Avoda Zara 44a — le Talmud en français

ואמר להם "

ואת חטאתכם

אשר עשיתם - את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש, ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר, ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר"

.

והנה, עגל הזהב אף כשהוא נשרף הוא עדיין גוש אחד, ואף שאינו נעשה זבל, מכל מקום אינו מבוער, ולכן הוצרך לטוחנו היטב -

ומביא מכך רבי יוסי ראיה, שמשה רבינו שחקו לזרות לרוח, ולא חשש שמא ייעשה לזבל.

אמרו לו

חכמים לרבי יוסי:

משם ראיה?! הרי הוא אומר

[שמות לב] בפרשת העגל "

ויזר על פני המים וישק את בני ישראל",

לכן לא חשש שייעשה זבל.

ואם תאמר: למה לא השליכו שלם, ולמה הוצרך לטוחנו? - התירוץ:

לא נתכוין אלא

להשקות את בני ישראל, אלו שלא עבדו ממש את העגל - כי אותם הרגו בני לוי בסייף - אלא אלו שחיבקו ונישקו ושמחו בלבם, והמים פעלו פעולתן

לבודקן כסוטות

במיתות משונות ובחליים רעים .

וזה הטעם ששחק אותו ועירבו עם המים .

הברייתא מביאה עוד ראיה שהביא רבי יוסי.

אמר להם רבי יוסי

לחכמים:

והלא כבר נאמר

[דברי הימים ב טו] במלך אסא שכרת עם בני יהודה ברית לדרוש את ה', ושם נאמר "

וגם מעכה אם אסא המלך הסירה מגבירה

[מלהיות גבירה]

אשר עשתה לאשרה מפלצת, ויכרות אסא את מפלצתה וידק וישרוף בנחל קדרון".

הרי שלא חשש שישתמשו בהמפלצת לזבל, אף שנידוק ונשרף.

אמרו לו

חכמים לרבי יוסי:

משם ראיה?! נחל קדרון אינו מגדל צמחים!

וטרם שהגמרא ממשיכה להביא את המשך הברייתא -

מקשינן:

ולא?!

האם נחל קדרון אינו מגדל צמחים?!

וה

א

תנן

שנינו משנה במסכת יומא:

אלו ואלו

שיירי דם של חטאות הפנימיות ושיירי דם של חטאות החיצוניות, הנשפכין על יסוד המזבח, והדמים יוצאין דרך נקבים ביסוד המזבח אל הרצפה

ומתערבין באמה

צינור ליציאת דמים שהיה בעזרה,

ו

משם

יוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננים לזבל

בהם את גנותיהם,

ומועלין בהן

כלומר, אסור להנות מהדמים בלי לקנותם מן הגזבר.

הרי שנחל קדרון מגדל צמחים?

ומתרצינן:

מקומות מקומות יש בו

בנחל קדרון -

יש מקום מגדל צמחין ויש מקום שאין מגדל צמחין

.

הדם יצא לנחל קדרון למקום המגדל צמחין, ואילו אסא זרק את המפלצת למקום שאין מגדל צמחין.

ודנה הגמרא:

מאי

פירוש

מפלצתה?

אמר רב יהודה

: היא מלה מורכבת -

דהוה מפליא ליצנותא

ליצנות מופלאת -

ומה היתה אותה ליצנות?

כ

מו

דתני רב יוסף: כמין זכרות עשתה לו

לאליל הזה,

והיתה נבעלת לו בכל יום

.

הגמרא מביאה המשך הברייתא.

אמר להן רבי יוסי

לחכמים:

והלא כבר נאמר

[מלכים ב יח] במלך חזקיהו שעשה הישר בעיני ה' "הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבות וכרת את האשרה,

וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה

, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו".

הרי שכתת אותו וממילא נזרה לרוח, ולא השליכו לים המלח .

אמרו לו

חכמים לרבי יוסי:

משם ראיה?!

אף שבני ישראל קטרו לו לא נאסר בהנאה. ולמה?

הרי הוא אומר

[במדבר כא] "

ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף

ושים אותו על נס... ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס". ודרשינן ממה שלא אמר לו הקב"ה "עשה שרף", אלא "עשה

לך

", שהקב"ה ציווהו שהנחש יהיה

משלך

מנחשת של משה -

ו

כיון ש"

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו

", לכן לא יכלו בני ישראל להקצותו לאלילים, כי אינו שייך להם - ולא נאסר בהנאה, אף שקיטרו לו -

והתם

בנחש הנחושת -

בדין הוא

האמת היא,

ד

אף

כתותי לא הוה צריך

, חזקיהו לא היה צריך לכותתו, כי לא נאסר בהנאה -

אלא

למה אכן כיתתו?

