Avoda Zara 6b — le Talmud en français

דתניא,

אמר רבי נתן:

מנין

אנו למדים,

שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר,

האסור בשתיית יין, מחמת החשש שמא יבא הנזיר לשתותו,

ו

מנין שלא יושיט אדם

אבר מן החי לבני נח,

האסור להם באכילה, כמו שנאמר [בראשית ט] "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו"?

תלמוד לומר "ולפני עור לא תתן מכשול

".

והא

והרי

הכא,

ביין לנזיר ובאבר מן החי לבני נח,

דכי לא יהבינן ליה,

גם אם לא יתנוהו לו,

שקלי אינהו,

יקחו בעצמם,

ו

בכל זאת

קא עבר

המושיט להם

משום "לפני עור לא תתן מכשול".

הרי שאף אם ביכולתו של הנכשל להכשל מעצמו, בכל זאת אסור להושיט לו, ואם יושיט עובר על הלאו.

וקשה על מה שאמרו, שאם יש לגוי בהמה אחרת אין איסור "לפני עור"? ומתרצינן: אין מברייתא זו ראיה. כי

הכא במאי עסקינן,

הברייתא מדברת באופן שאין אפשרות לנכשל ליקח בעצמו בלי שיושיט לו המכשיל, וכגון

דקאי בתרי עברי נהרא

, המכשיל והנכשל נמצאים בשני עברי הנהר, ולולי הושטת המכשיל לנכשל, אין הנכשל יכול להגיע ליין או לאבר מן החי בעצמו. אבל אם הנכשל יכול לקחת לעצמו, אין המכשיל עובר, שהרי אינו מכשילו .

דיקא נמי

, מלשון הברייתא גם אפשר לדייק כן, שהם נמצאים ב"תרי עברי נהרא",

דקתני "לא יושיט",

ומשמע שמושיטו המכשיל לנכשל ממקום שאינו יכול הנכשל לקחת מעצמו,

ולא קתני "לא יתן"

, שמשמעו נתינה בלבד.

ולא נפשטה האיבעיא האם הטעם הוא משום הרווחה, או משום "לפני עור".

ועתה הגמרא דנה במי שעבר על דין משנתנו, ונשא ונתן עמם לפני יום אידיהן - האם הסחורה נאסרה באיסור הנאה, או לא. כלומר, האם נתנו חכמים לאיסור זה דין של איסור "לכתחילה", או אפילו של איסור "דיעבד".

איבעיא להו

הסתפקו בני הישיבה:

נשא ונתן

לפני יום אידיהן,

מאי?

האם נאסר הסחורה באיסור הנאה או לא?

רבי יוחנן אמר: נשא ונתן

-

אסור

בהנאה.

ריש לקיש אמר: נשא ונתן

-

מותר

בהנאה.

והגמרא מביאה ברייתא לפשוט את האיבעיא.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

מברייתא ששנינו בה:

אידיהן של עובדי כוכבים,

אם

נשא ונתן

-

אסורין

[ולא אמר התנא "אסור לשאת ולתת" על ה"גברא", אלא "אסורין", לומר שהחפצים אסורין].

מאי לאו,

מה פירוש "אידיהן של עובדי כוכבים" ששנתה הברייתא, האם אין פירושו

לפני אידיהן,

ומשמע שאסורין בהנאה, ולא כריש לקיש? ודחינן:

לא!

הברייתא מדברת ב"יום

אידיהן" דוקא

, ואכן ריש לקיש מודה שהסחורה שנשא ונתן עם הגוים ביום אידיהם אסורה בהנאה.

איכא דאמרי

, יש מי שמסר שמועה זו בנוסח אחר:

איתיביה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן,

מברייתא ששנינו בה:

אידיהן של עובדי כוכבים,

אם

נשא ונתן

-

אסור

.

ונדייק מלשון הברייתא: מה שסחר עמם ביום

אידיהן

-

אין,

אכן אסור. אבל

לפני אידיהן

-

לא

אסור, ולא כרבי יוחנן?

ודחינן: כוונת הברייתא היא גם ל"לפני אידיהן".

