Arakhin 3a — le Talmud en français

לאיתויי נשים!

שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא את הזכרים ידי חובתם!

וכדרבי יהושע בן לוי

.

דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה

לפי

שאף הן היו באותו

הנס

של ההצלה מגזירת "להשמיד להרוג ולאבד". [ורשב"ם בפסחים ק"ח: הוסיף שעיקר הנס היה על ידן, והיינו אסתר].

הכל חייבין בזימון

-

לאתויי מאי?

לאתויי נשים ועבדים.

שהרשות בידם להצטרף לזימון.

דתניא: נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן,

שלש נשים ושלשה עבדים. [אבל אין אשה ועבד מצטרפין לאנשים, לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ועבדים, שאין הנשים אומרות ברית ואין העבדים אומרים "על שהנחלת לאבותינו"].

והא דתניא:

הכל מצטרפין לזימון

-

לאתויי מאי?

לאתויי קטן היודע למי מברכין

שמצטרף להשלים לג' לזימון.

דאמר רב נחמן: קטן היודע למי מברכין

-

מזמנין עליו.

[אבל להלכה פוסקים כירושלמי שאין מזמנין אלא על מי שהביא ב' שערות. תוס'].

הכל מטמאין בזיבה

-

לאתויי מאי?

ומשנינן:

לאתויי תינוק בן יומו

לטומאת זיבה.

דתניא

: זה שכתוב בפסוק

"איש

איש כי יהיה זב מבשרו"

מה תלמוד לומר "איש איש"

ב' פעמים?

לרבות

תינוק

בן יום אחד שמטמא בזיבה. דברי רבי יהודה.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אינו צריך

ללמוד מפסוק זה, אלא ממקור אחר יש ללומדו. ש

הרי הוא אומר

"זאת תורת הזב -

והזב את זובו לזכר ולנקיבה"

. ודורשים:

"לזכר"

-

כל שהוא זכר, בין קטן ובין גדול. "לנקבה"

-

כל שהיא נקיבה, בין קטנה בין גדולה.

אם כן מה תלמוד לומר "איש איש"

ב' פעמים?

דברה תורה כלשון בני אדם

שדרכם לכפול הלשון.

ותו הוינן בה: זה שכתוב:

הכל מטמאין בטמא מת

להעשות אב הטומאה ע"י נגיעה במת -

לאתויי מאי?

ומשנינן:

לאתויי קטן

שנטמא אם נגע במת. כי

סלקא דעתך אמינא

כיון שכתוב

"איש אשר יטמא ולא יתחטא", איש אין, קטן לא

נטמא,

קא משמע לן

שאף הוא נטמא. ולמדים זאת מהפסוק "ולקח אזוב והזה על האהל

ועל הנפשות אשר היו שם"

ואף נפש קטן משמע, שאף הוא נטמא וצריך לטהרה האמורה שם.

ושוב מקשינן:

אלא "איש"

שכתוב לגבי טומאת מת

למעוטי מאי?

ומשנינן:

למעוטי קטן מכרת

אם נכנס למקדש טמא, שעל זה מדובר בפסוק ככתוב "ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טימא". והיינו אומרים שאף קטן יתחייב כרת כמו שנתרבה לטומאה, ולזה בא המיעוט "איש" ללמדנו שאין לקטן עונש כרת משום שאיננו בן עונשים.

ותו הוינן בה: הא דתנן

הכל מטמאין בנגעים

-

לאתויי מאי?

ומשנינן:

לאתויי קטן

, לומר שיש בו תורת נגעים. כי

סלקא דעתך אמינא "איש צרוע" כתיב

בפרשת נגעים,

איש אין, קטן לא,

שאין נגעו נגע,

קמ"ל

שנחשב נגע ומטמא.

ומקשינן:

ואימא הכי נמי

ונמעט מ"איש" שאין קטן מטמא בנגעים?

