Avoda Zara 4b — le Talmud en français

דכתיב ביה

[במדבר כד]: שאמר על עצמו

"ויודע דעת עליון".

ודבר פלא הוא: וכי

אפשר

שבלעם הרשע, שאפילו

דעת בהמתו לא הוה ידע,

[כמו שיבואר] -

דעת עליון, מי הוה ידע?!

והגמרא מספרת איך מצאנו שלא ידע דעת בהמתו.

מאי "דעת בהמתו לא הוה ידע"?

בעידנא דחזו ליה

, כשראוהו שרי מואב

דהוה רכיב אחמריה,

שהנו רוכב על אתונו,

אמרו ליה: מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא?

למה לא מיהרת לבוא על גבי סוס?

ואמר להו

בשקר:

ברטיבא,

באחו מקום המרעה,

שדאי ליה,

השארתי את סוסי, וסוסי לא היה מוכן לרכיבה.

מיד

"

ותאמר האתון

אל בלעם:

הלוא אנכי אתונך,

אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה. ההסכן הסכנתי לעשות לך כה!?" ואם כן, למה אתה משקר?

אמר לה

: את שימשת אותי רק

לטעינא בעלמא

, לישא משאות, ולא לרכיבה.

אמרה ליה

: שקר

! "אשר רכבת עלי!"

אמר לה

: את שימשת לי לרכיבה רק

באקראי בעלמא

, במקרה ואין לי סוס מזומן.

אמרה ליה

: שקר הדבר! הלא רכבת עלי תמיד,

"מעודך עד היום הזה".

ולא עוד, אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה

, שאתה בועל אותי .

כי

כתיב הכא "ההסכן הסכנתי", וכתיב התם

[מלכים א א]:

"ותהי לו סוכנת"

. כמו ששם זה לשון חימום, כך גם באתון בלעם - הרי שבלעם לא ידע דעת בהמתו, ואיך ידע דעת עליון?!

אלא, מאי

, מהו הביאור בהא דכתיב

"ויודע דעת עליון"?

-

שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה.

והיות וידע לכוין את השעה, עשה ה' צדקה עם ישראל, ובאותם הימים לא כעס אפילו רגע.

ו

צדקה זו,

היינו דקאמר להו נביא

לבני ישראל.

נאמר [מיכה ו]:

"עמי! זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור, מן השטים עד הגלגל, למען דעת צדקות ה"

'. מעת שחטאו בשטים ועד שנכנסו לארץ ישראל וחטאו בגלגל - עשיתי עמהם צדקות הרבה.

ומה הן אותן הצדקות?

אמר רבי אלעזר: אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: עמי! ראו כמה צדקות עשיתי עמכם! שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים. שאם כעסתי עליכם

-

לא נשתייר מעובדי כוכבים משונאיהם של ישראל

[בלשון סגי נהור] אפילו

שריד ופליט.

והיינו,

זה הפירוש מה

דקאמר ליה בלק לבלעם

[במדבר כג]:

"מה אקב

-

לא קבה אל, ומה אזעום

-

לא זעם ה'".

כי באותם הימים לא זעם ה'.

וכמה

זמן הוא

זעמו?

-

רגע.

וכמה

זמן הוא

רגע?

אמר אמימר ואיתימא

או שאמר כן

רבינא, "רגע

" הוא

כמימריה,

כאורך הזמן שאורך לומר המלה "רגע".

ומנלן

מנין לנו

דרגע הוי ריתחיה

, שהזמן שהקב"ה כועס הוא רק "רגע"?

דכתיב

[תהלים ל]:

"כי רגע באפו, חיים ברצונו

". הרי ש"אפו", והוא הכעס, הוא "רגע".

ואיבעית אימא,

נלמד

מהכא

, ממקרא זה: נאמר [ישעיה כו]:

"חבי כמעט רגע עד יעבור זעם

". הרי שזמן הזעם הוא רגע.

אימת רתח

, מתי הוא זמן זעמו?

אמר אביי: בתלת שעי קמייתא

. בשלשת השעות הראשונות של היום, שהוא זמן קימה מהמטה, ואז כשקמים המלכים ומניחין כתריהן בראשיהן ומשתחווים לחמה - כועס הקב"ה בזמן קצר,

כי חיורא כרבלתא דתרנגולא,

כשמתלבנת כרבולת התרנגול.

