Avoda Zara 62b — le Talmud en français

כדתנן,

כעין מה ששנינו במסכת מעשר שני (פרק ג' משנה א'):

"לא יאמר אדם לחבירו

העלה לי פירות הללו

, של מעשר שני,

לירושלים, לחלק.

כלומר, על מנת ליטול מהם חלק בשכרך. שהרי אסור לפרוע חובו בפירות מעשר שני.

אבל אומר לו

, כלומר, מותר לומר לו,

העלם לאוכלם ולשתותם בירושלים.

שהרי הוא כמזמינו לאכול עמו ביחד,

ו

באופן זה, ש

נותנין זה לזה מתנה של חנם,

אין איסור

".

ואף כאן, השמיענו התנא שיכול לתת לפועלים מפירות שביעית כמתנת חינם.

ורבא אמר: לעולם

הברייתא עוסקת במקרה שעשו מלאכת איסור בפירות שביעית, ובא התנא ללמדנו

ד

שכרם

קדוש בקדושת שביעית.

ודקא קשיא לך,

אם כן מדוע שכר

פועל

שעשה מלאכה בפירות שביעית לא נאסר?

יש לחלק:

פועל דלא נפיש אגריה

[שכרו מועט]

, לא קנסוהו רבנן.

אך

חמרין דנפיש אגרייהו

[שכרן מרובה]

, קנסו רבנן בהו.

וזהו הקנס שקנסו חכמים בחמרין.

ומתניתין,

כלומר, מדוע ביין נסך קנסו גם פועל שאין שכרו מרובה?

אלא, משום

חומרא דיין נסך, שאני.

וקנסו אף פועל.:

במשנה מבואר, ששכר עבודה ביין נסך אסור בהנאה.

מסתפקת הגמרא:

איבעיא להו, שכרו ל"סתם יינן"

מהו?

האם שכרו מותר בהנאה, או לא?

וצדדי הספק:

מי אמרינן כיון דאיסורא

ד"סתם יינן"

חמור כדיין נסך,

ובשניהם אסור בהנאה,

שכרו נמי אסור.

או דלמא, הואיל וטומאתו קיל,

שאינו מטמא כמת, אלא טומאת משקין בלבד,

אף שכרו נמי קיל.

פושטת הגמרא:

תא שמע,

[בא ושמע מה ששנינו בבריתא בענין זה]:

דההוא גברא דאגר ארביה

[השכיר ספינתו]

ל

עבודה ב

סתם יינן,

ו

יהבו ליה חיטי באגרא

[נתנו לו חיטים בשכרו]

, אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: זיל קלינהו וקברינהו

[לך, תשרפם, ותקברם]

.

ומוכח, שאף שכר עבודה ב"סתם יינן", אסור בהנאה כיין נסך.

מקשה הגמרא: מדוע חייבו רב חיסדא לשרוף את החיטים,

ולימא ליה בדרינהו

[יאמר לו לפזרם כמות שהם]?

מתרצת הגמרא: רב חיסדא חשש דילמא

אתו בהו לידי תקלה.

שמא אחר שיפזרם ילקטום אנשים אחרים ויהנו מהם.

ו

עדיין קשה, מדוע חייבו גם לקוברם,

ליקלינהו וליבדרינהו

[ישרפם, ויפזר את אפרם]?

מתרצת הגמרא: רב חיסדא חשש

דלמא מזבלי בהו.

שמא ישתמשו באפר כדי לזבל, ונמצא שנהנו מאותם חיטים.

ו

עדיין קשה, מדוע חייבו גם לשורפם,

לקברינהו בעינייהו

[יקברם כמות שהם]?

ואם תאמר, אכתי יש לחוש שמא יוציאום מהאדמה וישתמשו בהם,

מי לא תנן

[וכי לא שנינו (סנהדרין מה' ב')] גבי היוצא להיהרג:

"אחד אבן שנסקל בה, ואחד עץ שנתלה עליו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו, כולם

אסורים בהנאה, ו

נקברים עמו",

ואין חוששים שמא יוציאום וישתמשו בהם

,

ומדוע כאן לא סגי בקבורה?

מתרצת הגמרא:

התם,

ביוצא להיהרג,

דקא קברי

אותו ואת החפצים ששמשו להריגתו

בבי דינא, מוכחא מילתא דהרוגי בית דין נינהו,

ולכן לא חוששים שמא יוציאום וישתמשו בהם.

אך

הכא, לא מוכחא מילתא,

ויש לחוש שמא ימצאום אנשים אחרים, ו

אימר

[ויאמרו],

אינש גנב, ואייתי קברא הכא.

דבי רבי ינאי יזפי פירי שביעית מעניים,

בני משפחתו של רבי ינאי לוו פירות שביעית מהעניים קודם זמן הבעור,

ופרעו להו

כסף

בשמינית.

נמצא, שהיו העניים אוכלים בשמינית, אחר זמן הביעור חליפי פירות שביעית.

אתו אמרו ליה לרבי יוחנן,

ושאלוהו אם מותר לעשות כן.

אמר להו, יאות הן עבדין

[עשו כראוי]. כיון שבאותה שעה ששילמו להם על פירות השביעית, כבר לא היו הפירות בעין, אין התשלום נחשב כחליפי פירות שביעית, ולא חלה עליו קדושת שביעית.

וכנגדן באתנן מותר.

כלומר, אף ב"אתנן זונה", שנאסר להקרבה למזבח, שנאמר (דברים כג' יט') "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלקיך", אם בא על הזונה ואחר כך נתן לה את האתנן, מותר. כיון שלא נתנו לה בשעת ביאה הרי הוא כמתנה בעלמא, ולא חל עליו איסור "אתנן".

ומנין למדנו דין זה?

דתניא

בברייתא:

"נתן לה

את האתנן

ולא בא עליה,

או

בא עליה ולא נתן לה, אתננה מות ר".

מקשה הגמרא: אם

"נתן לה ולא בא עליה", פשיטא

שהאתנן מותר

, כיון ד

לבסוף

לא בא עליה, מתנה בעלמא הוא דיהיב לה?

ומה התחדש בברייתא?

ותו,

אם

"בא עליה ולא נתן לה", הא לא יהיב לה ולא מידי? וכיון דלא נתן לה

כלום

, מאי "אתננה מותר"?

אלא

ודאי,

הכי קאמר

[כך כונת הברייתא לומר]:

נתן לה ואחר כך בא עליה,

או בא עליה ואחר כך נתן לה, אתננה מותר.

ומכאן המקור לדינו של רב יוחנן, שאם נתן לה את האתנן לאחר שבא עליה, אתננה מותר.

מקשה הגמרא: אם

נתן לה

את האתנן,

ואחר כך בא עליה,

מדוע אתננה מותר,