כיון דחזא

ראה חזקיהו

דקא טעו ישראל בתריה

וייחסו לו כוחות על טבעיים -

עמד וכיתתו

לפרסם הדבר, ולהוציא את העם מטעותם שעבדו עבודה זרה בימי אחז אביו.

וזה הטעם שכיתתו, ואין להביא משם ראיה שעבודת כוכבים דייה בכתיתה.

אמר להם

רבי יוסי לחכמים:

והלא כבר נאמר

[שמואל ב ה] בנצחון דוד על פלישתים, והם ברחו "

ויעזבו שם את עצביהם

[כינוי גנאי לאלילים]

וישאם דוד ואנשים

". וסבר רבי יוסי שזרו אותם לרוח -

ומאי משמע

מה המשמעות

דהאי "וישאם דוד" לישנא דזרויי הוא?

פירושו זרייה לרוח.

ומבארינן:

כ

מו

דמתרגם

שמבאר

רב יוסף

את הפסוק [ישעיה מא] "

תזרם ורוח תשאם"

-

ומתרגמינן: תזירונון

תזרה אותם

ורוח תטלטלינון

תטלטל אותם -

הרי שדוד זרה אותם, ולא הוליכם לים המלח.

אמרו לו

חכמים לרבי יוסי

משם ראיה?!

הרי הוא אומר

[דברי הימים א יד] שם מסופר על אותה המלחמה על פלישתים, ונאמר בנוסח אחר "ויעזבו שם את אלוהיהם, ויאמר דוד,

וישרפו באש".

ודורשים חכמים שינויי הנוסחאות, שאין הכוונה שמקודם שרפם ואחר כך נשאם, כלומר, זרה אותם לרוח -

ו

מנין דורשים זאת -

מ

כך

ד

לא

כתיב

שניהם במקרא אחד "

וישרפם וישאם"

-

שמע מינה

משמע שכן הוא פירוש המקראות: מתחילה "אמר" לשרפם, והם לא שרפום, לכן:

וישאם ממש

נטלם עמו ונהנה מהם. [והגמרא תבאר למה ציווה לשרפם, ולמה לא שרפום, ואיך הותר לו לקחתם אתו ולהנות מהם].

ודנה הגמרא:

מכל מקום

אף שחכמים לא דרשו "וישאם" שזרה אותם לרוח -

קשו קראי אהדדי

המקראות סותרים זה את זה, במקרא אחד נאמר שדוד ציווה לשרפם, משמע שהיו אסורים בהנאה, ובמקרא השני נאמר שנשא אותם אתו?

ומתרצינן:

כ

מו

ד

דרש

רב הונא

-

דרב הונא רמי

הקשה סתירת המקראות:

כתיב "ויאמר דוד וישרפו באש", וכתיב " וישאם"?

ומתרץ:

לא קשיא. כאן

מקרא שנאמר שדוד ציווה לשרפם, היה

קודם שבא איתי הגיתי

גוי פלישתי מידידי דוד, ולא היה לו לדוד מי שיבטלם, לכן ציווה לשרפם.

כאן

מקרא שנאמר שדוד לקחם אתו, היה

לאחר שבא איתי הגיתי

וביטלם, כדין ביטול עבודה זרה על ידי גוי, לכן לקחם דוד אתו.

לכן סוברים חכמים שדוד לא זרה אותם לרוח, ואינם דורשים "וישאם" מלשון זרייה, אלא כמשמעה: לקחם אתו.

הגמרא מביאה דרשת רב נחמן שאיתי הגיתי ביטל אלילים עבור דוד המלך.

דכתיב

[שמואל ב יב] במלחמת דוד ברבת בני עמון ולכידתה "

ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד

".

ומה שנאמר "מלכם" אין פירושו אלא "מילכום" והוא שמו של אליל בני עמון, כמו שנקרא בספר מלכים [א יא] -

ו

קשה,

מי שרי

וכי היה מותר ליהנות מאלילים?

איסורי הנאה נינהו

הלא עבודת כוכבים אסורה בהנאה?

אמר רב נחמן: איתי הגיתי בא וביטלה

.

הגמרא דורשת בענין העטרה שנתן דוד על ראשו.

