Avoda Zara 74b — le Talmud en français

מתניתין:

גת של אבן

העשויה לדריכת ענבים ליין,

שזפתה עובד כוכבים

בזפת, כדי שתהיה הגת אטומה, ולא יבלע היין בסדקיה. והזפת, טעמה מר. ונוהגין לתת לתוך הזפת יין על מנת להפיג מרירותה.

ואם כן, יש חשש שמא נתן הגוי לתוכה יין וניסכו. ולכן, כדי להכשירה מיין הגוי. וההכשר -

מנגבה

במים ואפר -

והיא טהורה!

ו

גת

של עץ

שדרך העץ לבלוע יין רב, ולכן אף מזפתים אותה בכמות זפת רבה יותר, ומשום כך אף נותנים בה יותר יין על מנת להעביר מרירותה,

\- אף על פי כן

רבי אומר ינגב

ודין גת של עץ הינו כדין גת של אבן.

וחכמים

חולקים

ואומרים,

אין תקנת הגת של עץ על ידי ניגוב בלבד, אלא

יקלוף את הזפת!

ו

גת

של חרס,

אין לה תקנה כלל, כיון שהחרס עצמו בולע מן היין. ולכן - לדברי הכל -

אף על פי שקלף את הזפת, הרי זו אסורה!

גמרא:

אמר רבא

: אופן הכשר גת של אבן הנדרש במשנתינו, הינו

דוקא

אם

זפתה

הגוי, ויש לחשוש שמא הזפת בלעה מן היין הניתן בה על מנת להפיג מרירותה.

אבל,

אם רק

דרך בה

הגוי יין בלא שזיפתה קודם לכן,

לא

צריך ניגוב, אלא די בהדחה בלבד. [להלן יתבאר מהו ניגוב ומהו הדחה.]

תמהה הגמרא:

פשיטא!

הלוא

"זפתה" תנן

שנינו במשנה. ומנין להעלות על הדעת שהמשנה מדברת אף בדריכת יין בלבד בלא זיפות?!

מבארת הגמרא:

מהו דתימא,

ש

הוא הדין אפילו

אם

דרך בה

צריך יהיה ניגוב.

והאי דקתני,

ומה ששנה במשנתנו

"זפתה",

ולא שנה "דרך בה", היינו משום ש

אורחא דמלתא

דרך העולם שקודם שדורכים בגת, מזפתים אותה ונותנים בה יין להפיג מרירות הזפת. ולכן

קתני

"זיפתה", אך באמת אף אם דרך בלא זיפות, יהא הדין כך,

\-

קא משמע לן,

שרק אם זיפתה צריך לנגבה. אם רק דרך בה הגוי ענבים, אין צורך בניגוב אלא רק בהדחה.

איכא דאמרי

יש השונים את דבריו של רבא כך:

אמר רבא

: דין המשנה שמועיל הניגוב, הינו

דוקא

אם רק

זפתה

הגוי.

אבל

אם

דרך בה

ענבים אחר שזיפתה,

לא סגי

לא מספיק להכשירה

בניגוב

, אלא צריך אף לקלף את הזפת. כיון שהיין הנדרך בה חודר לפנים.

תמהה הגמרא:

פשיטא?!

הלוא רק

"זפתה" תנן

שנינו במשנה. ומנין לומר שאפילו אם דרך יין באותה גת מזופפת, יועיל הכשר זה?!

מבארת הגמרא:

מהו דתימא

ש

הוא הדין ד

יועיל הכשר בניגוב

אפילו

אם דרך בה,

והאי דקתני

ומה שכתב במשנתינו

"זפתה"

ולא "דרך בה", היינו משום ש

אורחא

דמלתא קתני

נקט כפי דרך העולם שהמזפת גת עושה זאת לשם דריכת יין בה. ולכן היה מקום ללמוד ממשנתינו שניגוב זה מועיל אף אם דרך בה

\-

קא משמע לן,

ש

דוקא

אם רק

זפתה

מועיל הכשר זה.

אבל,

אם גם

דרך בה

-

לא סגי

[די]

לה בניגוב,

אלא יש לקלף את הזפת.

מביאה הגמרא ומוכיחה ממעשה שהיה בענין זה:

כי ההוא דאתא לקמיה

כאותו אדם שבא לפני

דרבי חייא, אמר ליה

:

הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי

שלח לי אדם שיכשיר לי את הגת [שכנראה קנה אותה מן הגוי ].

אמר ליה רבי חייא לרב: זיל בהדיה

לך עמו להורות לו הכשר הגת,

וחזי

וראה לעשות זאת באופן נכון וכשר,

דלא

אגרום לו שיפסיד את יינו, ונמצא ש

מצוחת

יצווח

עלי בבי מדרשא

על שהורינו לו דבר המביאו לידי הפסד.

אזל, חזייה

הלך רב וראה

דהוה שיעא טפי

שהיתה הגת המזופפת, חלקה מאוד.

אמר

רב:

הא

כיון שחלקה היא ואין בליעתה מרובה

, ודאי בניגוב סגי

מספיק

לה

.

בהדי דקא אזיל ואתי

תוך כדי שהלך ובא,

חזא פילא מתותיה

ראה סדק תחת הזפת,

וחזא דהוה מלא חמרא

וראה שמלא היה ביין.

אמר: הא

גת זו,

לא סגי

לא די

לה בניגוב, אלא

הכשרה הוא

בקילוף!

