Arakhin 4a — le Talmud en français

וכ

דתנן: כהנים ולויים מוכרין לעולם

וגואלין לעולם

, שאפילו בשנת היובל עצמה אם מכרו הרי היא מכורה ויוצאת מיד. ולא כמו בישראל שהמוכר בשנת היובל עצמה המכר אינו חל כלל [ונפקא מינה לענין המעות. שבישראל המעות חוזרין ללוקח שהרי אין כאן מקח, משא"כ בכהנים שהמקח חל, ולכן אפילו שחוזר המקח מיד, אבל המעות נשארות בידם. רש"י. ובר"ה כ"ט. פירש"י בענין אחר], ואם כן

אימא במצות ראש השנה נמי לא ליחייבו, קא משמע לן

ד

נהי דליתנייהו בהשמטת קרקע,

כלומר בכל דין השמטת קרקעות כבישראל, אלא הם נבדלים בדין מכירה ביובל עצמו, אבל

בהשמטת כספים

בשנת השבע,

ובשלוח עבדים דיובל מיהא איתנייהו

. [ואף ששמטת כספים אינה נוהגת ביובל ואינה ענין אלא לשנת השבע, יש לזה שייכות למצות יובל כי אין שביעית נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, תוס']. וכיון ששייכים בכמה עניני יובל לכן חייבים בתקיעת שופר של ראש השנה.

ומקשינן: זה שכתוב

"הכל חייבים במקרא מגילה כהנים לויים וישראלים", פשיטא!?

ומשנינן:

לא צריכא

אלא להשמיענו שחייבים

ליבטל עבודתם, וכדרב יהודה אמר שמואל. דאמר רב יהודה אמר שמואל: "כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדן מבטלין

עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה".

ומקשינן: הא דתניא:

"הכל חייבין בזימון כהנים לויים וישראלים", פשיטא!?

ומשנינן:

לא צריכא

אלא ב

דקאכלי קדשים

.

כי

סלקא דעתך אמינא "ואכלו אותם אשר כופר בהם" אמר רחמנא,

מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים.

והא

אכילה לא לשם אכילה היא אלא לשם

כפרה היא,

ואם כן נאמר שלא תתחייב בזימון,

קמ"ל

שחייבים, שהרי

"ואכלת ושבעת" אמר רחמנא, והא איתניהו

שאף אכילת קדשים היא אכילה לשובע.

ומקשינן:

הכל מצטרפין לזימון כהנים לויים וישראלים

-

פשיטא!?

ומשנינן:

לא צריכא

אלא

דקאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר קאכיל חולין

.

סלקא דעתך אמינא הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן

מתרומה וקדשים

לא מצי אכיל,

שהרי אסורין לזר,

אימא לא ליצטרפו לזימון

שלא נחשב שאכלו כאחד,

קמ"ל, נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל,

אבל הרי

כהן בהדי זר מצי

אכיל,

ומשום כך נחשב צירוף וכאילו אכלו כאחד.

ומקשינן: זה שכתוב:

"הכל מעריכין כהנים לויים וישראלים", פשיטא?!

ומשנינן:

אמר רבה: לא נצרכה אלא ל

שטתו של

בן בוכרי

.

דתנן: אמר רבי יהודה: העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל שקלים

באחד באדר מחצית השקל לקרבנות ציבור

אינו חוטא,

[ואע"ג שאינו חייב שכתוב "לכל העובר על הפקודים" ושבט לוי אינו נפקד], ואם ישקול למרות שהוא פטור נמצא שהוא שותף בכל קרבנות הציבור, ומכיון שאינו מחוייב הרי חלקו הוא חולין וגורם להקריב חולין בעזרה, בכל זאת אין הוא נחשב חוטא, וכפי שיתבאר.

אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כן

כדבריך

, אלא כל כהן שאינו שוקל

הרי הוא

חוטא,

כי הוא מחוייב בשקלים. [ולומד זאת מ"זה יתנו" ז"ה בגימטריא י"ב שבטים דהיינו גם שבט לוי, "וכל העובר" מפרש רבי יוחנן בן זכאי כל העובר בים סוף],

אלא שהכהנים דורשים מקרא זה

דלקמן

לעצמן

שלא כדין אלא להנאתם.

וכך דרשו:

"וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל"

אלא נקטרת כולה על גבי המזבח, ואומרים:

הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים,

אם נשקול מחצית השקל

שלנו הם

, שהרי גם אנו שותפין בהם, שגם הן באים מתרומת השקלים ככל קרבנות ציבור, אם כן

היאך הם נאכלין,

והרי מנחת כהן היא? [אך באמת אין זו טענה. שרק כשכולה של כהן אז דינה להשרף כליל, אבל במנחת ציבור הולכים אחרי הרוב שאינם כהנים ואין לה דין מנחת כהן].

ואגב שהבאנו את המשנה מקשים:

ולבן בוכרי נמי, כיון דלכתחלה לא מיחייבי

שבט לוי,

איתויי כי מייתי נמי חוטא הוא

, כיון

דקא מעייל חולין לעזרה.

דכל קרבן ציבור שיבוא מהשקלים של הכהן יהיה לו בו חלק, והוא אינו מחויב, ונמצא שחלקו של הכהן בקרבן אינו קדוש אלא הוא חולין, ואמאי קאמר דאינו חוטא.

