Avoda Zara 37a — le Talmud en français

דאמר

רבי חייא:

תינוק עובד כוכבים, אימתי מטמא בזיבה?

-

בן תשע שנים ויום

אחד,

הואיל וראוי

הוא

לביאה,

וממילא יש לחשוש שיבוא לידי משכב זכור עם תינוק ישראל, לכן גזרו עליו שיהא

מטמא נמי

גם כן

בזיבה

, ולא לפני כן.

אמר רבינא: הלכך, הא תינוקת עובדת כוכבים בת ג' שנים ויום אחד,

הואיל וראויה היא לביאה, תהא מטמאה נמי

גם כן

בזיבה

, וכדין תינוק עובד כוכבים,

ותמהה הגמרא:

פשיטא

, ודאי שתהא מטמאה משעת שראויה לביאה על מנת שלא ימשכו תינוקות ישראל אחריה, וכדין תינוק, ומדוע היה מקום לחלק ביניהם?

מבארת הגמרא:

מהו דתימא,

שמא הייתי אומר, כי

האי

תינוק בן תשע,

ידע לארגולי,

יודע להרגיל ולמשוך תינוקות אחרים אצלו לדבר עברה, ומשום כך יש לגזור עליו טומאה.

אולם

והא,

תינוקת בת ג' שנים,

לא ידעה לארגולי,

אינה יודעת להרגיל אחרים אצלה, וממילא אין סיבה לגזור עליה טומאה זו.

קא משמע לן.

שאכן אין חילוק ביניהם, ותינוק ותינוקת עובדי כוכבים משיהיו ראויים לביאה - טמאים.

מיסתמיך

נסמך היה

ואזיל

והולך

רבי יהודה נשיאה

הנשיא [נכדו של רבי]

אכתפיה

על כתפיו

דרבי שמלאי שמעיה

, שהיה שמשו.

אמר ליה

רבי יהודה הנשיא לרבי שמלאי:

שמלאי, לא היית אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן

של העובדי כוכבים.

אמר לו

רבי שמלאי לרבי: אם כך, אז

בימינו תתיר אף את הפת

של גוים.

אמר לו

רבי:

אם כן

אתיר אף את הפת כדבריך,

קרו לן "בית דינא שריא",

יקראו לנו הבריות, 'בית דין המתיר'.

והיכן מצינו שקורין כך למי שמרבה להתיר?

דתנן: העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה, על אייל קמצא

מין חגב,

דכן,

שהוא טהור, ומותר באכילה.

ו

כן

על משקה בית מטבחיא,

בית המטבחיים של בית המקדש [כגון דם ומים שיש שם] -

דכן

, שהם טהורים ואינם מטמאים טומאת משקים.

ועל דיקרב למיתא

, הקרב ונוגע במת, שיהיה

מסאב,

טמא.

ו

מחמת היתרים אלו,

קרו ליה

קראו אותו

'יוסף שריא',

המתיר.

אמר ליה

רבי שמלאי לרבי יהודה נשיאה: אין דמיון בין בקשתי להתיר את הפת, לבין ההתרים שהתיר רבי יוסי.

כי

התם

שם, רבי יוסי בן יועזר איש צרידא

שרא

התיר

תלת

שלשה דברים, וכיון שהתיר כל כך, קראו לו יוסף המתיר.

אולם

ומר,

אתה, רבי יהודה נשיאה,

שרא חדא.

התרת רק את השמן שהוא דבר אחד,

ואי שרי מר חדא אחריתי

ואילו תוסיף ותתיר רק עוד דבר אחד,

אכתי תרתין הוא דהויין.

עדיין שני היתרים הם ולא שלשה. ולא יקראו לך משום כך 'בית דין המתיר'.

אמר ליה

רבי יהודה נשיאה:

אנא, שראי אחריתי.

חוץ מן השמן, התרתי דבר נוסף. ואם אוסיף ואתיר את הפת, יהיו אלו שלשה התרים.

מאי היא

, מהו הדבר הנוסף שהתיר רבי יהודה נשיאה?