כי התנא

של הברייתא,

אידי ואידי

\-

אידיהן קרי להו,

קורא "אידיהן" גם ל"לפני אידיהן", וכשאמר אידיהן התכוון גם לימי אידיהן שאסרו חכמים.

ומברייתא זו אין ראיה. אבל מנגד, יש ברייתא אחרת שנשנתה כדברי ריש לקיש.

תניא כוותיה

כדבריו

דריש לקיש: כשאמרו

חכמים

אסור לשאת ולתת עמהם, לא אסרו אלא בדבר המתקיים

עד יום אידו, וכשייראה לפניו ביום אידו הולך ומודה לאלילים.

אבל בדבר שאינו מתקיים

, ירק וכדומה,

לא

אסרו.

ואפילו בדבר המתקיים

, אם

נשא ונתן, מותר

בהנאה.

וזהו כדברי ריש לקיש.

תני רב זביד ב

משנתו

דבי

של

רבי אושיעיא

[כלומר בברייתא שסידרה]:

דבר שאין מתקיים מוכרין להם, אבל לא לוקחין מהן.

מפני שהגוי מתאווה למכור כיון שאינו מתקיים, ומרוויח בכך, והולך ומודה .

כשם שאסור לשאת ולתת עמהם, כך אסור לקבל מהם דורון, לפי שקבלת הדורון על ידי ישראל, מביאו לידי שמחה, ו"אזיל ומודה".

והגמרא מספרת עובדא בענין זה.

ההוא מינאה

מין [נוצרי] אחד,

דשדר ליה

ששלח

דינרא קיסרנאה

[דינר מצורה חדשה, והיינו, שהקיסר פסל את הראשונה, והוציא דינר חדש]

לרבי יהודה נשיאה

[בן בנו של רבי יהודה הנשיא],

ביום אידו

של המין.

הוה יתיב,

היה יושב

ריש לקיש קמיה

, לפני רבי יהודה נשיאה.

אמר

רבי יהודה נשיאה:

היכי אעביד,

מה אעשה?

אם

אשקליה

אקחנו -

אזיל

המין,

ומודה

.

ואם

לא אשקליה

, אם לא אקחנו -

הויא

ליה איבה,

תהיה לו נגדי איבה, בראותו בכך זילזול במתנתו.

אמר ליה ריש לקיש: טול,

קחנו

וזרוק אותו לבור בפניו!

אמר

רבי יהודה נשיאה:

כל שכן דהויא ליה איבה!

אמר לו ריש לקיש:

כלאחר יד הוא דקאמינא

. התכוונתי לומר שתזרקנו באופן שלא ייראה שהשלכתו מדעת, ויהיה סבור שנאבד ממך. וכיון שיראה שהדורון ששלח לך אבד ממך, לא ישמח. ובכך תינצל גם מלקיחת דורון, וגם מאיבה.

שנינו במשנתנו:

להשאילן ולשאול מהן.

ומקשינן:

בשלמא להשאילן

אסרו חכמים, משום

דקא מרווח להו,

שהישראל עושה להם ריווח -

אבל, לשאול מהן

-

אמאי

למה אסרו, אדרבה,

מעוטי קא ממעט

להו! הרי בכך מתמעט הגוי.

ומתרצינן:

אמר אביי

: אכן, אין טעם לאסור לשאול מהן, אלא,

גזירה

שלא

לשאול מהן, אטו להשאילן

, חכמים גזרו לשאול מהן, שאם יתירו, יבואו להתיר גם להשאילן.

רבא אמר: כולה,

כל הנאמרים במשנתנו,

משום דאזיל ומודה הוא,

נאסרו. כיון שישראל שואל ממנו - רואה הגוי זאת לעצמו לחשיבות, ו"אזיל ומודה".

שנינו במשנתנו:

להלוותם וללוות מהן

.

ומקשינן:

בשלמא להלוותם

אסרו חכמים,

משום דקא מרווח להו

, שהישראל עושה להם ריווח -

אלא, ללוות מהן, אמאי?

