Avoda Zara 66a — le Talmud en français

במשנה מבואר, שאם נפל יין נסך על ענבים מבוקעות, אוסר אותם בכדי נתינת טעם.

הגמרא להלן, תביא כמה חילוקי דינים בענין זה:

לקמן (עג' א') שנינו, "יין נסך אסור, ואוסר בכל שהוא. יין ביין, ומים במים, בכל שהוא. יין במים, ומים ביין, בנותן טעם. זה הכלל, מין במינו במשהו, ושלא במינו בנותן טעם".

ומבואר, שדין ביטול בתערובת בכדי נתינת טעם, לא שייך אלא במין שהתערב בשאינו מינו. אך מין המעורב במינו, אפילו אם אינו נותן טעם, לא בטל.

הגמרא דלהלן, תדון מה מגדיר תערובת כ"תערובת מין במינו", האם העובדה שטעמם של הדברים המעורבים שוה, הוא המגדיר את התערובת כמין במינו, או שמא, "אזלינן בתר שמא", דהיינו העובדה שמרכיבי התערובת נקראים באותו שם, היא המגדירה את התערובת כ"מין במינו".

אם נפל

חמרא עתיקא

[יין ישן],

בענבי

ם מבוקעות, כיון שטעמו ניכר, וגם שמו שונה, ל

דברי הכל

אוסר את הענבים

בנותן טעם.

אך אם נפל

חמרא חדתא

[יין חדש, שעדיין לא תסס] שטעמו כטעם הענבים,

בענבי

ם מבוקעות,

אביי אמר

: אוסר אפילו

במשהו.

כמו שיבואר להלן.

ורבא אמר

: אף הוא אינו אוסר אלא

בנותן טעם.

מבארת הגמרא:

אביי

ש

אמר

שהיין אוסר אפילו

במשהו,

סבר,

בתר טעמא אזלינן

[כשיש לפנינו תערובת דבר היתר באיסור, וצריך להגדיר את מהות התערובת, הולכים אחר הטעם]

.

וכיון ש

אידי ואידי

[היין והענבים]

חד טעמא הוא,

אוסר במשהו, משום

דהוה ליה

כתערובת

מין במינו. ומין במינו

אוסר

במשהו.

כמבואר להלן (עג' א') "זה הכלל, מין במינו במשהו, ושלא במינו, בנותן טעם".

ורבא,

ש

אמר,

אינו אוסר אלא

בנותן טעם,

סבר,

בתר שמא אזלינן,

[כשצריך להגדיר את מהות התערובת, הולכים אחר שמם של הדברים המעורבים],

ו

בתערובת יין בענבים, הגם שטעמם שוה, מכל מקום

האי שמא לחוד, והאי שמא לחוד,

זה שמו "יין", וזה שמו "ענבים",

ו

ממילא,

הוה ליה

כתערובת

מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו

אינו אוסר אלא

בנותן טעם.

הגמרא מקשה: הרי

תנן

במשנתינו:

"יין נסך שנפל על גבי ענבים כו',

ואם היו מבוקעות, אסורות".

בפשטות הבינה הגמרא:

קא סלקא דעתך,

מדובר בכל האופנים, ואף אם נפל

חמרא חדתא

[יין חדש]

בענבי

ם מבוקעות

.

והקשתה:

מאי לאו,

האם אין כונת המשנה לומר, שהיין אוסר את הענבים רק כשיש בו

בנותן טעם?!

ואם כן, מבואר במשנה כדברי רבא, שאף על פי שהיין שוה בטעמו לענבים, מכל מקום אינו אוסר אלא בכדי נתינת טעם.

אך יש לדחות:

לא.

כונת המשנה לומר, שהיין אוסר אפילו

במשהו

, וכאביי, שאמר "בתר טעמא אזלינן", וכיון שטעמם שוה, דנים את התערובת כ"מין במינו", ואוסר אפילו במשהו.

מקשה הגמרא:

הא מדקתני סיפא, "זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם, אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם, מותר",

משמע

מכלל

זה,

ד

כשאמרו במשנה "אסורות", אין הכונה לאסור אפילו במשהו, אלא

בנותן טעם עסקינן!

ואם כן, נראה מדברי משנתינו כדעת רבא, שאף על פי שהיין שוה בטעמו לענבים, מכל מקום כיון ששמם שונה, דנים את התערובת כ"מין בשאינו מינו", ואינו אוסר אלא בכדי נתינת טעם.

