Avoda Zara 65b — le Talmud en français

והנה,

אבוה דרב אחא בריה דרב איקא

הוה שפיך להו חמרא לעובדי כוכבים, ואזיל מעבר להו מעברא, ויהבו ליה גולפי באגרא.

[רב איקא, אביו של רב אחא, היה מוכר יין לגויים, ומוזגו לתוך "זיקי", דהיינו נאדות עור שהיו מביאים עמם, ומעבירם את הנהר, והם היו מחזירים לו את חביות היין שקנו ממנו, בשכר זה שהעבירם בנהר].

אתו, אמרו ליה לאביי.

שאלו את אביי, האם מותר לו להנות משכר היין.

אמר להם: כי קא טרח,

כאשר טרח לשפוך את היין,

בהתירא קא טרח.

שהרי היין עדיין לא נאסר עד שהגיע לקרקעית הנאד של הגוי. ולכן השכר שקיבל עבור היין מותר בהנאה.

אמרו לו:

והא רוצה בקיומו, דלא נצטרו זיקי?

כלומר, רב איקא רוצה בקיום היין, שלא יתבקעו הנאדות, ויצטרכו את החביות, ולא יתנו לו אותן.

אמר להם: באופן

דמתני בהדייהו,

שהתנה עמם, שיתנו לו את החביות גם אם ישברו הנאדות, אזי שכרו מותר. שהרי אינו רוצה בקיומו.

אי נמי,

באופן

דמייתו פריסדקי בהדייהו,

שהביאו עמהם כלים חלופיים למקרה שישברו הנאדות, אזי שכרו מותר.

אמרו לו:

והא קא מעבר להו מעברא, דקא טרח באיסורא?

והרי בשעה שהעביר אותם בנהר, טרח ביין נסך, ומדוע שכרו מותר?

אמר להם: רב איקא היה "ראש הנהר", דהיינו האחראי על המעבורות בנהר, ומ

ד

ובר באופן ש

אמר ליה למברויא מעיקרא.

[שאמר מראש לספן שיעביר את קוני היין בחינם],

אי נמי, דנקיטי ביה קיטרי,

[מסר להם סימן, שיכירם הספן ויעבירם בחנם], ולא טרח בהם כלום. לכן שכרו מותר.:

פתיחה

משנתינו דנה, בדין יין נסך שנתן טעם בדבר היתר, באלו מקרים אוסרו בהנאה, ובאלו לא נאסר.

גדרי איסור נתינת טעם, נחלקו לארבעה סוגים:

א

. טעם שהשביח מתחילה ועד סוף. כגון טעם היין בתבשיל בשר, טעם זה אסור באופן ודאי.

ב

. טעם הפוגם מתחילה ועד סוף, כגון שמנונית הבשר, הפוגמת את הדבש. טעם זה מותר בהנאה אף לכתחילה.

ג

. טעם הפוגם בתחילה ומשביח לבסוף, כגון טעם הדבש ביין, שבתחילה הדבש מקלקל את היין, אך לאחר זמן מוסיף הדבש ליין ריח וטעם משובחים.

ד

. טעם המשביח בתחילה ופוגם לבסוף. כגון טעם שמנונית הבשר בחמאה. ובשני הסוגים האחרונים, אסורים מספק.

במשנתינו יתבארו כמה אופנים בנתינת טעם על ידי יין נסך.

מתניתין:

יין נסך שנפל על גבי ענבים

המחוברים לאשכול

, ידיחן

במים,

והן מותרות

באכילה

.

כיון שלא בלעו כלום.

ואם היו

הענבים

מבוקעות,

חיישינן שמא בלעו מהיין, ו

אסורות

בהנאה

.

נפל על גבי תאנים, או על גבי תמרים, אם יש בהן בנותן טעם

לשבח,

אסור.

ומעשה בביתוס בן זונן, שהביא גרוגרות

[תאנים מיובשות]

בספינה,

ונשתברה חבית של יין נסך, ונפל על גביהן, ושאל לחכמים, והתירום.

ובגמרא יבואר, שהתירום משום שנתנו טעם לפגם. ומשנתינו, חסורי מחסרא, והכי קתני: "ואם נותן טעם לפגם מותר". וראיה ממעשה ד"ביתוס בן זונן", שהתירו לו חכמים את גרוגרותיו, משום שנתנו טעם לפגם.

