Avoda Zara 13a — le Talmud en français

אבל

אם

מהנה

"את" העבודה זרה -

שרי

. מותר, שלא אסרה זאת התורה. אלו הם דברי רבי שמעון בן לקיש, המבאר את טעם איסור חנויות מעוטרות, משום שנהנה מריח של וורד והדס.

ו

אילו

רבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות, נמי אסור,

כי

קל וחומר

הוא, אם

נהנה אסור, מהנה

-

לא כל שכן!

והוא הרי מהנה אותם, מפני שבעלי החנויות הם סוחרין של הכומרים.

מיתיבי,

הגמרא מביאה ברייתא להקשות ממנה על רבי שמעון בן לקיש:

רבי נתן אומר: יום שעבודת כוכבים

[הכמרים],

מנחת בו את המכס,

[שמוותרים בו על גביית המכס],

מכריזין ואומרים: כל מי שנוטל עטרה, ויניח

אותה

בראשו ובראש חמורו לכבוד עבודת כוכבים

-

יניחו

לו את המכס. ואם לאו

-

אל יניחו לו את המכס!

יהודי שנמצא שם

-

מה יעשה?

אם

יניח

את העטרה בראשו,

נמצא

שהוא

נהנה

מן הריח. ואם

לא יניח

את העטרה בראשו,

נמצא

שהוא

מהנה,

נותן להם מכס. ולכן, אל ילך לשם!

מכאן אמרו

חכמים, שאם הלך לשם, קנסו אותו בקנס זה:

הנושא ונותן בשוק של עבודת כוכבים

, אם קנה

בהמה

-

תיעקר,

כמו שהברייתא תבאר. ואם קנה

פירות כסות וכלים

-

ירקבו. מעות וכלי מתכות

-

יוליכם לים המלח,

שיאבדו שם.

ואיזהו עיקור? המנשר,

משיר וחותך פרסותיה שתי רגליה, באופן שאינה נטרפת בכך, ובלבד שיחתכם

מן הארכובה

[עצם ברגלי הבהמה]

ולמטה

.

ועתה מקשינן על רבי שמעון בן לקיש:

קתני, מיהת: יניח

-

נמצא נהנה. לא יניח

-

נמצא מהנה

. הרי שאסור להנות "את" העבודת כוכבים. וקשה על רבי שמעון בן לקיש!?

ומתרצינן:

אמר רב משרשיא בריה דרב אידי

: אף שבברייתא סובר כן רבי נתן,

קסבר רבי שמעון בן לקיש: פליגי רבנן עליה דרבי נתן

, ומתירים להנות "את" העבודת כוכבים.

ואנא דאמרי,

אני ביארתי את המשנה,

כ

מו

רבנן, דפליגי עליה

, החולקים על רבי נתן.

ו

אילו

רבי יוחנן סבר: לא פליגי.

חכמים אינם חולקים על רבי נתן, וכמוהו אוסרים "מהנה", לכן מעמיד את המשנה כחכמים, ואוסר אפילו חנויות מעוטרות בפירות.

ומקשינן:

ולא פליגי?!

וכי חכמים אינם חולקים?!

והא תניא

, הגמרא מביאה ברייתא שמשמע ממנה שהתירו לילך ליריד של עובדי כוכבים, בניגוד לדעת רבי נתן. ולכאורה מוכרחים להעמידה כחכמים:

דתניא,

הולכין

מותר לילך

ליריד של עובדי כוכבים, ולוקחין

וקונים

מהם בהמה, עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים.

וכותב

שטר לקיים המכירה,

ומעלה

, מאשר את חתימות השטר

בערכאות שלהן,

מקום גדולי ושופטי הגוים, ואף שהוא כבוד ותפארת להם, ויש חשש של "אזיל ומודה"

\-

מפני ש

באישור בשטר,

הוא כמציל

את עצמו

מידם

, שלא יוכלו הגוים להכחיש את המכירה.

ואם היה כהן

-

מטמא

את עצמו

בחוצה לארץ

, שטומאתה היא מדרבנן, והתירו לו חכמים

לדון ולערער עמהם

שם, מפני שהוא כמציל מידם.

וכשם שמטמא בחוצה לארץ

-

כך מטמא

הכהן את עצמו אם צריך לעבור

בבית הקברות

לדון ולערער.

וטרם שהביאה הגמרא את המשך דברי הברייתא, היא תמהה:

בבית הקברות סלקא דעתך?! טומאה דאורייתא היא!

