Hulín 132a — el Talmud en español

אמר ליה: רבי

מטונך

[ממשאך] שאתה בא להכביד בו עלי, מההיא ברייתא ראיה לדברי! דהא חזינן דדווקא התם חילק התנא בין כהן לכהנת, וטעמא, משום ש"

אהרן ובניו" כתובין בפרשה,

דכתיב "וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו'", דמשמע דווקא בני אהרן ולא בנות אהרן. אבל בעלמא היכא דכתיב "כהן", כגון במתנות, לא חילק התנא בין כהן לכהנת. ומוכח ד"כהן" - אפילו כהנת במשמע ולהכי לא חילק [עפ"י תוס' זבחים לב ב].

דבי רבי ישמעאל תנא: כהן

-

ולא כהנת,

ואפילו גבי מתנות.

וילמוד סתום,

דהיינו, כהן סתם דכתיב גבי מתנות ולא אתפרש אי כהנת בכלל או לא,

מן המפורש

דהיינו כהן דכתיב גבי מנחה, דהתם דווקא כהן ולא כהנת מדכתיב "בני אהרן" - ולא בנות אהרן.

דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא

גבי מתנות: "

כהן"

-

ואפילו כהנת!

מאי טעמא?

דברישא דקרא כתיב "וזה יהיה משפט הכהנים", משמע דווקא כהנים ולא כהנות, ובסיפא דקרא כתיב "ונתן לכהן הזרוע וגו'", דמשמע נמי דווקא כהן,

הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות

1 . רב כהנא

שהיה ישראל,

אכל

מתנות כהונה

בשביל אשתו

שהיתה כהנת, דסבירא ליה "כהן" - ואפילו כהנת.

וכן

רב פפא אכל בשביל אשתו.

רב יימר אכל בשביל אשתו.

רב אידי בר אבין אכל בשביל אשתו.

אמר רבינא, אמר לי מרימר

הני הלכתא:

הלכתא כוותיה דרב,

דאמר דאין מוציאין את המתנות מידי הלויים.

והלכתא כוותיה דרב חסדא,

דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן - פטור.

והלכתא כוותיה דעולא,

דאמר נותנין מתנות לכהנת .

והלכתא כוותיה דרב אדא בר אהבה

דאמר:

לויה שילדה, בנה פטור מחמש סלעים

דפדיון הבן [דסבירא ליה דבנה של לויה כבנו של לוי, ובנו של לוי פטור כדאמרינן במסכת בכורות] .

תנו רבנן: הזרוע והלחיים והקבה נוהגים ב

בהמת

כלאים ובכוי.

רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל

-

חייב במתנות

כדאמרן. אבל אם בא

מן התיש ומן הצביה

-

פטור מן המתנות,

דבענין המתנות כתיב שה, ולא צבי! ורבנן דרישא סברי דחייב גם בהכי.

ומקשינן:

מכדי, קיימא לן

[לעיל פ א]

דלענין כיסוי הדם ומתנות לא משכחת ליה

לפלוגתייהו דרבי אליעזר ורבנן

אלא בצבי הבא על התיישה

5 , ובין לרבי אליעזר בין לרבנן מספקא להו אי חוששין לזרע האב

והוי מקצת צבי ומקצת תיישה,

אי אין חוששין

ואמרינן דכוליה ולד אזיל בתר האם

,

וב

אי אמרינן "

שה" ואפילו מקצת שה

חייב

קמיפלגי: מר,

רבנן,

סבר

דאמרינן

שה ואפילו מקצת שה,

ולהכי אי נמי נימא דחוששין לזרע האב ואיכא רק מקצת שה דתיישה - חייב.

ומר,

רבי אליעזר,

סבר: שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן,

ולהכי פטור, דשמא חוששין לזרע האב ואיכא רק מקצת שה מצד התיישה.

והשתא,

בשלמא רבי אליעזר דפטר

-

קסבר

דאמרינן "

שה" ולא מקצת שה. אלא לרבנן, נהי נמי דקסברי "שה" ואפילו מקצת שה,

אמאי נוטל הכהן כל המתנות? נימא

פלגא

-

לשקול! ואידך פלגא

לא יתן לו, אלא

לימא ליה

הישראל לכהן:

אייתי ראיה דאין חוששין לזרע האב, ושקול!

אמר רב הונא בר חייא

: אין הכי נמי,

מאי חייב נמי דקא אמר

י רבנן? -

חייב בחצי מתנות!

מתיב רבי זירא: כוי יש בו דרכים שוין לבהמה, ויש בו דרכים שוין לחיה, ויש בו דרכים שוין לחיה ולבהמה.

כיצד?

שוין לבהמה: ד

חלבו אסור כחלב בהמה,

דחלב חיה מותר.

ו

יש בו דרכים שוין לחיה:

דמו חייב לכסות כדם החיה,

מה שאין כן דם בהמה שאין צריך לכסותו.

ויש בו

דרכים שוין לחיה ולבהמה: שדמו וגידו

[גיד הנשה]

אסורין כבהמה וחיה.

וחייב בזרוע ולחיים והקבה כבהמה

[עיין בתוס' ד"ה חלבו שמבאר אמאי לא קתני לה בהדי אידך מילתא דדמי בה לבהמה].

