Avoda Zara 23b — le Talmud en français

אלא

רק

בפרה

אדומה

דדמיה יקרין.

ומשום כך, לא חוששין שירבענה הגוי ויפסיד.

אבל, בשאר קרבנות מודו ליה

חכמים לרבי אליעזר, וסוברים אף הם שחוששין לרביעה.

אולם ביאור זה לא יתכן. כי -

ואלא הא דתניא

הברייתא ששנינו לעיל:

לוקחין מהן בהמה לקרבן

-

מני,

כדעת מי היא נאמרה?

הרי לפי ביאור זה, שאף רבנן מודים שבשאר קרבנות חוששין לרביעה, הרי שברייתא זו,

לא

כדעת

רבי אליעזר, ולא רבנן!

ועוד תניא

שנינו

בהדיא: מאי אותיבו ליה חברוהי,

מה השיבו לו חבריו

לרבי אליעזר

על דבריו, שאוסר לקנות בהמה לקרבן מן הגויים?

השיבו לו כך: נאמר [ישעיהו ס ז]

"כל צאן קדר יקבצו לך

אילי נביות ישרתוך

יעלו

על

רצון מזבחי".

ומפסוק זה מוכח, שאף בהמות הנקנות מן הגויים - כשרות לקרבן.

והרי לנו, שרבנן החולקים על רבי אליעזר, סוברים שאף כל הקרבנות נקנים מן הגויים. ולא חוששין לרביעה.

ובכך, מתורצת הסתירה דלעיל, בין משנתנו האוסרת להעמיד בהמה בפונדק של גויים מחמת חשש רביעה, לבין הברייתא המתירה לקחת בהמה מן הגויים לצורך קרבן, ולא חוששין לרביעה.

כי משנתנו היא כדעת רבי אליעזר החושש לרביעה. ואילו הברייתא, כדעת חכמים שאינם חוששין לרביעה. ולפיכך, סוברים שלוקחים מן הגוייים בהמה לקרבן.

עד כאן דנה הגמרא בשאלה האם חוששין שמא נרבעה הבהמה על ידי הגוי. ועתה דנה הגמרא בעיקרו של פסול קרבן מבהמה שנרבעה.

עד כאן לא פליגי

לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים

אלא

רק

בחששא.

האם כאשר אין אנו יודעים אם רבעה הגוי או לאו, יש לחשוש שמא רבעה, או אין לחשוש. רבי אליעזר חושש, וחכמים - אינם חוששין לכך.

אבל, היכא ד

ידוע לנו שב

ודאי רבעה

הגוי

\-

פסלה!

ומוכיחה מכך הגמרא:

שמע מינה, דפרה

אדומה, אף שאינה נעשית קרבן למזבח, אלא רק משתמשים באפרה לצורך הטמאים, מכל מקום -

קדשי מזבח היא.

וממילא נפסלת ברביעה, כדין כל בהמה העומדת לקרבן.

משום

דאי

אם יש לה לפרה זו, רק דין

קדשי בדק הבית,

כיון שאינה קריבה על גבי המזבח אלא נשחטת בהר המשחה -

מי מיפסלא?

האם פוסלת בה בפרה אדומה מעשה ה

רביעה,

והרי אין הרביעה פוסלת אלא בקרבנות?

ומוכח, שלפרה אדומה יש קדושת מזבח, וכקרבן!

ודוחה הגמרא ראיה זו: אכן הלכותיה של פרה זו, כהלכות בדק הבית. אולם לענין דברים הפוסלים בה,

שאני פרה

שונה אדומה,

ד"חטאת

" [במדבר יט ט]

קרייה רחמנא!

וריבתה התורה פרה זו, שנפסלת אף בדברים הפוסלים בקרבן [שהרי נקראה חטאת, כשם הקרבן!]

אולם קשה:

אלא מעתה,

אם נפסלת הפרה בדברים הפוסלים בקרבנות,

תיפסל

אף פרה שלא נולדה כדרכה מרחם הבהמה, אלא נולדה

ב

אופן של

"יוצא דופן"

[כלומר, שיצא העובר מדופן הבהמה, על ידי חתך וכדומה] שהרי קרבן יוצא דופן - פסול?!

ודנה הגמרא:

וכי תימא הכי נמי,

ובאמת פרה אדומה שנולדה ביציאת דופן פסולה, דבר זה לא יתכן!

שהרי:

אלמה תניא

שנינו בברייתא -

הקדישה

לפרה אדומה

ביוצא דופן, פסולה. ורבי שמעון

-

מכשיר.