ומקשינן:

כל שעתא ושעתא

רוב הזמן,

מחוור חיורא,

מתלבנת הכרבולת, שאינה כל הזמן בחוזק האדמימות? ומתרצינן:

כל שעתא,

כל שעות היום, אפילו כשהיא מתלבנת -

אית ביה

יש בהן

סורייקי סומקי,

חוטין אדומים. ואילו

ההיא שעתא,

בזמן שהקב"ה כועס -

לית ביה סורייקי סומקי

, אלא היא לבנה לגמרי.

ומספרת הגמרא עובדא בהקשר לכך.

רבי יהושע בן לוי, הוה מצער ליה ההוא מינא,

ציער אותו איש אחד נוצרי [

בקראי

, בוויכוחים במקראות.

יומא חד

] רצה לקללו בעת שהקב"ה זועם,

נקט תרנגולא

לקח לו תרנגול [

ואוקמיה בין כרעיה דערסיה,

ושם אותו בין כרעי מיטתו, כדי להיות קרוב אליו]

ועיין ביה

והביט עליו כל הזמן, כי

סבר, כי מטא ההיא שעתא

, כשתגיע העת ההיא שמתלבנת בה כרבולת התרנגול, והיא עת כעס הקב"ה -

אלטייה,

אקללנו!

כי מטא ההיא שעתא

, כשהגיע עת ההיא,

נימנם

נרדם רבי יהושע בן לוי -

אמר: שמע מינה,

אפשר להבין מכך, ש

לאו אורח ארעא למיעבד הכי,

אינו דרך ארץ, כלומר, אינו הגון לעשות כן לכוין שעת הזעם, כי [

"ורחמיו על כל מעשיו" כתיב

[תהלים קמה],

ו

כן

כתיב

[משלי יז] "

גם ענוש

-

לצדיק לא טוב

". אינו טוב לצדיק שהבריות ייענשו בשבילו, ואפילו לא המינים.

תנא

שנינו

משמיה

משמו

דרבי מאיר: בשעה שהמלכים

מלכי אומות העולם

מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה,

והוא בשלש שעות הראשונות ביום,

מיד כועס הקדוש ברוך הוא.

אחרי שאמרנו ששלש שעות ראשונות הוא זמן "חרון אף" שהקב"ה כועס, והוא זמן דין, מסיקה מכך הגמרא הלכה.

אמר רב יוסף לא ליצלי איניש

לא יתפלל אדם

צלותא דמוספי

תפלת מוסף,

בתלת שעי קמייתא דיומא

בשלש שעות הראשונות ביום, שהוא עת שכועס הקב"ה,

ביומא קמא דריש שתא

, ביום הראשון של ראש השנה,

ביחיד,

בתפלת יחיד, והטעם -

דלמא

יתכן

כיון דמפקיד דינא

שפוקדים את דינו -

דלמא מעייני בעובדיה,

יעיינו במעשיו,

ודחפו ליה מידחי,

וידיחו אותו.

ומקשינן:

אי הכי

, אם יש לחשוש לכך, למה חושש רק ביחיד,

בציבור נמי

, למה לא נחשוש כן גם בתפילת הציבור?

ומתרצינן:

דצבור נפישא זכותיה,

זכותם גדולה, ותתקבל אף בשעות אלו.

ומקשינן:

אי הכי

, אם יש לחשוש לכך, למה דוקא תפלת מוסף? -

דיחיד דצפרא

, תפלת שחרית ביחידות,

נמי לא

יתפלל היחיד אז תפלת שחרית?

ומתרצינן:

כיון דאיכא ציבורא דקא מצלו,

שמתפללין תפלת שחרית בכל המקומות באותה עת, נכללת תפלתו בתוך תפלת הציבור -

ולא קא מדחי

ולא ידחו את תפלתו . אבל תפלת מוסף, הואיל וזמנה כל היום, יש מתפללין אותה בבוקר ויש מאחרין, לכן אינו מובטח שתפלתו היא בעת תפלת הציבור, ואינו נכלל עמהם .

ומקשינן: איך אמרו שידונו אותו באותן שלש שעות -

והא אמרת

הרי אמרו [בסוגיא לעיל]:

שלש

שעות

ראשונות

-

הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה,

ורק בשלש שעות השניות הוא יושב ודן את העולם.