ומשנינן: בפירוש נתרבה קטן מהפסוק ד

"אדם כי יהיה בעור בשרו"

-

מכל מקום!

שאף קטן בכלל אדם הוא.

ותו מקשינן:

ואלא "איש" למה לי?

ומה בא למעט?

ומשנינן: שבא

לכדתניא: "איש", אין לי אלא איש, אשה

שמטמאת בנגעים,

מנין?

כשהוא אומר

בפסוק שאחריו

"והצרוע

אשר בו הנגע", שמשמע צרוע אחר בנוסף לצרוע הנאמר בפסוק הראשון,

הרי כאן שנים,

בין איש ובין אשה,

אם כן מה תלמוד

לומר

"איש צרוע"

בפסוק הראשון?

לענין של מטה

, האמור למטה בהמשך הפרשה, הוא נצרך. שכתוב "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע" ואיש בא למעט -

איש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת.

כי גנאי הוא לה [תוס'].

זה שכתוב,

הכל

[כל הכהנים]

רואים את הנגעים,

לטמאם או לטהרם ע"י אמירת טמא או טהור [שאין הטומאה והטהרה אלא מפי כהן, תורת כהנים], דתנן:

הכל כשרין לראות את הנגעים

-

לאתויי מאי?

ומשנינן:

לאתויי

כהן

שאינו בקי בהן ובשמותיהן

של נגעים. שאף הוא כשר לטמא ולטהר. והולך תלמיד חכם ישראל עמו ואומר לו אמור טמא או טהור והוא אומר, משום שצריך אמירת כהן.

ופריך: ואיך כשר בכך?

והאמר מר

: כהן ש

אינו בקי בהם ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים!

ומשמע אפילו על פי הוראת התלמיד חכם שהולך עמו אין הוא יכול לטמא או לטהר?!

ומשנינן:

אמר רבינא: לא קשיא

.

הא דכשר

מדובר בכהן

דמסברי ליה וסבר

ואף שמעצמו אינו יודע, כי די בכך שמלמדין אותו ואז הוא יודע.

והא

דאמר מר שאינו רואה מדובר בכהן

דמסברי ליה ו

בכל זאת

לא סבר.

הכל כשרין לקדש

מים חיים ע"י עירובם באפר הפרה לצורך טהרת טמא מת -

לאתויי מאי?

ומשנינן:

לרבי יהודה לאתויי קטן

שמקדש.

ולרבנן לאתויי אשה

שמקדשת.

דתנן: הכל כשרים לקדש

מי חטאת

חוץ מחרש שוטה וקטן!

ולדעת חכמים אף אשה כשירה ולזה בא "הכל".

רבי יהודה מכשיר בקטן,

ולרבות אותו נאמר "הכל",

ופוסל באשה ובאנדרוגינוס.

והא דתנן:

הכל כשרים להזות

מי חטאת על הטמא -

לאתויי מאי? לאתויי ערל

שמתו אחיו מחמת מילה, שכשר.

וכדרבי אלעזר

.

דאמר רבי אלעזר: ערל שהזה

-

הזאתו כשירה

[ואע"ג שדינו כטמא לאכילת תרומה וקדשים, לענין הזאה כשר ולמדים זאת ביבמות ע"ב: מטבול יום].

נאמר שתי פעמים בפרק ראשון בחולין "

הכל שוחטין

" -

לאיתויי מאי?

חדא

"הכל"

לאתויי כותי

ששחיטתו כשירה, כי סובר שגירי אמת הם, וגם שחיטה היא מצוה שהחזיקו בה כותים, ולכן נאמנים.

וחדא

"הכל"

לאתויי ישראל מומר

לדבר אחד, שלא נחשב בזה מומר לכל התורה, ולכן שחיטתו כשירה.

והא דתנן:

הכל מעלין,

את כל בני ביתו אדם כופה לעלות

לארץ ישראל

-

לאתויי מאי?