ומשני:

דמייתי להו

הכהן את השקלים

ומסר לציבור

במתנה קודם להקדש, והציבור יקדישום לשקלי הכהן, ואז כבר לאו דכהן הוא.

ועכשיו חזרנו לתרץ הקושיא למה נכתב "הכל מעריכין כהנים וכו'", ומשנינן: לבן בוכרי

סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש"

ונקיש מזה ש

כל דאיתיה בשקלים איתיה בערכין, והני כהנים

הואיל ו

לבן בוכרי

ליתנייהובשקלים ליתנייהו

גם

בערכין. קמ"ל

שלא למדים כך.

ודחינן:

אמר ליה אביי

: הרי

האי "וכל ערכך"

לא לזה בא ללמדנו, אלא בא לדין זה:

כל ערכין שאתה מעריך

שלא לפי הערך הקצוב בתורה, אלא בדין "הישג יד", כשהנודר הוא עני [ככתוב "ואם מך הוא מערכך, והעריך אותו הכהן על פי אשר תשיג יד הנודר"]

לא יהיו פחותין מסלע

-

הוא דאתא

ללמד [שאם הוערך בפחות מסלע לא יתן כלום, ואם לאחר מכן העשיר ישלם כערכו הקצוב. רבינו גרשום] שכך משמע הפסוק "וכל ערכך - יהיה בשקל הקדש", דהיינו: שלכל הפחות יהיה תשלום הערך סלע.

אלא אמר אביי: איצטריך

להשמיענו כהנים מטעם אחר. והוא,

דסלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך"

, ואולי נקיש פדיון הבן לערכין,

ו

נאמר:

כל דאיתיה בפדיון הבן איתיה בערכין

.

והני כהנים

הואיל וליתנייהו בפדיון הבן

[כמבואר במסכת בכורות, מק"ו אם פטרו את בכורי ישראל במדבר ק"ו את עצמן]

ליתנייהו בערכין, קמ"ל

שלא מקישים כך.

ודחינן:

אמר ליה רבא: אלא מעתה

שהקשת ערכין לפדיון הבן,

גבי איל אשם, דכתיב "ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן בערכך

לאשם", האם

הכי נמי

נקיש ונאמר ד

כל דאיתיה בערכין איתיה באיל אשם,

ולכן

טומטום ואנדרוגינוס דליתניהו בערכין

, כמבואר במשנה,

ליתנייהו באיל אשם!?

אלא, אמר רבא, ואיתימא רב אשי

: משום טעם אחר

איצטריך

להשמיענו כהנים. כי

סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב

לגבי ערכין בעני שהעריך ואין בהישג ידו לשלם את הערך שקצבה התורה

"והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן"

, ומשמע שהדין הזה נאמר רק ב

ישראל

, שרק הוא יעמוד

לפני כהן

להעריך אותו לשלם כאשר תשיג ידו, ומשום שכתוב בפרשה "דבר אל בני ישראל [רבינו גרשם],

ולא כהן לפני כהן, קמ"ל

שכהנים גם כן בכלל ישראל הם בדין זה.

ועכשיו חוזרת הגמרא לעיקר דיני משנתנו ולמה שאמרנו בתחילת הפרק.

הכל

נערכין

-

לאתויי מנוול ומוכה שחין!

והוינן בה:

מנא הני מילי.

ומשנינן:

דתנו רבנן: "בערכך

נפשות" -

להביא ערך סתם

[ולקמן מפרש לה].

דבר אחר: "בערכך"

בא למעט:

ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך אבריו!

וכגון שאמר ערך ידי עלי לא אמר כלום. ואין זה כנדר שחל אף באומר דמי ידי עלי שנותן דמי ידו. כי בדמים בשוויות מכירתו לשוק תלוי הדבר, ואפשר למכור את מעשה ידיו, משא"כ "ערך" שהוא קצוב מהתורה, לא קצבה התורה ערך לאיברים, ובא הפסוק למעט שלא נלמד מנדר.

יכול שאני מוציא אף

אם העריך אבר שהוא

דבר שהנשמה תלויה בו

, וכגון שאמר ערך ראשי או ערך כבידי שגם לא יחול?

תלמוד לומר "נפשות"

בנפש תלתה התורה, ואם העריך דבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כולו.

ועוד בא למעט:

"נפשות" ולא המת

. שאם אמר ערך מת זה עלי, אף שלא צריך בערכין שיהיה בנערך שוויות דמים, לא אמר כלום כי המת אין בו נפש.

יכול

אוציא את המת

מפסוק זה,

ו

עדיין

לא אוציא את הגוסס,

ונאמר שהוא נערך, שבכלל נפש הוא?

תלמוד לומר

לגבי דין הישג יד בעני

"והעמיד והעריך". כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה, וכל שאינו בהעמדה

כגוסס שמפני חולשתו אינו יכול לעמוד בפני הכהן,

אינו בהערכה

55 .

דבר אחר

כך נדרש הפסוק:

"נפשות"

למה נאמר? אם היה הכתוב אומר "נפש" הייתי אומר

אין לי אלא אחד שהעריך אחד

, ככתוב "איש כי יפליא בערכך" שמשמע שבנערך אחד דיבר הפסוק.

אחד שהעריך מאה

-

מנין? תלמוד לומר "נפשות".