ורואים מכך, שלא כולם סוברים שאכן דין פרה אדומה, שוה לשאר קרבנות.

וכי תימא

ואף אם נאמר שדברי

רבי שמעון

שולד פרה יוצא דופן כשר, הינם

לטעמיה

לשיטתו,

דאמר

רבי שמעון [לגבי אשה שילדה ולד יוצא דופן, סובר רבי שמעון כי]:

יוצא דופן ולד מעליא

מעולה

הוא

ככל ולדות,

ונלמד מכך שדעת רבי שמעון שכל יוצא דופן - ולד גמור הוא, אף לענין קרבן.

ורבי שמעון אינו מחלק בין קרבן לפרה, אלא סובר הוא שאף קרבן כשר ביוצא דופן. ושוה דין פרה לקרבן.

\- דבר זה לא יתכן!

ו

הרי

האמר רבי יוחנן: מודה היה רבי שמעון לענין

קרבנות

קדשים,

ש

ולד יוצא דופן -

אינו קדוש!

ואם כן, דעת רבי שמעון שאף שבקדשים יוצא דופן, פסול. בפרה - כשר!

ורואים, שחלוק דין פרה מדין קרבן. וחוזרת הקושיא מדוע פרה אדומה יוצאת דופן כשרה, ואילו פרה הנרבעת פסולה, ומהו החילוק בין שני פסולין אלו?

מתרצת הגמרא: אכן סיבת פסול רביעה בפרה, אינה משום שבפרה נאמר "חטאת". וודאי שפרה אינה בכלל קדשי מזבח, אלא בכלל קדשי 'בדק הבית' היא. ובכל זאת רביעה פוסלת בה:

אלא,

סיבת פסול רביעה היא משום ד

שאני

פרה

אדומה,

הואיל ומום פוסל בה

בפרה אדומה [שנאמר: במדבר יט ב "אשר אין בה מום"],

כמו כן

דבר ערוה

[היינו רביעה],

ו

כן

עבודה זרה

[אם עבדו בה],

נמי פוסל בה

בפרה אדומה. כיון שהוקשה השחתה [להלן יבואר מהי השחתה] למום!

מנין היקש זה?

דכתיב

לגבי קרבנות [ויקרא כב כה]

"כי משחתם בהם מום בם".

ותנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר "השחתה", אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה.

ומבארת הברייתא:

דבר ערוה

נקרא השחתה - משום

דכתיב

לגבי דור המבול [בראשית ו יב]

"כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ"

ועבודה זרה,

אף היא נקראת השחתה.

דכתיב

[דברים ד טז]

"פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל".

ונמצאנו למידים, שעבודה זרה ודבר ערוה, נקראים השחתה. והוקשה השחתה למום.

ו

אם כן,

הא פרה, נמי

, גם נפסלת ברביעה. כי

הואיל ומום פוסל בה

-

דבר ערוה ועבודת כוכבים פסלי בה.

הובאו לעיל דברי שילא, המבאר את דברי רבי אליעזר הסובר שאין לוקחים בהמה מן הגוים, לפרה אדומה.

ודנה הגמרא בדברי שילא:

גופא: תני שילא, מאי טעמא דרבי אליעזר,

האומר שאין לוקחים בהמת גוים לפרה אדומה?

דכתיב

[במדבר יט ב]:

"דבר אל בני ישראל ויקחו".

ודורשים כך:

בני ישראל יקחו,

כלומר, רק מבני ישראל יקחו פרה זו,

ואין

ולא מן

העובדי כוכבים יקחו.

ומקשה הגמרא:

אלא מעתה,

אם משום שנאמר "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך" דורשים שרק מבני ישראל לוקחין ולא מן הגוים, יקשה מדברי הגמרא להלן:

נאמר [שמות כה ב]:

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה"

ולכאורה

הכי נמי,

אף כאן נאמר אותו דבר,

ד

רק

בני ישראל יקחו, ואין העובדי כוכבים יקחו.

ומעובדי כוכבים לא יקחו כלל את דברי המשכן.

וכי תימא

ואם תאמר כי

הכי נמי,

אכן אין קונים זהב ואבנים טובות למלאכת המשכן מן הגויים, יקשה:

והאמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את רבי אליעזר, עד היכן

צריך אדם להיזהר ולהשתדל במצות

כיבוד אב ואם?

אמר להם

רבי אליעזר,

צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון, ודמא בן נתינה שמו

של העובד כוכבים.