Behorot 9b — el Talmud en español

ו

מקשינן ל

רבנן

הסוברים, כיון שאי אפשר לצמצם אחד מהבכורות קדוש:

לימא קסברי רבנן: מקצת רחם

[נגיעה של הבכור במקצת הרחם] -

מקדיש

[די בו כדי לקדש],

דאי

רק

כוליה רחם מקדיש, נהי דאי אפשר לצמצם

ולא יצאו שני ראשיהן כאחד ממש, מכל מקום

חציצה מיהא איכא

, כי עד שלא יצא רוב ראשו של זה, כבר יצא מקצת ראשו של חבירו, ולמה הוא קדוש!?

אמר רב אשי

: לעולם כוליה רחם מקדיש, אלא ש

מין במינו אינו חוצץ

.

שנינו במשנה:

זכר ונקבה מפריש טלה

אחד לעצמו:

ומפרשינן:

וכיון דלעצמו הוא

ואינו נותנו לכהן,

למה לי לאפרושי

[לשם מה הוא מפריש כלל], ובהכרח שהוא מפריש

לאפקועי לאיסוריה מיניה

[להתיר את איסור הנאתו של פטר החמור] -

אלמא

, הרי מוכרח:

כיון דלא מפקע

[אם אינו מפקיע] הרי פטר החמור

אסור בהנאה;

ואם כן:

מתניתין מני, רבי יהודה היא

הסובר: פטר חמור אסור בהנאה.

דתניא: פטר חמור אסור בהנאה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר

.

שואלת הגמרא:

מאי טעמא דרבי יהודה

שפטר חמור אסור בהנאה?

אמר

פירש

עולא

: וכי

יש לך דבר שצריך

פדיה, ומותר

הוא קודם שיפדנו!?

ומקשינן עלה:

ולא

, וכי אין דבר שצריך פדיה ומותר הוא קודם פדיה!?

והרי בכור אדם שצריך פדייה, ומותר

הוא בהנאה קודם שיפדנו.

אלא

זה הוא טעמו של רבי יהודה: וכי

יש לך דבר שהקפידה עליו תורה

שיפדנו

בשה

ולא באחר,

ומותר

קודם שיפדנו!?

ותמהינן:

ומי הקפידה

תורה שיפדה דוקא בשה!?

והא רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק ליה

לפטר חמורו

בשילקי

[עשבים שלוקות]

בשויו

[כפי שויו של פטר החמור], הרי שאין קפידא לפדות דוקא בשה!?

ומשנינן:

בשויו לא קאמר, כי קאמרינן שלא בשויו

של פטר החמור, שפודה בשה אפילו אינו שוה כפטר החמור

; והכי קאמר

:

וכי

יש לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפקועי לאיסוריה

שלא בשויו - דוקא

בשה, ומותר

בהנאה קודם שיפדנו!?

ואכתי מקשינן:

והרי מעשר

שני

שהקפידה עליו תורה בכסף צורי

[כסף שיש לו צורה, ולא אסימון],

ו

מכל מקום

תנן

במסכת קדושין נב ב, גבי מקדש במעשר שני:

רבי יהודה אומר: במזיד

שהיו יודעים שניהם שמעשר שני הוא -

קידש

הרי מוכח, שאף רבי יהודה מודה שמעשר שני מותר בהנאה חוץ לירושלים, ואין אומרים: יש לך דבר שהקפידה עליו תורה במה יפדנו, ומותר; שאם לא כן, לא היתה מקודשת לרבי יהודה, כיון שהוא אסור בהנאה!?

ומשנינן: אם באת להוכיח היתר הנאה ממה שאשה מתקדשת בו, אין זו הוכחה, כי

לענין לקדושי אשה, בפטר חמור

שהוא ודאי אסור בהנאה -

נמי מיקדשא

לרבי יהודה -

והטעם שחלו הקידושין במעשר שני ובפטר חמור ואף שהם אסורים בהנאה, הוא

כדרבי

אלעזר! דאמר רבי אלעזר

:

אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידה

ובקדושתו הוא עומד לאסור אכילתו חוץ לירושלים,

ועולה ואוכלתו בירושלים

.

הכא נמי

גבי פטר חמור אף על גב שהוא אסור בהנאה, כיון שאפשר לפדותו, הרי היא מקודשת, כי

אשה יודעת דפטר חמור איסורא

[בהנאה]

אית ביה, ופרקא ליה בשה, ומיקדשא בהך דביני ביני

[בהפרש השיווי שבין חמור לשה].

מוסיפה הגמרא לפרש:

ורבי שמעון

הסובר שפטר חמור מותר בהנאה

מאי טעמא?

אמר עולא

:

וכי

יש לך דבר שפדיונו מותר, והוא

אסור!?

ומקשינן עלה:

ולא!?

והרי שביעית דפדיונה מותר

, כלומר, המוכר פירות שביעית אין הדמים בדין שביעית להתבער בשעת הביעור,

והיא

פירות השביעית עצמם -

אסורה

, כלומר, מתבערים בשעת הביעור!?

ומשנינן:

שביעית נמי פדיונה אסור, דאמר מר: אחרון אחרון נתפס בשביעית, והפרי עצמו אסור

[באיסורו עומד], כלומר, אם לקח בפירות שביעית בשר, אלו ואלו מתבערים בשעת הביעור, לקח בבשר יין, יצא בשר ונכנס יין, לקח שמן ביין יצא יין ונכנס שמן, ופירות השביעית עצמם בדינם עומדים להתבער בשעת הביעור -

הרי מבואר דבאמת נתפסים דמי פירות השביעית בדין השביעית, ורק אם מכרם ולקח אחרים תחתיהם יצאו הראשונים ונכנסו האחרונים.