והיינו

זהו

דאמר לי חביבי

רבי חייא [שהיה דודו]

חזי

תראה לעשות את הכשר הגת, באופן נכון וכשר

דלא מצוחת עלי

שלא יצווח עלי

בבי מדרשא!

תנו רבנן: הגת, והמחץ

הוא הכלי שבו דולים את היין מן הבור [שבו מתאסף היין אחר דריכת הענבים],

והמשפך

[שהיו עשויין מחרס, ולא היו מזופפין] ו

של עובדי כוכבים הם

,

רבי מתיר

להכשיר אותם

בניגוב

בלבד,

וחכמים אוסרין.

ומודה רבי בקנקנים

של חרס

של עובדי כוכבים, ש

אף שאינם מזופפין, הן

אסורין

ולא מועיל להן הכשר זה. אלא כדי להכשירן צריך למלאות בהם שלשה ימים ולערות כל עשרים וארבע שעות. ורק לאחר שלשה ימים, הקנקנים כשרים.

ו

מבררת הגמרא:

מה הפרש בין זה לזה,

שלגת וכליה די בניגוב, ואילו קנקנים צריכים הכשר גדול של מילוי ועירוי?

החילוק הוא כך:

זה,

קנקנים,

מכניסו

את היין

ל

תוך הקנקנים ב

קיום

בהם לזמן מרובה. ולכן במשך הזמן הקנקן בולע יותר ויותר יין. ומשום כך צריכים הכשר גדול.

וזה,

כלי הגת,

אין מכניסו

את היין

בקיום

זמן רב, אלא לזמן קצר בשעת הדריכה. לפיכך אינם בולעים הרבה, ומספיק ניגוב על מנת להכשירם.

ו

אם היו הגת, המחץ והמשפך של

עץ ושל אבן

ולא היו מזופפין -

ינגב

וכשרים הם לדברי הכל.

ואם היו מזופפין

-

אסורין

ואין להם תקנה אלא עד שיקלוף הזפת.

שואלת הגמרא:

והתנן

שנינו במשנתינו -

גת של אבן שזפתה עובד כוכבים, מנגבה והיא טהורה.

ואילו כאן מבואר שאם זפתה - אסורה? מיישבת הגמרא:

מתניתין

משנתינו מדברת בגת

דלא דרך בה הגוי.

ולכן די בניגוב.

ואילו ה

ברייתא,

מדברת בגת

דדרך בה

יין ובליעתה מרובה, ולכן אין לה תקנה אלא בקילוף הזפת.

אמר מר

בברייתא לעיל:

הגת, והמחץ, והמשפך של עובדי כוכבים, רבי מתיר בניגוב, וחכמים אוסרין.

מקשה הגמרא:

והאנן תנן

במשנתינו, כי גת

של חרס, אף על פי שקלף את הזפת, הרי זו אסורה?!

ודין זה, לכאורה לדברי הכל הוא. ואילו בברייתא זו מתיר רבי את הגת בניגוב בלבד?

אמר רבא

: ה

סיפא דמתניתין,

שבה נאמר שאין תקנה לגת של חרס,

אתאן

נאמרה

ל

דעת

רבנן.

אולם לדעת רבי, אכן יש להם תקנה על ידי קילוף.

וכך היא שיטת חכמים במשנתינו: גת של אבן שלא דרך בה יין - ינגב. של עץ - יקלוף. ואילו של חרס - אין לה תקנה.

ולדעת רבי, גת של אבן ושל עץ - יכשירם בניגוב. ושל חרס - יקלוף.

דרש רבא: נעוה ארתחו

את הגתות שלקחו מן הגוים, הגעילו ברותחין!

רבא, כי הוה משדר גולפי

כאשר היה שולח כדים ריקים על ידי שליח גוי

ל

מקום ששמו

הרפניא, סחיף להו אפומייהו

היה כופה ומניח אותם בתוך השק, כאשר פניהם למטה ותחתיתם למעלה,

וחתים להו אבירצייהו

היה חותם את פי השק, על תחתיתם של הכלים, כאשר הם הפוכים. ודבר זה עשה משום "חותם בתוך חותם"

ומדוע עשה כן?

קסבר

רבא, כי

כל דבר

אפילו כלי ריק שדרך בן אדם

שמכניסו

בתוכו יין

לקיום

זמן רב, הרי ש

אפילו

אם הכלי נמצא ביד הגוי

לפי שעה,

ולכאורה אין לחשוש שמא יכניס בתוכו יין לאותו זמן מועט שנמצא הכלי ברשותו, בכל אופן

גזרו ביה רבנן

שאסור להשאיר כלי זה ביד גוי, כאילו היה זה יין ממש.

ולכן חתם רבא את הכלי, חותם בתוך חותם.

שנינו במשנתינו: גת של אבן שזפתה גוי - מנגבה.

מבררת הגמרא:

במה מנגבן?

רב אמר

: מנגבן

במים.

רבה בר בר חנה אמר

: מנגבן

באפר.

[להלן יתבאר היאך נעשה ניגוב זה.] ומקשה הגמרא:

רב אמר

מנגבן

במים.

וכי מנגבן

במים

בלבד

ולא באפר,

והיאך מועיל ניגוב כזה במים בלבד לנקות היין?

ועוד,

רבה בר בר חנה אמר

מנגבן

באפר.

וכי מנגבן

באפר

בלבד

ולא במים,

והיאך מועיל ניגוב זה?!