דתנן: האומר

לאשתו

זה גיטך, אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש. ומת בתוך שנים עשר חודש. אינו גט,

כיון שלא אמר שיהיה הגט מעכשיו אם לא יבוא עד שנים עשר חודש, אלא רק אמר אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, אינה מגורשת ממנו אלא עד שיעברו שנים עשר חודש, והוא מת כבר לפני כן, ואינו יכול לגרש אותה אז. ולכן, אם היא נפלה לפני אחיו ליבום, היא אינה יכולה להנשא לשוק בלי חליצה!

ותני עלה

ושנינו בברייתא על משנה זו:

ורבותינו התירוה לינשא

בלי שתהיה זקוקה לחליצה מהיבם.

ואמרינן, מאן

מי הם

רבותינו

המתירים?

אמר רב יהודה אמר שמואל

, הם

בית דינא דשרו משחא.

אותו בית דין שהתירו את השמן של גוים. והיינו רבי יהודה הנשיא ובית דינו. ועל דבר זה אמר רבי לרבי שמלאי, שכבר התיר דבר אחר.

ומבארת הגמרא כי בהיתר זה שהתיר רבי יהודה נשיאה את הגט,

סברי לה

סבר רבי

כרבי יוסי,

במחלוקתו עם חכמים [בבא בתרא קלו א. ובהערה הבאנו מחלוקתם במלואה].

דאמר

רבי יוסי:

זמנו של שטר,

הנכתב בשטר,

מוכיח עליו

שחל תוקפו של השטר מהזמן המופיע בו.

ואמר רבי אבא, בריה דרבי חייא בר אבא: רבי יהודה הנשיא

[שהיה בן בנו של רבי], הוא זה אשר

הורה

להתיר את האשה על פי גט זה,

ולא הודו לו כל שעתו,

כל ימיו נחלקו עליו.

ואמרי לה

, ויש האומרים כי לא הודו לו

כל סייעתו.

כלומר, חבריו לסיעת החכמים בבית דינו.

אמר ליה רבי אלעזר לההוא סבא

[אחד מן הזקנים שהיה עם רבי יהודה נשיאה כאשר התיר אשה זו על פי הגט]:

כי שריתוה

, כאשר שמעתם שבעלה מת והתרתם אותה, האם

לאלתר שריתוה,

התרתם אותה מיד, כיון שברור היה לכם

דלא אתי,

שלא יבוא הבעל עוד, ולא המתנתם למלאות שנים עשר חודש.

או דלמא

רק

לאחר שנים עשר חודש

התרתם אותה,

דהא איקיים ליה תנאיה

, לפי שרק לאחר זמן זה, נתקיים תנאו של הבעל "אם לא באתי מכאן ועד לאחר שנים עשר חודש".

ענה לו ההוא סבא בשאלה: עד שאתה מסתפק בדבר ההיתר שלנו,

ותיבעי לך,

הרי יש לך להסתפק בבעיה זו,

אמתניתין,

על המשך אותה משנה שהובאה לעיל.

דתנן: הרי זה גיטך מעכשיו, אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש, ומת בתוך שנים עשר חודש, הוי

הרי זה

גט, דהא איקיים ליה תנאי,

התקיים תנאו, ואכן לא בא עד אחר שנים עשר חודש.

ואם כן,

ותיבעי לך

בדברי המשנה ההיא, האם

לאלתר הוי גיטא,

ומותרת האשה מיד, גם אם עוד לא חלפו שנים עשר החדשים,

דהא לא אתא,

לפי שמת הבעל ובהכרח שלא יבוא.

או דלמא

שמא רק

לאחר י"ב

חודש תהא האשה מותרת,

דהא איקיים ליה תנאיה

לפי שרק אז מתקיים תנאו. ומדוע לא הסתפקת בדברי המשנה, אלא רק בדברי ההיתר שלנו?

וענה לו רבי אלעזר:

אין הכי נמי.

אכן שאלה זו היה לי לשאול אף על המשנה,

אלא משום דהוית בההוא מניינא,

שאלתי אותך, משום שאתה היית באותו המנין שהתירוה לינשא.