ואיבעית אימא: רבי יהודה ורבי שמעון בהאי קרא קמיפלגי

:

דתניא

: כתיב [דברים טו]: "

לא תעבוד בבכור שורך

", ללמד:

אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים

[בבכור שיש לך בו שותפות עם גוי], וכתיב: "

ולא תגוז בכור צאנך

", ללמד:

אבל אתה גוזז

בכור שהוא

שלך ושל אחרים

-

דברי רבי יהודה

.

רבי שמעון אומר

:

כך נדרש הפסוק: "

לא תעבוד בבכור שורך

"

אבל אתה עובד בבכור אדם

, ללמד שאין הוא אסור בהנאה, וכתיב: "

לא תגוז בכור

צאנך

" ללמד:

אבל אתה גוזז פטר חמור

ללמד שהוא מותר בהנאה -

וזה הוא טעמו של רבי שמעון המתיר פטר חמור בהנאה, אבל לרבי יהודה הדורש את הפסוק לענין אחר, פטר חמור באיסורו עומד.

ומקשינן:

בשלמא לרבי שמעון, היינו דכתיב תרי קראי

, ניחא שהצרכו שני מיעוטים האחד למעט בכור אדם מאיסור הנאה, והאחד למעט פטר חמור מאיסור הנאה.

אלא לרבי יהודה: תרי קראי למעוטי שלך ושל אחרים למה לי

[לשם מה שני כתובים למעט בכור של שותפות גוי שאינו קדוש].

ותו

קשה:

לרבי יהודה

שאינו דורש את הכתובים למעט איסור הנאה -

בכור אדם נמי נימא דאסיר

, אף בכור אדם יהא אסור בהנאה כיון שלא מיעטו הכתוב.

אלא

מפרשת הגמרא את יסוד מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בדין פטר חמור אם אסור הוא בהנאה:

דכולי עלמא

בין רבי יהודה ובין רבי שמעון - "לא תעבוד בבכור

שורך

"

למעוטי בכור אדם הוא דאתא

[בא למעט בכור אדם מאיסור הנאה] -

כי פליגי

רבי יהודה ורבי שמעון

ב

דרשת "ולא תגוז בכור

צאנך

":

דרבי יהודה לטעמיה

[לשיטתו]

דאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה, וכי איצטריך קרא

ד"צאנך"

למישרי

[להתירו]

בגיזה ועבודה

שאין בו קדושה, כלומר, רק לרבי יהודה הסובר שחל דין בכור על בהמת שותפות גוי, אם כן שייך לפרש שבאה התורה למעטו מקדושה ולהתירו בגיזה ועבודה -

ו

אילו

רבי שמעון סבר: שותפות גוי פטורה מן הבכורה, ו

אם כן

לענין גיזה ועבודה לא איצטריך קרא

למעטו, שהרי אינו בדין בכור כלל,

כי איצטריך קרא לפטר חמור

להתירו בהנאה.

ומקשינן:

בשלמא לרבי יהודה

ש"צאנך" בא למעט שותפות גוי -

היינו דכתיב

"

צאנך

" ולא כתב "צאן" שהרי למעט בא הכתוב מה שאינו שלך לגמרי; ואם תאמר: "שורך" - הבא למעט בכור אדם מאיסור הנאה - למה, והרי היה יכול לומר "שור", יש לומר:

ו

"

שורך

"

אטו

"

צאנך

" -

אלא לרבי שמעון

שלא באו הכתובים למעט כלל שותפות גוי, "

שורך

"

ו

"

צאנך

"

למה לי!?

והרי יכול היה הכתוב לומר "שור" ו"צאן"!?

ומסקינן: אכן

קשיא

לרבי שמעון לשון הכתוב.

אמר רבה: ומודה רבי שמעון

המתיר בהנאה פטר חמור קודם עריפה -

לאחר עריפה שהוא אסור

בהנאה.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

כי

גמר: עריפה

["ואם לא תפדה וערפתו"],

עריפה

["וערפו שם את העגלה בנחל", דברים כא ד]

מעגלה ערופה

שהיא אסורה בהנאה.

אמר רבה: מנא אמינא ליה

[מנין יודע אני שהוא כן]?

דתניא

:

איסורי הנאה:

הערלה, וכלאי הכרם, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ופטר חמור, ובשר בחלב, כולן מטמאין טומאת אוכלין

[מקבלין טומאה מן השרץ, ומטמאים אוכלים אחרים].

רבי שמעון אומר

:

כולן אין מטמאין טומאת אוכלין

.

ומודה רבי שמעון בבשר בחלב, ש

הוא

מטמא טומאת אוכלין

אף אם היה אסור בהנאה,

הואיל והיתה לו שעת הכושר

[שעה שהוא מותר] קודם שנתבשל הבשר בחלב -

ואמר רבי אסי אמר רבי יוחנן

:

מאי טעמא דרבי שמעון?

משום

דכתיב

בפרשת טומאת אוכלין [ויקרא יא]: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם [מן השרצים] אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא.

מכל האוכל אשר יאכל

[שיהיה בכלי החרש] אשר יבוא עליו מים [ויכשירו לקבל טומאה] יטמא", ולמדנו מלשון "אשר יאכל":

אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים

[לגויים] כי אינו אסור בהנאה הוא ה

קרוי אוכל

ומקבל טומאת אוכלין, אבל אוכל

שאי אתה יכול להאכילו לאחרים

כי אסור הוא בהנאה -

אינו קרוי אוכל

.

הרי מבואר, שפטר חמור אסור הוא בהנאה אפילו לרבי שמעון, ובהכרח שפטר חמור אסור בהנאה לאחר עריפה.