Arakhin 20a — le Talmud en français

ותו בעי: אם

אמר דמי עלי ולא אמדוהו

עדיין

וחזר ואמר דמי עלי, מהו? הכא ודאי

בחד זימנא אמדינן ליה

לשני נדריו,

או דלמא, כיון דבזה אחר זה נדר

ושני נדרים הם,

תרי זימנא אמדינן ליה.

שגזירת הכתוב היא שצריך הערכה לכל נדר ונדר בפני עצמו .

ותו בעי:

אם תמצא לומר כיון דבזה אחר זה נדר, תרי זימנא אמדינן ליה,

עדיין יש להסתפק, אם

אמר שני דמי עלי בבת אחת, מהו? הכא ודאי,

כיון

דבבת אחת נדר, בבת אחת אמדינן ליה

, ונחשב כנדר אחד,

או דלמא, כיון דקאמר "שני

דמי עלי",

כזה אחר זה דמי,

ושני נדרים הם שצריך לכל אחד אומד בפני עצמו .

ותו בעי:

אם תימצי לומר כיון דקאמר "שני" כבזה אחר זה דמי,

עדיין יש להסתפק,

אמדוהו מאליו

בעשרה לפני שנדר בלי שום צורך, ואחר כך אמר דמי עלי,

מהו?

מי אמרינן הא אמיד מאליו וקאי

, ואין צריך שוב לאומדו,

או דלמא בעינן כוונה

לשם נדר

לאומדנא,

ואומד ראשון שהיה בסתם לא כלום הוא. [ואיבעיא אינה תלויה בכל האיבעיות לעיל, ולבדה היה יכול לשואלה. תוס'].

ואמרינן:

פשוט מהא,

איבעיות,

חדא

, והיינו האיבעיא האחרונה, וצריך כוונה לאומדנא.

דתנן

: האומר

דמי עלי ומת

לפני ששמוהו,

לא יתנו יורשין

דמיו,

שאין דמים למתים,

ואי אפשר לאומדו ובלי אומד לא חל החיוב.

ואי סלקא דעתך אמדוהו מאליו הוי אומדנא

ולא צריך כוונה,

הא

כל אדם

אמיד

וקאי,

לכל הפחות על שיעור מועט.

דמי איכא גברא דלא שוי

לפחות

ד' זוזי?

ובאותם דמים הרי הוא כנאמד מחיים, ויתנום היורשים. אלא בהכרח שבלי כוונה לא נחשב אומד.

ודחינן: אין זה דומה,

אמדוהו מאליו נחית לאומדנא

ואף שכוונה לשם נדר אין כאן, מעשה אומד יש כאן. אבל

דמי עלי

ומת,

לא נחית לאומדנא,

ואף בד' זוז לא נאמד בפועל לפני מיתתו.

מתניתין:

חומר בערכין מבנדרים. כיצד? האומר ערכי עלי ומת, יתנו היורשין

ערכו. שלא צריך בו אומד, שהרי הערך קצוב בתורה לפי שנים ולא תלוי בשויות.

מה שאין כן בנדרים שצריך אומד, הם קלים בזה. שאם אמר

דמי עלי ומת לא יתנו היורשין

דמיו, משום שאי אפשר לשומו,

שאין דמים למתים

18 .

האומר

ערך ידי וערך רגלי עלי לא אמר כלום.

שלא קצבה להם התורה ערך. וזה קולא בערכין מנדרים וכמשנה לעיל.

אבל אמר

ערך ראשי וערך כבדי עלי נותן ערך

האדם

כולו.

זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו

ונדר ערכו

נותן ערך

הגוף

כולו.

אמר

חצי ערכי עלי, נותן חצי

הסכום הקצוב

בערכו.

שבכך התחייב.

אבל אמר

ערך חציי עלי נותן ערך כולו,

שהחצי הולך על הגוף ולא על הערך, וחצי גופו, דבר שהנשמה תלויה בו הוא.

וכן בנדרים, אם אמר

חצי דמי עלי נותן חצי דמיו.

אבל אמר

דמי חציי עלי נותן דמי כולו.

שגם בנדרים

זה הכלל: דבר שהנשמה תלויה בו נותן דמי כולו.

האומר ערכו של פלוני עלי,

אם

מת הנודר והנידר, יתנו היורשין

של נודר את דמי הנידר כי ערך לא צריך אומד, כאמור.