כתיב "

משקלה ככר זהב"

-

היכי מצי מנח לה

איך נשא אותה על ראשו, הרי משקלה ככר שהוא ששים מנה, וכבידה היא מאוד?

ומתרצינן:

אמר רב יהודה אמר רב

: דוד אכן לא הניחה על ראשו, אלא היא היתה

ראויה לנוח על ראש דוד

, שהיתה עשויה למדת ראשו והלמתו כמו שיבואר.

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: אבן שואבת

["מגנט"]

היתה בה. דהות דרא לה

הנושאת את העטרה מעל ראשו של דוד ונראית כאילו יושבת על ראשו .

רב אלעזר אמר

: אין פירוש המקרא ששקלה ככר זהב, אלא

אבן יקרה היתה בה

-

ששוה ככר זהב

, ומה שנאמר "משקלה" פירושו שוייה .

הגמרא ממשיכה לדרוש בענין עטרה זו.

אמר דוד המלך עליו השלום [תהלים קיט] "

זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי".

מאי קאמר

: מה היא "זאת" שהיתה לו בשכר נצירת פקודי ה'?

ומבארינן:

הכי קאמר

כן אמר דוד:

בשכר שפקודיך נצרתי

-

זאת

העטרה

היתה לי לעדות

שאני הגון למלכות.

ומבארינן:

מאי עדותה?

מה היא מעידה?

אמר רבי יהושע בן לוי שהיה מניחה

בחריץ שבראשו

במקום תפילין

-

והולמתו

ויושבת יפה בראשו, ומכוונת למדת ראשו. פירוש: אף שהעטרה היתה עגולה ממש ובמקום תפילין אין הראש עגול, בכל זאת ישבה על ראשו - על פי נס גדול - כאילו מכוונת למדת ראשו. כלומר, בזכות נצירת פקודי ה', הראו מן השמים שאכן הוא הגון למלכות.

ומקשינן: איך הניח את העטרה במקום תפילין -

והא בעי אנוחי

הרי צריך להניח שם

תפילין?

ומתרצינן:

אמר רב שמואל בר בר יצחק: מקום יש בראש להניח בו שתי

קציצות [בתים] של

תפילין

.

ומענין לענין

מביאה

הגמרא דרשה אחרת בענין כתר בית דוד.

נאמר במלך יואש בן אמציה, שהיה מוחבא בבית המקדש כשהרגה עתליה אם אביו את כל זרע המלוכה, ובהגיעו לשנתו השביעי, הוציאו יהוידע הכהן ממחבואו, והמליכוהו על יהודה, ומרדו בעתליה שמלכה שש שנים.

ונאמר שם בעת שהופיע פעם ראשונה לפני הלוים וראש האבות "

ויוציאו את בן המלך ויתנו עליו את הנזר ואת העדות"

והעמידוהו על העמוד שהיה מיוחד למלך ומחאו כף והכריזו לפניו "יחי המלך"!

ולפי פשוטו "עדות" היא ספר התורה של המלך.

ודרשינן,

נזר זו כלילא

הכתר של דוד -

עדות

-

אמר רב יהודה אמר רב

: כתר זה

עדות הוא לבית דוד, שכל הראוי למלכות

הכתר

הולמתו, וכל שאינו ראוי למלכות

-

אין

הכתר

הולמתו

.

והכתר הלמתו ליואש, והיה עדות שהוא ראוי למלכות.

ובענין זה דרשינן עוד דרשה.

נאמר בתחילת ספר מלכים [א א] בעת שהמלך דוד זקן "

ואדוניה

[בן דוד]

בן חגית מתנשא

-

לאמר: אני אמלוך".

ודרשינן,

אמר רב יהודה אמר רב: שמתנשא

[גירסת הב"ח

שביקש

]

להולמו

רצה שהעטרה תתאים לראשו -

ולא הלמתו

, לא התאימה למדת ראשו בהיותה עגולה, מפני שלא היה ראוי והגון למלוך .

הגמרא מביאה עוד דרשה בענין אדוניהו.

נאמר שם עוד בעת התנשאותו למלוך "

ויעש לו רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו".

ודנה הגמרא:

מאי רבותייהו

מה הגדולה בחמישים איש?

תנא

שנינו:

כולם

היו

נטולי טחול

נטלו להם את הטחול באמצעות סם, שהטחול מכביד שלא יוכלו לרוץ,

וחקוקי כפות הרגלים

-

היו

נטלו להם את בשר כפות רגליהם עד לעצמות כדי שיוכלו לרוץ על קוצים וברקנים, מבלי להרגיש.