ואביי

יבאר את המשנה, באופן הבא:

מתניתין,

במשנתנו מדובר

ב

מקרה שנפל

חמרא עתיקא

[יין ישן]

בענבי

ם, וכיון שטעם היין הישן אינו כטעם הענבים, אינו אוסר אלא בכדי נתינת טעם.

כעת תביא הגמרא מקרה הפוך, שבו לדעת אביי אסור רק בכדי נתינת טעם, ולרבא, אסור אפילו במשהו:

חלא דחמרא, וחלא דשיכרא,

[חומץ בן יין, שהתערב בחומץ בן שיכר], אחד מהם היה של איסור, והשני של היתר.

א

ו, חמירא דחיטי וחמירא דשערי

[מחמצת העשויה מחיטים, שהתערבה במחמצת העשויה משעורים], וכגון שהיה אחד מהם של תרומה, והשני של חולין

,

אביי אמר

: אינם אוסרים זה את זה אלא

בנותן טעם.

משום ד

"בתר טעמא אזלינן", ו

כיון ש

האי טעמא לחוד, והאי טעמא לחוד,

[טעם חומץ בן יין, אינו כטעם חומץ בן שיכר],

והוה ליה

כתערובת

מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו

אינו אוסר אלא

בנותן טעם.

ורבא אמר

: אוסרים זה את זה אפילו

במשהו.

משום ד

"בתר שמא אזלינן", ו

כיון ש

האי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי.

[גם חומץ בן יין, וגם חומץ בן שיכר נקראים "חומץ"],

ו

כן,

האי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי

[גם מחמצת חיטים וגם מחמצת שעורים, נקראות "מחמצת"]

. והוה ליה

כתערובת

מין במינו. וכל מין במינו

אוסר אפילו

במשהו.

אמר אביי: מנא אמינא לה

[מהו המקור לדברי]

ד"בתר טעמא אזלינן"?

דתניא,

המתבל את התבשיל ב

תבלין

של איסור, מ

שנים ושלשה שמות והן מין אחד

[כלומר, משנים או שלשה סוגי תבלינים, שהם מין אחד, כגון פלפל לבן, פלפל שחור, ופלפל ארוך]

,

או מין ג'

[כלומר, משלשה מיני תבלינים, כגון פלפל בצל וחומץ] אף על פי שאין בכל אחד מהם כדי לתבל,

אסורין, ומצטרפין

לאסור את התבשיל

.

ואמר חזקיה, הכא במיני מתיקה עסקינן,

ומדובר שכל התבילנים טעמם מתוק, ו

הואיל וראוין למתק בהן את הקדירה,

מצטרפים זה לזה לאסור.

ומכאן הוכיח אביי:

אי אמרת בשלמא "בתר טעמא אזלינן",

מובן מדוע שלשת סוגי התבלינים מצטרפים, כיון ש

כולי חד טעמא הוא.

אלא אי אמרת "בתר שמא אזלינן",

מדוע מצטרפים לאסור, והלא

האי שמא לחוד והאי שמא לחוד?!

אלא ודאי מוכח, ש"בתר טעמא אזלינן".

ורבא אמר לך,

אין להוכיח ממשנה זו. ד

הא מני? רבי מאיר היא!

כדלהלן:

דתניא, רבי יהודה אומר משום רבי מאיר: מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה

לאסור דבר שהתערבו בו, אף על פי שבשמם ובטעמם שונים הם זה מזה?

שנאמר

(דברים יד' ג')

"לא תאכל כל תועבה", כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.

אבל אנו, שאין אנו סוברים כדעת רבי מאיר, ודאי "בתר טעמא אזלינן".

הגמרא מביאה נידון נוסף בהלכות תערובות:

חלא

[חומץ] של איסור, שנפל

לגו חמרא

[לתוך יין]

, דברי הכל

אינו אוסר אלא

בנותן טעם.

שהרי שמו, וטעמו, שונים. והוי כ"מין בשאינו מינו" שאינו אוסר אלא בכדי נתינת טעם.

אך,

חמרא לגו חלא

[יין איסור, שנפל לתוך חומץ]:

אביי אמר

: אוסר אפילו

במשהו.

כדלהלן.

ורבא אמר

: אינו אוסר אלא

בנותן טעם.

מבארת הגמרא:

אביי אמר במשהו,

כיון שיין הנופל לתוך חומץ, משעה שהגיע לאויר הכלי השתנה ריחו לריח החומץ, נמצא שקודם שהתערבו כבר היה ריחם שוה.