אבל אמר

דמיו של פלוני עלי,

אם

מת הנודר יתנו היורשין.

שהרי האומד תלוי בנידר וחי הוא. אבל אם

מת הנידר לא יתנו היורשין

של הנודר, דמי הנידר.

שאין דמים למתים

.

גמרא:

תנו רבנן: חומר בנדרים מבערכין. שהנדרים חלין על בהמה חיה ועוף.

שאם אמר דמי בהמה זו עלי נותן דמיה. משום שעיקר חיוב נדרים תלוי בשוויות, וכל שהוא בן דמים שייך להתחייב בדמיו.

ו

עוד חמורים נדרים,

שאין נידונים

בהשג יד

האמור בערכין. [שאם אין יד הנודר משגת ליתן מלוא ערכו נותן כפי הישג ידו אשר יעריכנו הכהן, ונפטר בזה. ואף לכשיעשיר אינו חייב להשלים ערכו]. ואם אמר דמי עלי ואין ידו משגת אותם דמים יתן מה שיש לו וישלים לכשיהיה לו.

מה שאין כן בערכין,

ששייכים רק באדם, ולדברים אחרים לא קצבה התורה ערך. וגם נידונים הערכין בהשג יד.

חומר בערכין מבנדרים. כיצד? אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשין, דמי עלי ומת לא יתנו היורשין, שאין דמים למתים.

ואמרינן: מזה שכתוב

אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשין שמע מינה

ד

מלוה על פה גובה מן היורשין,

משום שגם בו יש שעבוד נכסים. והרי דין זה במחלוקת הוא שנוי.

ודחינן:

שאני הכא דמלוה הכתובה בתורה היא,

ודינה כמלוה בשטר שודאי יש בו שעבוד נכסים.

ומהדרינן: אם כן,

שמע מינה דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא,

וגם זה מחלוקת היא.

ודחינן:

הכא במאי עסקינן, כשעמד

בדין

ונפסק חיובו בבית דין, ומעשה בית דין לפי כולם כמלוה בשטר הוא ויש בו שעבוד נכסים.

ופריך: אם כן,

דכוותיה גבי דמי עלי,

גם מדובר

שעמד בדין,

ואם כן

אמאי לא יתנו היורשין,

והלא כבר נפסק חיובו וכמעשה בית דין הוא.

ומשנינן: המשנה מדוברת כשחייבוהו בית דין לשלם ולא הספיקו לאומדו עד שמת.

"דמי עלי" מחוסר אומדנא

ואין אומד לאחר מיתה

"ערכי עלי" לא מחוסר ולא כלום

, וכבר נגמר חיובו.

שנינו במתניתין:

ערך ידי וערך רגלי עלי

לא אמר כלום.

אמר רב גידל אמר רב: ונותן דמיה

של יד ורגל.

ומקשינן:

והא לא אמר כלום קתני?

ומשנינן:

"לא אמר כלום"

שאומרת המשנה זה

לרבנן

שסוברים שמי שהעריך בדבר שאינו בתורת ערכין, לא חל כלל, ואף לא בתורת דמים.

ומה שאמר רב גידל

"ונותן דמי" ל

שיטת

רבי מאיר

אמרה, שסובר רבי מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכל שהעריך בדבר שלא שייך בערכין תולים שנתכוון לתורת דמים. [ומחלוקתם לעיל בפרק ראשון לגבי מעריך פחות מבן חודש].

ומקשינן:

הא אמרה

רב גידל

חדא זימנא,

שכך הוא לרבי מאיר

דאמר רב גידל אמר רב: האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו

שאומדים לדעתו שגמר ואמר לשם דמים, כסברת רבי מאיר.

ומשנינן: אי אפשר ללמוד אחד מהשני. כי

מהו דתימא, התם אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים. אבל הכא

יש לתלות

דמיטעא קטעי, דסבר כי היכא דאיכא ערך ראשי וערך כבידי

[כמבואר במשנה שנותן ערך כולו]

איכא נמי ערך ידי וערך רגלי, אבל

בתורת

דמי לא קאמר. קא משמע לן

שגם כאן אומרים אין אדם מוציא דבריו לבטלה.

שנינו במתניתין:

"ערך ראשי וערך כבידי נותן ערך כולו". מאי טעמא?

