Hulín 132b — el Talmud en español

אמר רב אושעיא

: באמת בסתם בכור שנתערב יכול הכהן לבא עליו משני צדדים. והכא במאי עסקינן,

בבא

אותו בכור קודם לכן

לידי כהן,

שנתנוהו לו בתורת בכורה, ונפל בו מום קבוע,

ומכרו

הכהן

לישראל במומו,

שאין יכול הכהן לתבעו בתורת בכורה, שהרי כבר ניתן לכהן, אבל פטור הוא מן המתנות.

שנינו במשנתנו:

השוחט לכהן ולעובד כוכבים פטור מן המתנות.

מקשה הגמרא על הלשון "השוחט לכהן": הרי הטעם לפטרם ממתנות הוא משום שכהן ועובדי כוכבים לא נקראו "עם" לגבי חיובם במתנות,

ו

אם כן ראוי

ליתני

כך:

כהן ועובד כוכבים פטורין מן המתנות?

אמר רבא: זאת אומרת,

לשון המשנה "השוחט לכהן", בא ללמד שדווקא באופן ששחט לכהן ולעובד כוכבים, פטור הטבח מליתן את המתנות. אבל אם הוא שוחט לישראל,

הדין

של הכהן

עם הטבח,

שתובע את הטבח ולא את הישראל .

דרש רבא

: נאמר במתנות כהונה שהכהן לוקח אותם "

מאת העם",

ומשמע שרק "מאת העם" נוטלין מתנות

ולא מאת הכהנים,

כי כהנים לא נקראו עם .

ואילו

כשהוא אומר

באותו פסוק לגבי הטבח - "

מאת זובחי הזבח"

-

הוי אומר אפילו טבח כהן במשמע,

דהיינו שגם כהן שהוא טבח למכור בהמות - חייב במתנות [אבל אם שחט בהמה לצרכו - פטור, כי הוא עצמו לא איקרי עם] .

אושפיזיכניה דרב טבלא כהן הוה, והוה דחיק ליה מילתא

[עני ודחוק היה].

אתא לקמיה דרב טבלא. אמר ליה

רב טבלא:

זיל אישתתף

[עשה שותפות]

בהדי טבחי ישראל,

והם ירצו לעשות עמך שותפות, משום

דמיגו

[שמתוך]

דמפטרי ממתנתא,

שהרי המשתתף עם הכהן פטור מן המתנות כדתנן במתניתין -

משתתפי בהדך! אזל ועבד שותפות בהדי ישראל. חייביה רב נחמן

לאותו ישראל במתנות .

אמר ליה

ההוא ישראל לרב נחמן:

והא רב טבלא פטרן

[פטרני]?

אמר ליה

רב נחמן:

זיל אפיק

להני מתנות מתחת ידך

! ואי לא

תוציא מרצונך,

מפיקנא לך רב טבלא מאונך,

כלומר אמחה כל ראיותיו!

אזל רב טבלא קמיה דרב נחמן. אמר ליה

רב טבלא:

מאי טעמא עביד מר הכי

להוציא ממנו את המתנות?

אמר ליה

רב נחמן: משום

דכי אתא רב אחא בר חנינא מדרומא, אמר: רבי יהושע בן לוי וכל זקני דרום אמרו: כהן שנעשה טבח, שתים ושלש שבתות

[שבועות] ראשונות

פטור

הוא

מן המתנות,

דלא מוכח עדיין שנעשה טבח קבוע. אבל

מכאן ואילך,

אם המשיך להיות טבח -

חייב במתנות!

ולכן חייבתי את הישראל שנשתתף עם הכהן.

אמר ליה

רב טבלא:

וליעביד ליה מר מיהת כרב אחא בר חנינא,

ותפטרנו לפחות בשתים או שלשה שבתות הראשונות?

אמר ליה: הני מילי

שנותנין לו ב' וג' שבתות - דוקא באופן

דלא קבע

לעצמו

מסחתא

[חנות למכירת בשר],

אבל הכא, הא קבע מסחתא,

ולפיכך חייבתיו מיד .

אמר רב חסדא: האי כהנא דלא מפריש מתנתא

לתתן לכהן אחר,

ליהוי בשמתא דאלהי ישראל!

אמר רבה בר רב שילא: הני טבחי דהוצל

שהיו כהנים ולא הפרישו מתנות כהונה -

קיימי בשמתא דרב חסדא הא עשרין ותרתין שנין!