הרי ודאי לא התירו לכהן להטמא ולעבור על איסור דאורייתא כדי להציל ממון, ואיך אמרה הברייתא כי כשם שהתירו טומאת חוץ לארץ, שהיא מדרבנן, כן התירו איסור דאורייתא!?

ומתרצינן: אין הכוונה לבית הקברות ממש,

אלא

לטומאת

"בית הפרס" דרבנן,

שהיא שדה שנחרש בה קבר, וכל השדה עד מאה אמה טמאה מדרבנן, מחשש שמא התפזרו עד לשם עצמות המת, והעובר שם "יסיט" אותם. והתירו חכמים להיטמא טומאה דרבנן כדי להציל ממונו.

ועתה מביאה הגמרא את המשך הברייתא:

ו

כשם שהתירו לו להיטמא בחוץ לארץ ובבית הפרס כדי להציל ממון, כן

מטמא

כדי

ללמוד תורה ו

כדי

לישא אשה.

אמר רבי יהודה: אימתי

התירו לו -

בזמן שאין מוצא ללמוד

אלא בחוץ לארץ.

אבל בזמן שמוצא ללמוד

בארץ ישראל -

אינו מטמא

.

רבי יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ללמוד

-

יטמא

בחוץ לארץ,

לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל

אדם, אלא מרבו.

אמר רבי יוסי

: יש ראיה שמותר לכהן לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה מרבו מובהק, אף שמוצא ללמוד בארץ ישראל -

מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן,

שהיא בחוץ לארץ,

ללמוד תורה.

עד כאן לשון הברייתא.

ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי

. ומשמע שרבי יוחנן ידע ברייתא זו, ואף את הרישא של הברייתא, המתירה לקנות ביריד של עבודת כוכבים -

אלמא

הרי מוכח

שפליגי

חכמים על רבי נתן. וקשה, איך אמר רבי יוחנן שחכמים אינם חולקים על רבי נתן?

ומתרצינן:

אמר לך רבי יוחנן: לעולם לא פליגי.

וחכמים אכן אוסרים לקנות ביריד של עבודת כוכבים, ומה שהתירו בברייתא זו -

לא קשיא.

כאן,

מה שאסרו חכמים ורבי נתן, מדובר

בלוקח מן התגר,

בקונה מן הסוחר,

דשקלי מיכסא מיניה,

שהכומרים לוקחים ממנו מכס, ונמצא מהנה את העבודת כוכבים.

ואילו

כאן,

מה שהתירה הברייתא, מדובר

בלוקח מ

ן

בעל הבית

, איש פרטי הבא לשוק למכור סחורתו,

דלא שקלי

, שהכומרים אינם לוקחים

מיכסא מיניה,

ממנו.

ורק באופן זה מותר, אבל כל התנאים סוברים, לדעת רבי יוחנן - שאסור להנות "את" העבודה זרה.

ורבי שמעון בן לקיש סובר, שחכמים חולקים על רבי נתן ומתירים, ומשנתנו היא כדעת חכמים.

ועתה הגמרא מבארת את הברייתא.

אמר מר: בהמה תיעקר

.

וקשה,

והא איכא צער בעלי חיים,

ואיך התירו וציוו כך חכמים?

ומתרצינן:

אמר אביי: אמר רחמנא

[יהושע יא] במלחמת שבעה עממין, "ויאמר ה' אל יהושע...

את סוסיהם תעקר".

הרי שמותר לעשות כך.

אמר מר

שנינו בברייתא:

ואיזהו עיקור? מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה.

ורמינהו

: הגמרא מקשה סתירה לכך מברייתא אחרת.

דתניא, בזמן הזה -

אין מקדישין

דבר ל"בדק הבית", והם צרכי בית המקדש, מפני שאין לנו היום את בית המקדש. ואם בכל זאת הקדיש - חלה הקדושה, ומי שישתמש בדבר שהוקדש הריהו "מועל בהקדש". ולכן, כדי שלא יבואו לידי תקלה - חייבוהו חכמים לאבד את הדבר שהוקדש.

ואין מחרימין,

לומר חפץ פלוני "חרם", כי סתם לשון "חרם" משמעותו היא לבדק הבית.

ואין מעריכין,

לומר "ערכי עלי" או "ערך פלוני עלי", שדמיו הקצובים בתורה ניתנים ל"בדק הבית".

ואם

בכל זאת

הקדיש והחרים והעריך

-

אם הקדיש

בהמה

-

תיעקר

[והברייתא תבאר].