זה הכלל, כל שבהנאתו בנותן טעם,

כלומר, בכל מקרה שהאיסור נותן טעם לשבח בדבר שנפל עליו, ונמצא האדם שאוכלו נהנה מן האיסור,

אסור.

ו

כל שאין בהנאתו בנותן טעם,

כלומר, שהאיסור נותן טעם לפגם, שאין בו הנאה, בדבר שנפל עליו,

מותר.

שהרי לא נהנה מן האיסור.

כגון,

חומץ

של יין נסך,

שנפל על גבי גריסין

, ונתן בהם טעם לפגם, הגריסים מותרים. :

גמרא:

שנינו במשנה: "נפל על גבי תאנים או על גבי תמרים, אם יש בהן בנותן טעם, אסור. ומעשה בביתוס בן זונן... ושאל לחכמים והתירום".

מקשה הגמרא:

מעשה לסתור?!

כלומר, וכי יש אדם המביא ראיה לסתור את דבריו?!

שהרי בתחילה שנינו "אם יש בהן בנותן טעם אסורות", וכיצד הביאו ראיה מביתוס בן זונן, שהתירו לו חכמים את גרוגרותיו?

מתרצת הגמרא: משנתינו

חסורי מיחסרא,

והכי קתני: "אם נותן טעם לפגם הוא, מותר. ומעשה נמי בביתוס בן זונן, שהיה מביא גרוגרות בספינה, ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן, ובא מעשה לפני חכמים, והתירום".

מפני שנתן טעם לפגם.

הגמרא הביאה מעשה שיש ללמוד ממנו לנדונים שהובאו במשנתנו:

מעשה ב

ההוא כרי דחיטי

[ערימת חיטים]

, דנפל עליה חביתא דיין נסך,

באופן שהיה ביין כדי לתת טעם בחיטים

.

שרייה

[התיר]

רבא לזבוניה

[למכור את החיטים]

לעובדי כוכבים.

איתיביה

[הקשה]

רבה בר ליואי לרבא

: הרי שנינו בברייתא:

בגד

צמר,

שאבד בו

חוט אחד של פשתן, והרי הוא

כלאים

ואסור בלבישה

.

הרי זה לא ימכרנה לעובד כוכבים, שמא יחזור הגוי וימכרנו לישראל.

ולא יעשנה מרדעת לחמור,

שמא אחר זמן ישכח, ויקחנו משם ויתפרנו באחד מבגדיו.

אבל עושה אותו תכריכין למת מצוה.

ואין חשש שיקח מתכריכי המת, שהרי בגדי המת אסורים בהנאה. והמת עצמו, אין המצות נוהגות בו. דכתיב (תהלים פח' ו') "במתים חפשי", ודרשינן (נדה סא' ב'), "כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות".

עד כאן הברייתא.

ומדייק רבה בר ליואי:

לעובד כוכבים מאי טעמא לא

ימכרנו?

דחיישינן

דלמא אתי לזבוניה

[שמא יבא למוכרו]

לישראל.

ואם כן, כיצד התיר רבא למכור את החיטים הללו לגוי, ולא חשש

הכא נמי,

שמא

אתי לזבוניה לישראל?

הדר,

ומכח קושיא זו, חזר בו רבא, ו

שרא למיטחינהו ולמפינהו ולזבונינהו לעובדי כוכבים שלא בפני ישראל.

[התיר לטחון את החיטים, ולאפות מהם פת, ולמוכרה לגוי שלא בפני ישראל], ושוב אין חשש שמא הגוי יחזור וימכור את הפת ליהודי, כיון שפת עכו"ם אסורה, ולא יקנוה ממנו.

על כל פנים, מבואר, שאם נפל יין נסך על חיטים, אסור ליהודי להשתמש בהן.

וקשה, הרי במשנתינו

תנן: יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחן, והן מותרות.

ואם היו מבוקעות, אסורות.

משמע: רק אם היו

מבוקעות, אין.

אזי נאסרו על ידי היין. אבל ענבים

שאין מבוקעות, לא

נאסרו.

ואם כן, מדוע החיטים שאינן מבוקעות, נאסרו על ידי היין?

אמר רב פפא: שאני חיטי

ם,

הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין

[כיון שיש בצידן סדק, נחשבות כמבוקעות], ונאסרות על ידי היין.