למה אסרו חכמים, הרי ממעט אותן?

ומתרצינן:

אמר אביי: גזירה ללוות מהן אטו להלוותם.

חכמים גזרו שאם ילוו מהם, יבואו להתיר גם להלוותן.

רבא אמר: כולה,

כל הנאמרים במשנה נאסרו,

משום דאזיל ומודה הוא.

שנינו במשנתנו:

לפורען ולפרוע מהן.

ומקשינן:

בשלמא לפורען

אסרו חכמים,

משום דקא מרווח להו

-

אלא, לפרוע מהן

מדוע אסור, והרי אדרבה,

מעוטי ממעט להו?

אמר אביי: גזירה לפרוע מהן אטו לפורען.

רבא אמר: כולה משום דאזיל ומודה.

וצריכי

. לדעת רבא, הסובר שכל דיני המשנה הם משום "אזיל ומודה", יש להקשות מדוע הוצרכה המשנה להשמיענו חידוש זה גם ב"לשאול" וגם ב"ללוות" וגם ב"להיפ רע".

והגמרא מבארת שיש בכל אחד מהם חידוש נוסף על קודמו.

דאי תנא "לשאת ולתת עמהן

" - יכלנו לומר שטעם האיסור הוא

משום דקא מרווח להו, ואזיל ומודה

, לכן אסרו חכמים -

אבל לשאול מהן, דמעוטי קא ממעט להו,

יכלנו לומר כי

שפיר דמי,

ומותר. לכן השמיעה לנו המשנה שבכל זאת אסרו חכמים משום "אזיל ומודה", מפני שבעיני הגוי יש בכך חשיבות שהישראל שואל ממנו כליו, ויודע שהישראל יחזירם לו.

ואי תנא "לשאול מהן

" - יכלנו לומר, הטעם שאסור

משום דחשיבא ליה מילתא

, חשיבות היא בעיניו,

ו

לכן

אזיל ומודה.

אבל ללוות מהן

, יכלנו לומר שלא אסרו חכמים, משום

שצערא בעלמא אית ליה

, שההלואה מדאיגה אותו, כי

אמר

הגוי, חושב בלבו:

תוב לא הדרי זוזי!

שוב לא יחזרו אלי מעותי. לכן משמיעה לנו המשנה, שבכל זאת אסרו, משום שהגוי אינו דואג, כי יודע שיפרע ממנו בעל כרחו, והיות שרואה בכך חשיבות שישראל זקוק להלוואתו - "אזיל ומודה".

ואי תנא "ללוות מהן",

יכלנו לומר, הטעם שאסור,

משום דקאמר

הגוי בלבו:

בעל כרחיה מיפרענא,

אפרע מן הישראל בטובתו ושלא בטובתו,

והשתא מיהת,

לפחות עתה

"אזיל ומודה"

-

אבל ליפרע מהן, דתו לא הדרי זוזי,

שהמעות שוב לא יחזרו לגוי,

אימא

יכלנו לומר:

צערא אית ליה

, הגוי רק מצטער מכך,

ולא אזיל ומודה

, לכן משמיעה לנו המשנה, שאף על פי שעתה מצטער, בכל זאת שמח הוא לאחר זמן, ו"אזיל ומודה".

צריכא

. לכן צריכה המשנה להשמיענו שבכל אלו האופנים ילך ויודה לאלילו, ובכולם אסרום חכמים .

שנינו במשנתנו:

רבי יהודה אומר: נפרעין

מהן מפני שמיצר הוא לו. אמרו לו: אף על פי שמיצר הוא עכשיו

-

שמח הוא לאחר זמן.

ומקשינן:

ולית ליה לרבי יהודה

, האם אין רבי יהודה סובר את הסברא ש

אף על פי שמיצר עכשיו, שמח הוא לאחר זמן?!

והתניא,

הרי שנינו ברייתא במסכת מועד קטן, שמובא בה דעת רבי יהודה, שאכן הוא סובר סברא זו.