ודנה הגמרא עוד בענין ההיתר שהתיר רבי יהודה נשיאה:

אמר אביי: הכל מודים

[ואפילו רבי יוסי] שכאשר אמר האיש לאשתו בלילה 'הרי זה גיטך,

לכשתצא חמה מנרתיקה'.

כונתו היא

לכי נפקא קאמר לה,

שיחול הגט רק כאשר תצא החמה.

וכי מיית בליליא

, ולכן, אם אותו אדם מת בלילה, הרי

גט

זה,

לאחר מיתה הוא

, ואין גט חל לאחר מיתה, ואשה זו אינה מגורשת, וזקוקה לחליצה או יבום, אם אין לה בן ויש אח לבעלה המת.

אך אם אמר: הרי זה גיטך

על מנת שתצא חמה מנרתיקה

-

מעכשיו קאמר לה,

ותהיה חלותו מעכשו, לאחר שתצא החמה מנרתיקה,

וכי מיית בליליא, הא ודאי תנאה הוי, וגט מחיים הוא.

יחול גט זה למפרע, מעכשיו. הלכך מגורשת כבר מעכשיו, מחיים.

ומבארת הגמרא שדין זה, הוא

כדרב הונא. דאמר רב הונא: כל האומר "על מנת",

וכגון כאן שאומר "על מנת שתצא חמה מנרתיקה", הריהו

כאומר

שיהיה גט זה

מעכשיו, דמי.

ובכך הכל מודים, רבי יהודה הנשיא ורבנן.

לא נחלקו אלא

באומר לאשתו 'הרי זה גיטך

אם תצא

חמה'.

רבי יהודה הנשיא סבר לה כרבי יוסי, דאמר

רבי יוסי:

זמנו של שטר מוכיח עליו, והוה ליה,

והרי זה

כ

אילו אמר 'הרי זה גיטך

מהיום אם מתי',

ו

כ

אומר לאשתו 'הרי זה גיטך

מעכשיו אם מתי',

שחל הגט מעכשיו, ומחיים. ואחר שימות, יתברר למפרע שהיתה מגורשת כבר מעכשו.

ו

לדעת

רבנן, לית להו

אין הם סוברים את דברי

דרבי יוסי

שזמנו של שטר מוכיח עליו,

ו

אם כן, האומר לאשתו 'הרי זה גיטך אם תצא חמה מנרתיקה'.

הוה ליה

הריהו

כ

אומר

'זה גיטך אם מתי' גרידא.

ואינו קובע שיחול הגט לאלתר אלא חל הוא לאחר מותו. ולפיכך, אינו גט.

גופא,

דנה הגמרא בשלשת ההלכות בהן

העיד יוסי בן יועזר איש צרידה.

א.

על

חגב הנקרא

אייל קמצא דכן

, שטהור הוא לאכילה,

ב.

ועל משקה

הדם והמים של

בי מטבחיא,

בית המטבחיים שבבית המקדש

דכן,

שהם טהורים מטומאת משקין,

ג.

ועל דיקרב למיתא

הנוגע במת - שהוא

מסאב

טמא.

ו

משום הלכות והתרים אלו,

קרו ליה 'יוסף שריא'

[המתיר].

ומבררת הגמרא:

מאי,

מהו

אייל קמצא?

רב פפא אמר: שושיבא,

מין חגב שראשו ארוך.

ורב חייא בר אמי משמיה

בשם

דעולא אמר

: מדובר במין חגב הנקרא

'סוסביל'.

ולפי שתי השיטות הללו בהגדרתו של 'אייל קמצא', מבארת הגמרא את מחלוקת יוסי בן יועזר וחכמים, אם חגב זה טהור או טמא.

רב פפא אמר,

חגב זה,

'שושיבא'

הוא. שראשו ארוך.

וקמיפלגי

ונחלקו רבי יוסי בן יועזר וחכמים

בראשו ארוך.

מר סבר, ראשו ארוך אסור,

כיון שאינו אמור בתורה,

ומר סבר ראשו ארוך, מותר,

לפי שיש בו כל סימני טהרה.