"בערכך

נפשות" קאמר רחמנא,

שתלוי בנפש. ודבר שהנפש תלויה בו כערך אדם הוא.

שנינו במתניתין:

"זה הכלל, דבר שהנשמה תלויה בו וכו'" לאתויי מן הארכובה

ולמעלה

. שאם העריך את הירך נותן ערך כולו. שגם היא בכלל הזה. שאם ניטלה, מי"ח טריפות הוא.

שנינו במתניתין:

"חצי ערכי עלי נותן חצי ערכו, ערך חציי עלי נותן ערך כולו. מאי טעמא "נפשות" אמר רחמנא,

כדלעיל.

תנו רבנן: חצי ערכי עלי נותן חצי ערכו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: לוקה, ונותן ערך שלם.

ומקשינן:

לוקה, אמאי?

ומשנינן:

אמר רב פפא,

כך כוונתו

לוקה

[מתחייב]

בערך שלם

.

מאי טעמא

דידיה?

גזירה

מדרבנן היא. וגזרו ב

"חצי ערכי" אטו "ערך חציי"

שלא יטעו ביניהם.

"וערך חציי"

מעיקר הדין נותן את כולו,

דהוי דבר שהנשמה תלויה בו,

ויבואו לטעות בו שדינו כ"חצי ערכי", ולכן גזרו.

שנינו במתניתין:

חצי דמי עלי נותן דמי חציו, דמי חציי עלי נותן דמי כולו. מאי טעמא? "נדר בערכך נפשות" כתיב

. והוקשו נדרים לערכין בדין זה.

שנינו במתניתין:

זה הכלל, דבר שהנשמה תלויה בו נותן

דמי כולו.

לאתויי מן הארכובה ולמעלה

אף בנדרים.

תנו רבנן: המעריך חצי ערך כלי רבי מאיר אומר נותן דמיו וחכמים אומרים לא אמר כלום,

שאין ערך בכלי, ורבי מאיר לשיטתו שגמר ואמר לשם דמים.

רבה חלש. עול לגבי אביי ורבנן ויתבי, וקאמרי

על ברייתא זו:

בשלמא רבי מאיר קסבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, לא שנא

במעריך כלי

כולו. ולא שנא

במעריך

חציו.

ובשניהם אומדים שהתכוון לשם דמים. ואמר בחציו שאפילו שאין הדרך לנדוב חצי דמי כלי, אף על פי כן חייב. וכל שכן בכולו.

אלא רבנן מאי קסברי? אי קסברי אדם מוציא דבריו לבטלה.

ולערך נתכוון ולא לדמים,

אפילו

מעריך כלי

כולו נמי

לא אמר כלום, ולמה אמרו בחציו דוקא?

ואי

סוברים

אין אדם מוציא דבריו לבטלה, אפילו חציו נמי

נאמר שגמר ואמר לשם דמים, ומדוע חולקים על רבי מאיר?

אמר להו רבה: רבנן דהכא כרבי מאיר סברי לה

בדבר אחד,

וסברי לה

גם

כרבי שמעון

בדבר אחד.

סברי לה כרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה,

ולכך במעריך הכלי כולו מודים שגמר ואמר לשם דמים.

אבל במעריך חציו לא אומרים כך, משום

דסברי לה כרבי שמעון, דאמר

במנחות, האומר הרי עלי מנחה מן השעורים [ואינה באה בנדר ונדבה אלא מן החיטין] פטור מפני

שלא התנדב כדרך המתנדבין.

וכאן גם לא כדרך הוא.

דכוליה

כלי

אורחא

של האנשים

לאיתנדובי, פלגיה

לאו אורחא לאיתנדובי.

לפיכך לא אמר כלום.

שנינו במתניתין:

"האומר ערכו של פלוני עלי ומת הנודר

והנידר

וכו'". מאי ניהו?

כלומר, כיצד מדובר?

שעמד בדין

לפני שמת. שאם לא כך מלוה על פה הוא ואינו גובה מן היורשין כדלעיל.

ומקשינן:

היינו הך

כמו הרישא, ולמה נשנית שוב?

ומשנינן:

סיפא

של הסיפא

איצטריך ליה

ומשום כך אמר את כולה. שכתוב

"דמיו של פלוני עלי, ומת הנודר יתנו היורשין".

וזה חידוש הוא.