הרי שאינו דן את העולם בשלש שעות ראשונות?

ומתרצינן:

איפוך,

הפוך את דברי רב יהודה אמר רב, וכך שנה אותם: שלש הראשונות יושב ודן את כל העולם כולו, שלש השניות יושב ועוסק בתורה. ולפי זה, אכן בשלש שעות הראשונות הוא זמן הדין.

ואיבעית אימא, לעולם לא תיפוך

, אכן אין צורך להפוך, ובשלש שעות ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה, ובשניות יושב ודן את העולם כלו - כדברי רב יהודה אמר רב.

והטעם למה שאמר רב יוסף "דלמא מעייני בעובדיה ודחפי ליה מידחי", הוא, כי בשעה שהקב"ה יושב ועוסק ב

תורה, דכתיב ביה "אמת", דכתיב

[משלי כג]

"אמת קנה ואל תמכור

" -

אין הקדוש ברוך הוא עושה

אז

לפנים משורת הדין,

ולכן אין השעות הללו העת המתאימה לעמוד מכסא דין ולשבת על כסא רחמים.

ואילו

דין

, כלומר, בשעות שהקב"ה דן את העולם,

דלא כתיב ביה "אמת",

באותה עת

הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין,

וכדברי רבי יהודה אמר רב, שעומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.

יום, מעיד, טרף, בעגל

-

סימן.

אלו הם ארבעה מאמרים שאמרם רבי יהושע בן לוי, השייכים לנאמר למעלה.

גופא

, שנינו למעלה:

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי

, מהו הביאור בהא

דכתיב

[דברים ז]:

"אשר אנכי מצוך היום לעשותם"

-

היום לעשותם, ולא למחר לעשותם. היום לעשותם, ולא היום ליטול שכרן,

כמבואר למעלה.

ו

עוד

אמר רבי יהושע בן לוי: כל מצוות שישראל עושין בעולם הזה באות ומעידות אותם לעולם הבא. שנאמר

[ישעיה מג]:

"יתנו עידיהם ויצדקו ישמעו ויאמרו אמת"

.

"יתנו עידיהם ויצדקו"

-

אלו ישראל, "ישמעו ויאמרו אמת"

-

אלו עובדי כוכבים,

כמבואר למעלה.

ו

עוד

אמר רבי יהושע בן לוי: כל מצות שישראל עושין בעולם הזה

-

באות וטורפות

מכה

אותם לעובדי כוכבים לעולם הבא על פניהם. שנאמר

[דברים ד]: אמר משה רבינו:

"ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

"נגד העמים

", שהיה במשמע ביחס לעמים,

לא נאמר. אלא "לעיני העמים

" נאמר, שמשמע מול עיניהם ממש.

מלמד

הכתוב

שבאות וטורפות לעובדי כוכבים על פניהם לעולם הבא.

ו

עוד

אמר רבי יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל

, כלומר, בני ישראל היו גבורים ויכלו לשלוט ביצרם ולהימנע מעשיית העגל,

אלא

שהתגבר עליהם יצרם מגזירת הקב"ה. והטעם, כדי

ליתן פתחון פה לבעלי תשובה

שבכל דור ודור. שאם יאמר החוטא "מה לי לשוב בתשובה, הקב"ה לא יקבלני", אומרים לו "צא ולמד ממעשה העגל, שחטאו חטאה גדולה, וכפרו בה' לאחר מעמד הר סיני, ובכל זאת קיבל אותם הקב"ה, כששבו בתשובה" -

שנאמר

[דברים ה] אמר משה רבינו לישראל בסיני בשם הקב"ה:

"מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי, ולשמור את כל מצותי כל הימים, למען ייטב להם ולבניהם לעולם".

הרי שהיו גבורים ואמיצי לב ביראת ה'.

והיינו

, מאמר דומה לזה, הא

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי

:

לא דוד

המלך היה

ראוי לאותו מעשה

של בת שבע,

ולא ישראל ראוין לאותו מעשה העגל

-

לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב

[תהלים קט] שאמר דוד על עצמו

"ולבי חלל בקרבי"

, ודרשינן, יצר הרע הוא בקרבי כ"חלל" כמת, ואין לו כח לשלוט בקרבי -

ולא ישראל ראוין לאותו מעשה. דכתיב "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים".

אלא למה עשו?