלבד .

מתקיף לה

[הקשה על דבריו]

רבינא, והא

נקעים

דומיא דסלעים קתני!

ומדוע לא נדייק כדלעיל,

מה סלעים דלאו בני זריעה נינהו, אף הני נמי דלאו בני זריעה נינהו

?

ומתרצת הגמרא,

כי קתני דומיא דסלעים, אפחות מכאן.

כלומר, המשנה באה לחדש, שנקעים פחות מעשרה טפחים מצטרפים לשדה, אפילו כשאינם ראויים לזריעה.

אך יותר מעשרה, אפילו אם ראויים לזריעה אינם מצטרפים. כיון דהוי כשני מקומות.

שנינו במשנה, "סלעים גבוהים עשרה אינן נמדדים עמה,

פחות מכאן נמדדין עמה"

:

אמר רבי יצחק: טרשים

[סלעים, וכן נקעים המלאים מים ואינם ראויים לזריעה ]

שאמרו

במשנה "פחות מכאן נמדדין עמה ", היינו דוקא אם בכל השדה לא יצטרפו מהם אלא

בית ארבעת קבין.

אך אם השדה מלאה בסלעים קטנים, יותר מארבעה קבין לבית כור, אין נמדדים עמה. דכולי האי לא מחיל איניש.

אמר רב עוקבא בר חמא, והוא שמובלעין בחמשת קבין

.

כלומר, אותם ארבעה קבין יהיו בשטח המכיל לפחות חמשה קבין, או יותר.

אך אם יהיו מכונסים במקום אחד, אינם נמדדים עמה, ונחשבים כמקום בפני עצמו.

ודוקא כשיש בהן ארבעה קבין. אך פחות מכך, אף אם היו מכונסים במקום אחד נמדדים עמה .

אך

רב חייא בר אבא אמר

בשם

רבי יוחנן: והוא שמובלעין ברובה של שדה.

כלומר, גם אם היו מפוזרים ביותר מחמשה קבין, הרי הם כרצופים, עד שיהיו מפוזרים ברוב השדה.

כגון, בשדה המכילה שלשים סאה, רובה הוא 16 סאה, אם כן, על חמשת הקבים להיות מפוזרים בתוך 16 סאה. דהיינו, רבע הקב לסאה.

בעי רב חייא בר אבא, רובן במעוטה, ומעוטן ברובה, מהו?

כגון, אם רובן של חמשת הקבים (כגון תשעה רבעי קב) היו מפוזרים במיעוטה של רוב השדה, דהיינו בשבעה סאין, ומיעוט חמשת הקבין (שבעה רבעי קב) היו מפוזרים ברובה של רוב השדה, דהיינו בתשעה סאין, יוצא, שבחלק מן השדה היחס הוא יותר מרבע הקב לסאה. האם בכהאי גוונא, ימדדו עמה?

תיקו.