הברייתא ההיא עוסקת בהלכות חול המועד, שהם ימים האסורים במקצת מלאכות, והותרו מקצת מלאכות הנעשים לצורך המועד. ושם שנינו:

רבי יהודה אומר: אשה

המתקשטת במועד -

לא תסוד

[לא תתן על פניה סיד, והוא מתכשיטי האשה, שבהורדת הסיד, פניה מאדימות ומצהילות]

במועד, מפני ש

עכשיו במועד,

ניוול הוא לה

בעודו על פניה, ומצטערת, ואף ששמחה אחרי שתורידו.

במה דברים אמורים שאסור לסוד את הפנים, באם דעתה להוריד את הסיד לאחר המועד -

ומודה רבי יהודה בסיד

יבש, והיא סדה בתחילת המועד,

שיכולה לקפלו

להורידו

במועד

, וכיון שתהנה ממנו בתוך המועד, מודה רבי יהודה

, שטופלתו במועד.

כי

אף על פי שמצירה עכשיו

, בכל זאת

שמחה היא לאחר זמן.

הרי שרבי יהודה סובר לסברא זו! ומתרצינן:

אמר רב נחמן בר יצחק: הנח להלכות מועד

, אל תקשה מהלכות מועד,

דכולהו

שכל הלכותיו, כגון, שחיטה בישול ואפיה -

מיצר עכשיו

בשעת טירחתו, ואף שהיא טירחה מרובה,

שמחה

[גירסת הב"ח:

ושמח

]

לאחר זמן

[

נינהו

], ולכן הותר לטרוח בהם.

ולכן, בהלכות מועד, מודה רבי יהודה שמותר לסוד סיד, למרות שמיצר עכשיו, כיון שיהיה שמח לאחר זמן, במועד. אך כאן, בהלכות משא ומתן מן הגוים, סובר שאם עכשיו מיצר - נפרעין מהן.

רבינא אמר

תירוץ אחר:

עובד כוכבים לענין פרעון

חוב,

לעולם מיצר,

ואפילו לאחר זמן, מפני שדעתו לגזול .

במשנתנו לא נאמר הבדל בין מלוה בשטר למלוה על פה. והנכון, שיש טעם לחלק ביניהם, כמו שמחלק רבי יהושע בן קרחה -

ואומרת הגמרא:

מתניתין

-

דלא כ

דברי

רבי יהושע בן קרחה.

דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר

: אם הלוה הישראל להגוי

מלוה,

וכתבו אותה

בשטר

-

אין נפרעין מהן

לפני אידיהן, מפני שהגוי יודע שהישראל בעל השטר יתבענו ויוציא ממנו את הממון, ומפחד ממנו, לכן כשפורעו שמח לאחר מיכן, וביום אידו "אזיל ומודה" -

אבל

מלוה

הנעשית

על פה

, בלי שטר -

נפרעין מהן, מפני שהוא כמציל מידם

את מעותיו. כלומר, הגוי מצטער, ביודעו שאפשר לו לכפור, כאמור בגויים "אשר פיהם דיבר שוא, שקר ותרמית", וכשפורע, מצטער, ולא "אזיל ומודה".

וחכמים, חכמי משנתנו סוברים, שבכל אופן אסור.

ומספרת הגמרא:

יתיב

ישב

רב יוסף

בבית המדרש

אחוריה

מאחורי

דרבי אבא, ויתיב רב אבא קמיה

לפני

דרב הונא

[תלמידים אלו ישבו לפני רבם, רב הונא].

ויתיב

רב הונא,

וקאמר: הלכתא

, ההלכה נפסקה

כ

מו

רבי יהושע בן קרחה, והלכתא כ

מו

רבי יהודה.

ורב הונא מבאר:

הלכתא כרבי יהושע בן קרחה

-

הא דאמרן

הדין שאמרנו: מלוה על פה נפרעין מהן.

והלכתא

כרבי יהודה, דתניא

[

דתנן

] שנינו במשנה במסכת בבא קמא [ק ב]:

הנותן צמר לצבע,

אומן הצובע צמר, ואמר לו

לצבוע לו אדום, וצבעו שחור

. או

שחור, וצבעו אדום

-