ורבי אליעזר פוטר

בכוי מן המתנות.

ואם איתא

דהא דמחייבי רבנן בכוי מתנות - חצי מתנות קאמרי, הכא נמי

חייב בחצי מתנות מיבעי ליה

למימר?

ומתרצינן:

איידי דתנא

דדמי לבהמה ב

חלבו, ו

דמי לחיה ב

דמו, דלא מתני

בהו

חצי חצי,

שהרי אי אפשר שחצי חלבו יהא מותר וחציו אסור, וכן בדמו,

משום הכי לא קא תני

במתנות

חצי.

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: כוי ל

דברי

רבנן חייב בכולהו מתנות.

דתניא

: כתיב בענין המתנות "

שור",

ו

מה תלמוד לומר "אם שור",

למאי איכתב האי "אם"?

לרבות את הכלאיים!

וכתיב "

שה", מה תלמוד לומר "אם שה"? לרבות את הכוי!

ומקשינן:

ורבי אליעזר,

שפטר כלאיים וכוי מן המתנות,

האי "אם" למה לי?

הא לא יליף מינה לחייב במתנות?

ומתרצינן:

מיבעי ליה לחלק!

כי אם לא כתב "אם", סלקא דעתך אמינא שאינו חייב במתנות עד שישחוט גם שור וגם שה, קא משמע לן "אם" שור "אם" שה לחלק, דאם שחט חד מינייהו - חייב!

ומקשינן:

ורבנן,

האי דרשה ד

לחלק מנא להו?

ומתרצינן:

נפקא להו

מקרא ד"

מאת זובחי הזבח",

דמשמע אפילו אם שחט זבח אחד, או שור או שה - חייב!

ומקשינן:

ורבי אליעזר, האי

קרא "

מאת זובחי הזבח", מאי עביד ליה?

שהרי את הדרשה לחלק יליף מ"אם"?

ומתרצינן:

מיבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא

: אם שחט הטבח בהמה עבור ישראל, ובא הכהן לתבוע את המתנות של בהמה זו,

הדין,

תביעתו של הכהן היא

עם הטבח,

שהמתנות ברשותו עכשיו, ואין יכול הטבח לומר לכהן: לאו בעל דברים דידי את, שאין הבהמה שלי! אלא נוטל הכהן את המתנות מכל מקום שהן נמצאות בעין [אבל אם נתן הכהן את המתנות לישראל או שמכרן, ודאי שאין דינו של הכהן עליו יותר, שהרי אינן ברשותו]. וילפינן להאי דינא מקרא ד"מאת זובחי הזבח", ד"זובחי הזבח" היינו הטבח, ומשמע דנוטלין המתנות מן הטבח.

מתניתין:

בכור

של ישראל,

שנתערב במאה

בהמות אחרות,

בזמן שמאה

בני אדם

שוחטין את כולן,

שכל אחד שוחט בהמה אחת,

פוטרין את כולן

מן המתנות, שכל אחד ממאה השוחטין יכול לומר אני שחטתי את הבכור ופטור אני [ובכור פטור מן המתנות משום שאין קדושה של מתנות חלה על קדושה דבכור] .

אבל אם

אחד שוחט את כולן

אין

פוטרין לו

אלא

אחד,

שאחת הבהמות ודאי בכור היא ופטורה מן המתנות, ויכול לומר על אחת הבהמות זה הוא הבכור. אבל לגבי שאר הבהמות חייב במתנות, דהא תליא החיוב בשוחט [כדאמרן לעיל דהדין עם הטבח], והכא דחד שחיט לכולהו, ודאי שהוא שחט גם את הבהמות המחוייבות .

השוחט לכהן ולעובד כוכבים

-

פטור מן המתנות, ו

ישראל

המשתתף עמהן

[עם הכהן והעכו"מ]

צריך שירשום

[שיעשה סימן בבהמה] כדי שיבינו הרואים שאין כל הבהמה של ישראל אלא בשותפות עם עובד כוכבים .

ואם אמר

כהן לישראל: אני מוכר לך בהמה זו

חוץ מן המתנות

שבה,

פטור

הישראל

מן המתנות,

שהרי אינן שלו אלא של כהן.

אמר

לו ישראל לטבח:

מכור לי בני מעיה של פרה, והיו בהן מתנות, נותנן

הישראל

לכהן, ואינו מנכה לו

דמי המתנות

מן הדמים

ששילם, שהרי ידע שיש בבני מעיים מתנות.

אבל אם

לקחן הימנו במשקל

דהיינו ליטרא בשר בכך וכך דמים, ושקל לו הטבח גם את הקבה,

נותנן

הישראל

לכהן

שהרי אינן שלו,

ומנכה לו

הטבח

מן הדמים,

שהרי מכר לו דבר שאינו שלו.

גמרא:

ומקשינן:

ואמאי

פוטרין את כולן?

יבא עליו

ה

כהן

על כל אחד מן השוחטין

משני צדדים

[בשני כוחות],

ולימא ליה

לגבי כל בהמה הכי:

אי בכור הוא

האי בהמה, הא

כוליה דידי

הוא

! ואי לאו בכור הוא, הב לי מתנתאי

[מתנות הכהונה דידי]?