Avoda Zara 60a — le Talmud en français

ואידך

, שאר היין שבחבית,

שרי

, מותר אף בשתיה, כי רב פפא סובר שהיין הנמצא בצדדים, אינו נחשב כמחובר ליין הנמצא סמוך לנקב לגבי דיני יין נסך.

ואיכא דאמרי

, יש מוסרים שמועה זו כך:

אמר רב פפא, דעד הברזא חמרא אסיר

, כל היין שמלעלה מן נקב הברז, אסור, כיון שכולו נמשך אחר הנקב לצאת ממנו, והוא מחובר ליין הסמוך לנקב,

ואידך

, שאר היין,

שרי

, מותר.

אמר רב יימר

: דברי רב פפא אינם לפי כל התנאים, אלא

כתנאי

, מחלוקת תנאים הם, לפי ששנינו במסכת טבול יום:

[טבול יום הוא מי שטבל לטומאתו, ועדיין לא העריב שמשו, שהוא מטמא תרומה וקדשים בנגיעתו בהם].

חבית שנקבה, בין מפיה

, למעלה במקום כניסת היין,

בין,

שנקבה

משוליה,

בקרקעית החבית,

ובין מצידיה,

ונגע בו

, ביין,

טבול יום

-

טמאה

. אלו הם דברי חכמים.

רבי יהודה אומר

: אם ניקבה החבית

מפיה ומשוליה

, ונגע טבול יום ביין שבמקום הנקב,

טמאה,

נטמא כל היין שבחבית. ואם ניקבה החבית

מצידיה, טהורה מכאן ומכאן.

כלומר, אם ניקבה החבית מצידיה, מכאן ומכאן, טהורה. וטעמו של רבי יהודה, שכאשר ניקבה מפיה טמא, הואיל וכל היין שלמטה הוא בסיס לעליון. כי כל טיפה וטיפה נושאת את הטיפה שמעל לה. וכן כאשר נקבה משוליה, הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב. אבל אם ניקבה החבית מצידיה, שהיין שם אינו לא בסיס ולא נמשך, טהורה.

ורב יימר מדמה את דיני נגיעת גוי ביין לדיני נגיעת טבול יום בתרומה. ויוצא מכך, שרב פפא אמר את דינו לדעת רבי יהודה בלבד , ואילו לדעת חכמים - כל היין מחובר הוא למקום הנקב, כשם שהוא מחובר לענין טומאה, וכולו אסור בשתיה, ומותר בהנאה.

ומביאה הגמרא עוד הלכה בשם רב פפא.

אמר רב פפא: עובד כוכבים אדנא

, המחזיק בחבית

, וישראל אכובא

, מחזיק בגיגית, והגוי שופך מהחבית לתוך הגיגית -

חמרא אסיר

, היין נאסר בהנאה.

מאי טעמא?

הרי לא נגע ביין?

כי קאתי

, היין בביאתו לגיגית,

מכח עובד כוכבים קאתי

, כיון שהוא בא מכחו, החמיר רבי יוחנן [נח ב] אף בהנאה , משום "לך לך", וכולי.

אבל,

ישראל אדנא

, המחזיק בחבית,

ועובד כוכבים אכובא

, מחזיק בגיגית, והישראל שופך מהחבית לגיגית -

חמרא שרי

, היין מותר, מפני שהגוי לא עשה כלום. במה דברים אמורים? כשהגוי מחזיק,

ואי מצדד צדודי

, הגוי מקרב את הגיגית נגד קילוח היין -

אסיר

היין. מפני שאז יש לחשוש שמא נגע ביין. ומדובר באופן שהגיגית מלאה, והיין מגיע לשפת הכלי.

[עוד לשון כתב רש"י: אפילו בגיגית שאינה מלאה אסור בשתיה, למרות שאין לחשוש שהגוי נגע. והטעם: מפני שהגוי "מקרקש" את היין. פירוש מנענע את היין באמצעות נענוע הכלי] .

והגמרא מביאה עוד הלכה שאמר רב פפא.

אמר רב פפא: האי עובד כוכבים, דדרי זיקא

, הנושא נוד העשוי מעור ופתח הנוד קשור,

וקאזיל ישראל אחוריה

, ישראל הולך מאחוריו ומשגיח עליו שאינו פותח ליגע ביין -

אם היה הנוד

מליא

, מלא,

שרי

מותר היין, משום

דלא מקרקש

אינו מנענע את היין בנושאו אותו, ואם היה

חסירא, אסיר,

דיש לחשוש

דלמא מקרקש.

ואם הוא נושא

כובא

, גיגית,

מליא

, אם היא מלאה,

אסיר

, כי יש לחשוש

דלמא נגע

בידיו, היות והיין מגיע עד שפתה. ואם היתה

חסירא, שרי

, משום

דלא נגע.

ובגיגית אין לאסור מטעם קרקוש, מפני שלא ניחא ליה בקרקוש בכלי פתוח, שמא יישפך היין . ומה שמתקרקש מאיליו בנושאו את הגיגית, אינו אוסר, כי דינו ככחו שלא בכוונה, המותר. זאת בניגוד לנוד שפיו קשור, שיש לחשוש שמא יקרקש בכוונה.

רב אשי אמר: זיקא

, נוד,

בין מליא ובין חסירא, שרי.

מאי טעמא?

-

אין דרך ניסוך בכך

.

ורק בגיגית מלאה - אסור, מפני החשש שמא נגע.

ועתה הגמרא דנה בגת שאין דורכים שם ענבים בידים או ברגלים, אלא עם קורה. ויש בהלכה זו הבדל בין "כחו" של הגוי, שהגוי עולה על הקורה מעל הענבים, וכובשם בכובד גופו, לבין "כח כחו", שהגוי מגלגל את הגלגל, והגלגל מוריד את הקורה.

מעצרא זיירא

, גת שכובשין את הענבים בקורה,

רב פפי שרי

מתיר את היין כשכבשם גוי.

רב אשי, ואיתימא

או שאמר כן

רב שימי בר אשי, אסר

.

והגמרא מבארת במה נחלקו:

בכחו

-

כולי עלמא לא פליגי

, לא נחלקו, וכל האמוראים סוברים

דאסיר. כי פליגי

, במה נחלקו,

בכח כחו.

איכא דאמרי

, יש מי שמסר שמועה זו באופן אחר:

בכח כחו, כולי עלמא לא פליגי דשרי. כי פליגי

-

בכחו.

ומספרת הגמרא:

הוה עובדא,

היה מעשה כזה בגוי שדרך את הענבים

בכח כחו, ואסר

רב יעקב מנהר פקוד

.

ומביאה הגמרא עוד הלכה בענין נגיעת גוי ביין באמצעות דבר אחר, ולא בידיו.