כבר עשרים ושתים שנה הם מוטלין בשמתא .

ודנה הגמרא:

למאי הלכתא

אמרה רבה בר שילא?

אילימא

ללמד

דתו לא משמתינן להו

כיון שהיו כבר בשמתא עשרים ושתים שנה,

והא תניא: במה דברים אמורים

שאין מנדים אותו [עיין רש"י כתובות פו - א],

במצות לא תעשה

שהעובר עליהם חייב כרת או מיתה וקם ליה בדרבה מיניה,

אבל במצות עשה, כגון שאומרים לו עשה סוכה! ואינו עושה. טול לולב! ואינו עושה. עשה ציצית! ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו!

אלא

בהכרח, שרבה בר רב שילא בא ללמד, כי מאחר שעמדו בשמתא כ"ב שנה,

דקנסינן להו בלא אתרייתא

[התראה], אבל לולי זאת היה צריך להתרותן קודם הנידוי.

כי הא דרבה הוה קניס אטמא

[היה נוטל את כל הירך ונותנה לכהן] ממי שלא היה רוצה ליתן מתנות.

רב נחמן בר יצחק

היה

קניס גלימא

ממי שלא רצה לתת מתנות.

ואמר רב חסדא

: כך מחלקין את מתנות הכהונה:

זרוע

ניתנת

ל

כהן

אחד. וקבה

ניתנת

לאחד. לחיים

ניתנים

לשנים

[שני כהנים, כל אחד לחי אחד].

מקשה הגמרא:

איני? והא כי אתא רב יצחק בר יוסף, אמר: במערבא פלגינן להו

למתנות כהונה

גרמא גרמא!

שכל עצם היינו מחלקין לשני כהנים.

מתרצת הגמרא:

התם

דברי רב יצחק בר יוסף, עוסקים

בדתורא

[בשור הגדול], שאבריו גדולין מאד, ואפילו אם היו מחלקין כל גרמא לשני כהנים, היה בו שיעור נתינה, אבל בבהמה דקה, אם יחלק כל אבר לשנים, לא יהא בו שיעור נתינה, ורחמנא אמר "ונתן לכהן" ומשמע שצריך לתת נתינה יפה .

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אסור לאכול מבהמה שלא הורמה מתנותיה!

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה

-

כאילו אוכל טבלים!

כמו האוכל תבואת טבל שלא הורמו תרומותיה!

ולית הלכתא כותיה

דרבה בר בר חנה, ואינו נחשב כאוכל טבלים .

אמר רב חסדא: מתנות כהונה

אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל

12 .

מאי טעמא?

משום ד

אמר קרא

במתנות כהונה "לך נתתים

למשחה"

, ו"למשחה" משמע

לגדולה

[דתרגום המילה "למשחה" הוא "לרבו" דהיינו גדולה], והיינו

כדרך שהמלכים אוכלים,

צלי ובחרדל.

ואמר רב חסדא: עשרים וארבע מתנות כהונה

[שיפורטו להלן],

כל כהן שאינו בקי בהן

היאך הן נאכלות בגדולה ,

אין נותנין לו מתנה.

ודוחה הגמרא דין זה, ואומרת:

ולאו מילתא היא! דתניא: רבי שמעון אומר: כל כהן שאינו מודה בעבודה,

שאומר: לא ה' צוה להקריב את הקרבנות אלא משה בדאן מליבו ,

אין לו חלק בכהונה,

שאינו נוטל חלק בקדשים.

והמקור לכך, ממה

שנאמר "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן

-

לו תהיה שוק הימין למנה",

ודרשוהו שרק מי שמודה בעבודות - נוטל חלק בקדשים.

אין לי אלא

מי שאינו מודה ב

זה,

בעבודה זו. "המקריב" דהיינו הולכה -

בלבד,

שאינו נוטל חלק בקדשים.

מנין לרבות חמש עשרה עבודות

16 , כגון, היציקות והבלילות,

שנותן שמן במנחה ובוללה, וחוזר ויוצק עליה שמן לקיים מצות יציקה,

והפתיתות,

שפותת את המנחות לאחר אפייתן,

והמליחות,

שהיה נותן על המנחות מלח,

תנופות,

שיש מנחות שטעונות תנופה שמוליך ומביא,

והגשות,

שיש מנחות שטעונות הגשה, שהיה נותנה בכלי ומגיעה לקרן מערבית דרומית של מזבח כנגד חודה של קרן,

והקמיצות,